מה שקרה הוא שבגרתי טיפה יותר מדי, ואני שוב מוכנה לעשות איתם הכל. עצם האפשרות לבלות עם הילדים שלי, שהם מזמן לא ילדים, אלא אנשים די נסבלים, הפכה להיות אטרקטיבית מחדש. גם בעיצומה של הדכדכת והמלחמה והפרשייה הביטחונית שעל הכוונת ואיראן שמתכננת. אם הם רוצים, אני באה. לא משנה לאן: למסיבת אוזניות, למשחק כדורגל, לשחזור גלגולים, למצדה. הכל טוב. אני באה ומתפגרת מאחוריהם על שביל הנחש עם חיוך סיקריקי על השפתיים; אני באה גם אם הם תופסים אותי מדדה הביתה בייאוש אחרי הפגנה בקפלן ואומרים מילים מוזרות כמו "באולינג".
אין לי מושג מה זה באולינג. ראיתי באולינג רק בסרטים אמריקאיים, תמיד בליווי צ'יפס שמנוני ושיברון לב. כן, שמעתי שהורים תופרים שם ימי הולדת, אבל אני מדור ה"מתנפחים" ותלישת אוזני ארנבים בפינות ליטוף. פיספסתי את הבאולינג בחמש דקות. כשרק החלו להנץ כל מתחמי ה"פלאנט" בקניונים בתחילת העשור, אני בדיוק הודעתי לילדים שלי שחלאס. אני סיימתי לעשות איתם את כל הדברים שמשמחים אותם ביחס ישיר לכמה שהם מאמללים אותי, ושהם כבר מספיק גדולים כדי להתארגן לבד על בילויים דוחים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
איך נפלו גיבורים. כלומר גיבורות. כלומר יהירות. לא לעולם חוסן, חמודות, זה עובר. עוד תתחננו. ולראיה: הזמנתי מונית. מאחורי קניון רמת-גן, בהוראת המפקד העליון ווייז, סטה הנהג שמאלה והחל לנסוע על כביש צר ומתפתל, חולף על פני מוסכים שבורים וגרוטאות אשפה לעבר מה שנראה כמו שערי הגיהינום – כדור בדולח בלב הפאבלות של ברזיל – שם חיכו לי חמישתם: הבכור שלי והנשמה שלו, המרכזית שלי והחיים שלה והיפה שלי שהיא הזקונים שלי (ככה הם מדברים היום - יפה שלי, נשמה שלי, חיים שלי). זו הייתה התארגנות ספונטנית מהירה כזו, רגע לפני שהבכור והמרכזית חוזרים לאוניברסיטה והזקונים לצבא והם רצו – טה דה! – שאני אבוא גם. לשהות! במחיצתם!
מצאתי את החמישייה שלי בינות לג'ונגל מכונות משחק מהבהבות המייללות רינגטונים חייזריים. היו שם במתחם עוד עשרות צעירים וצעירות, לבושים נורא, נראים נורא, מחזיקים אלכוהול גרוע ונראים אדישים לגורל האומה כמו רומאים בימי פומפיי האחרונים, רגע לפני שכוסתה העיר בערימות של אפר געשי. פיכס. איזה כיף. איזה חמודים וחמודות שלי שהזמנתם אותי. מה שתרצו אני אעשה, כבוד גדול, רק תסבירו לי מה עושים. הסבירו. לא הבנתי כלום.
זוכרים את מבטי השופטים שליוו את סוזן בויל, הזמרת הסקוטית, כאשר הופיעה בבחינות הקבלה לתוכנית הריאליטי Britain's Got Talent הבריטית? יפה. אז ככה היפים שלי, הנשמות שלי, החיים שלי, ליוו אותי כשהגיע תורי. האמת היא שחשבתי לוותר. נהניתי גם ככה. לא היה לי שום צורך בזריקת השפלה מביכה. בכלל לא הייתי בטוחה שאצליח להרים את הכדור. אבל הבכור, שכנראה חשש שאפיל אותו על אצבעות רגליי הגרומות, הקים אותי בזהירות והוליך אותי אל עבר המסלול. "לכדור שלך שלושה חורים", הוא הסביר, "שלושה חורי אחיזה". "אוקיי", אמרתי. "לא, לא ככה. תראי אמא, פה, פה, והבוהן פה". "ככה?" שאלתי. "כן, בערך", הוא השיב והצביע אל עבר האופק, מוודא שאני רואה ומבינה קוגניטיבית לאן עליי לגלגל את הכדור.
הסרטון של סוזן בויל שרה את "חלמתי חלום" מתוך המחזמר "עלובי החיים", שהועלה ליוטיוב מיד לאחר ששמטה את לסתותיהם של השופטים, זכה ל-45 מיליון צפיות תוך יומיים. מעניין מה יקרה אחרי שאני אעלה את זריקת כדור הברזל העוצמתית, החד-פעמית, המדויקת כחוט השערה, שהפילה את כל עשרת הפינים האומללים שעמדו בקצה באבחה אחת. סטרייק! ובכן, גבירותיי ורבותיי, שלא לומר, נעריי ונערותיי, מה שסוזן בויל עשתה לשחצנות הנעורים של עולם הזמר זה כלום לעומת מה שעשתה יד הנפץ שלי לעולם הבאולינג.
לא. זו לא הייתה טעות. שום טעות. לא מזל ולא בטיח. זה רק הלך והשתפר מסיבוב לסיבוב. קשה לי לספר מה קרה שם מרוב גודש הרגעים הדרמטיים והשיאים של עצמי ששברו את השיאים של עצמי. שמי עבר מפה לאוזן, אנשים צבאו על הפתחים כדי לראות אותי בפעולה, צעיר אומלל נרמס תחת רגלי ההמון השואג ופונה לבית החולים. טוב, לא. אבל חמשת האפסים שאיתם באתי בהחלט התרוממו לעמידה, דורכים על לסתותיהם שנמרחו על הרצפה ובמבטם תימהון של מת העולם. ובאמת מת העולם. לפני חצי שעה התקמטתי מיגון בבגין והרגשתי את כל כובד המדינה על כתפיי, ורגע אחרי אני בלון הליום של אושר וגאווה. אני סימון ביילס, טיילור סוויפט, קמלה האריס של עולם הבאולינג.
ובכל סיבוב אני מגדילה את הפער ביני לבין מתחריי העלובים, חורשי רעתי, שחושבים שהם מפחידים אותי עם כל הבטנים השטוחות ושרירי הזרועות, עם הכושר הגופני והרקע הצבאי, והכדורסל, והשחייה, ואימוני היוגה והפילאטיס. מתנשאים קטנים וחצופים, אבק השארתי להם, אבק! כי פה, במסלול הבאולינג הזה, לא יזלזלו בזקנות. לא יזמינו אותן לשחק מתוך רחמים, לא יתפסו עליהן יותר תחת לעולם.
אני מסיימת את הקרב בפער בלתי נתפס. בסיבוב האחרון, רגע לפני עוד סטרייק מזהיר, אני אפילו מתגנדרת בשלושה צעדי פה דה בורה, דמי פלייה, פור דה ברה, קידה, קידה, שלמדתי משנותיי בבולשוי הרוסי. הייתי כאן. באתי. ראיתי. ניצחתי. כי יש מי שבאים לשחק וליהנות, ויש מי שבאים עם קצף על השפתיים - עד הניצחון המוחלט ומעבר לו.
אני מסיימת את הקרב בפער בלתי נתפס. אבק השארתי להם, אבק! כי פה, במסלול הבאולינג הזה, לא יזלזלו בזקנות. לא יזמינו אותן לשחק מתוך רחמים, לא יתפסו עליהן יותר תחת לעולם
אוקיי, מה אני עושה עם זה עכשיו? איך ייתכן שאדם נתקל בכישרון-על, במתת אל, השוכן בתוכו פנימה מבלי ידיעתו? מה זה, זה כמו להתיישב על פסנתר ומבלי לקחת שיעור פסנתר אחד לנגן את “ארבע העונות” של ויוולדי בקרנגי הול: אביב, קיץ, סתיו, חורף שהוא, ובכן, אביב נעוריי.
כאילו, ידוע בקרב משפחתי שאני חונה טוב – נוהגת נורא, אבל חונה טוב – ואני זוכרת שפעם, בנעוריי, שיחקתי כדורסל וקלעתי לסל בצורה חיובית, אבל שום דבר לא הכין אותי לכישרון האדיר שמתרחש כנראה אחת ל-100מיליון לידות, בעשור השישי לחיי, לספורט הבאולינג.
"אז זהו, שזה לא בדיוק ספורט", טען הבכור רגע אחרי שסיימתי להקיף את המתחם, עדת צלמי עיתונות רודפת אחריי, עטופה בדגל שהבאתי איתי מההפגנה, "זה יותר דומה לחמש אבנים או לרמיקוב". "מה זאת אומרת זה לא בדיוק ספורט?" התאפקתי לא להעיף לו סטירה, "ברור שזה ספורט! זה לגמרי ספורט, זה ספורט קשה מאוד, ספורט אולימפי שדורש קואורדינציה, דיוק, ריכוז, טכניקה. באמריקה זה יותר מפורסם מכדורסל, על מה אתה מדבר?!" "הו, בוודאי", צחקה המרכזית, "כל כך מפורסם שאת זוכרת את שמה של אלופת העולם בבאולינג?" איך נולדה לי ילדה כזו דוחה? "זה לא פייר", צעקתי עליהם בגרון ניחר, "הייתה פה תחרות קשה. אני ויד הנפץ שלי ניצחנו אתכם. את כולכם. בפער אדיר. כמה עלובי נפש אתם מסוגלים להיות? איך אתם קמים בבוקר ומסתכלים על עצמכם במראה?"
כן, זה עוד משהו שקרה לי יחד עם התהילה. ביצעתי גלישה פסיכוטית. התנפחתי כהליום. התחלתי לשמוע קולות הקוראים לי להירכש מיידית על ידי מנהלי קבוצת באולינג מקצועית במינסוטה. לגמרי שכחתי שמדובר באירוע מסוג "בילוי משפחתי" שאליו הוזמנתי על תקן סרח עודף, סרח גאה, סרח שעד לפני שעה חשב שהוא אדם לא תחרותי. עכשיו אני מבינה שאני לא תחרותית רק כי מעולם לא היה לי סיכוי לנצח בשום דבר. וואו. וטוב שכך. כי אין לתאר כמה אני לא רוצה לפגוש את עצמי המנצחת שוב. זו הייתה הגרסה הגרועה ביותר שלי כאדם. אלוהים, איזה מזל שאני לא פוליטיקאית.
