בגינה הירוקה והגדולה בכוכב יאיר יושבים בערך 40 אנשים. כמעט כולם זרים לי לחלוטין. אני מסתכלת מסביב, בטח יש איפשהו איזה שולחן כתר פלסטיק עם כמה בקבוקים של יין. אמנם רק 11 וחצי בבוקר, וברור לי שאני מסתכנת בכך שאנשים יחשבו "וואי, עושה רושם שהנכדה הקטנה של רבקה הפכה בסוף לאלכוהוליסטית". אבל אני צריכה לשתות ולהשתחרר מהחרדה החברתית הזו שמשתקת אותי מאז שהגעתי לפה. אני יושבת על אחד הכיסאות במעגל הגדול שסידרו על הדשא, וממשיכה לחייך את החיוך הקבוע שאני מחייכת כשאני רוצה שיראו שאני באה בכוונות טובות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
כל הדרך לכוכב יאיר הבטחתי לעצמי שהפעם אעשה את הדבר החכם, ואשתוק. האנשים הכי מרשימים בחדר הם תמיד היותר שקטים. תיכננתי שרק אחייך, אלחץ את היד של המארחים, ואז אתבודד לי באיזו פינה בגינה עם המשקה שלי, עד שאצא מהסטרס. אבל ברגע שפסענו על השביל המרוצף באבנים שהוביל לבית פתאום שכחתי את כל הנדרים שלקחתי, ומיד התחלתי לפטפט בקולי קולות כמו איזו ציפור מיינה צווחנית שאיבדה את הברקסים. "אה, את בטח דודה חמדה", אמרתי לאישה המרשימה שעמדה בכניסה, "איזה בית מהמם יש לכם. אני כל כך אוהבת בתים כאלו של פעם, עם גינה וכורסאות נוחות". ולא ששיקרתי לה - הבית באמת היה מקסים בעיניי. רק שהפעם הייתי כל כך לחוצה שפשוט הייתי מוגזמת. אחרי שסיימתי להחזיק לה את היד, עברתי לחבק את בעלה מנחם, גבר מצחיק, שרירי ורגיש, ולא הפסקתי להשתפך בפניהם על איך אני שונאת וילות מדוגמות שמוקפות בחומה חשמלית ואיך אני אוהבת אפונה ריחנית ועוד שלל ברבורים. וככה המשכתי, עד שגיליתי שנוצר מאחוריי פקק קטן של אנשים. זה היה נורא, מתברר שלאורך כל הזמן שליהגתי להם על ארכיטקטורה בת זמננו, אנשים המשיכו להגיע לכנס, ואז הם מצאו את עצמם מחכים שהאישה בחולצת הכפתורים הלבנה תפסיק לדבר כבר ותשחרר את המארחת להסביר להם איפה לשבת ואיפה השתייה החמה.
הכל התחיל לפני כמה חודשים, כשאבא שלי סיפר לי שמתארגן כנס משפחתי גדול. הכנס של משפחת ליננברג, המשפחה הענפה של רבקה, סבתא שלי שנפטרה אבל נשארה האישה שאני הכי אוהבת ומעריצה בעולם. לסבתא שלי היו שני אחים וארבע אחיות. שבעה ילדים עניים כעכברי מחרשה שנולדו באיזו עיירה ברוסיה של אז, כזו שבאדמה שלה גדלו רק תפוחי אדמה ושמיר. כשהם עברו לירושלים, הם מצאו דירת חדר ובה הצטופפו כולם. הילדים נאלצו לגרור את המזרנים שלהם אל אדן החלון ולישון שם כמו גורי חתולים מרוב צפיפות.
שבט ליננברג תמיד סיקרן אותי מאוד. היו בו טיפוסים מאוד מעניינים. כולם כבר הלכו לעולמם, אבל הצאצאים שלהם ממשיכים לערוך כנסים ולגולל שם את עלילותיהם. בפעם האחרונה שבה פגשתי את המשפחה המורחבת, הייתי בת 11. אני לא זוכרת הרבה מהכינוס הזה, רק שהגעתי בחולצה בצבע פונץ' בננה. אין מה לעשות, אירועים משפחתיים גדולים זה משהו שההורים נוהגים לגרור אותך אליו כנגד רצונך כשאת בת שמונה. כדי להוסיף על מה שאני מרגישה, גם אבא שלי כאן, והנה, כבר אני נשרכת אחריו ומצייצת, "אבא, אתה רוצה שאני אביא לך קפה?" ממש כמו הילדה החנפנית שהייתי, רק שעכשיו כבר יש לי המון קמטים על הלחיים וגם אחד חדש ושנוא על הגשר של האף. לא אשקר, גם ככה קשה לי לפעמים לפגוש ברחוב אנשים שהכירו אותי צעירה ולראות לשנייה את הבזק הצער החטוף שחולף בעיניהם כשהם חושבים "וואי, כמה היא הזקינה", אז אשכרה ללכת למשפחה שבפעם האחרונה שבה היא ראתה אותי הייתי ילדונת עם רגליים רזות כמו מקלות? זה פשוט פער גדול מדי לגשר עליו.
ובכל זאת, כשאחי אמר שהוא הולך, פתאום הרגשתי שבא לי לבוא גם. ועכשיו אני חושבת שאני מבינה למה. אני פשוט מתגעגעת מאוד לסבתא שלי. לפעמים נדמה לי שהייתי מוותרת על אחת האצבעות שלי, רק כדי לשבת מולה שוב במרפסת הסגורה שהשקיפה למרכז העיר ההומה. "מלמעלה רואים את כל האמת", היא הייתה אומרת לי בשובבות, "מי צריכה לצבוע את השורשים, מי מפלרטטת עם הבעל של מישהי אחרת". וכשהייתה מסיימת לצפות בכל המי והמי של אצולת הכרמל, היא הייתה מספרת לי את כל הסיפורים על החיים במצרים. כי כשהעות'מאנים הגיעו לארץ הם דרשו מהמשפחה לקבל על עצמה אזרחות טורקית, וכשסירבו הם גורשו למחנה פליטים באלכסנדריה. ההורים שלהם עבדו כל הזמן, והילדים הצעירים פשוט נדדו ברחוב עד שמצאו קבוצה של זונות מצריות שאימצו אותן. סבתא שלי אהבה את הזונות האלו עד יום מותה, הן היו הנשמות היחידות שפינקו אותה, הצחיקו אותה כשמרחו עליה איפור ופיטמו אותה בממתקים. ועכשיו אני חושבת שהפינוקים הקטנים האלו? הנדיבות ורוחב הלב שפתאום מגיעים אלייך כשאת מרגישה הכי בודדה ונשכחת? זה מה שהיא ידעה לתת גם לי.
אני הייתי ילדה שלישית לזוג הורים אוהבים אך מאוד עסוקים, הורי סבנטיז שיצאו לרקוד במסיבות בתל-אביב והעדיפו לקשקש לנו איזה ספגטי בקטשופ לפני שהם יוצאים. לא שהם לא השקיעו בי, אבל אני הייתי ילדה רגישה מאוד והייתי זקוקה לחום בכמויות מסחריות, ורק סבתא שלי הבינה את זה. היא הייתה פותחת לי את הדלת הכבדה בביתה היפה, מחייכת אליי כאילו שאני האורחת הכי מיוחדת שאי פעם הגיעה אליה ולא ילדה שמכניסה בוץ לבית שלה. היא הכניסה אותי לחדר השינה שלה ונתנה לי לגעת בכל החפצים האקזוטיים - מברשת משריון של צב, זוג עגילים מפניני אקויה. היא קראה לי חבִּיבְּתי בשתי בית דגושות ממש כמו שלמדה במצרים. חיבקה אותי כשבכיתי בגלל איזה ילד מרושע מהכיתה ואמרה, "בואי, נלך למטה וניקח את הכרמלית, נקנה לך איזו בובה שתשמח אותך". דווקא היא, שהייתה לה ילדות כזאת קשה ודלה, ידעה לאהוב ככה. ועכשיו כשמלחמה, ועצוב ומפחיד, אני כל כך צריכה את סבתא שלי. אני רוצה לשכב שוב על הספה שלה, עטופה באיזה רדיד שהיא השליכה עליי בנונשלנט כדי שלא יהיה לי קר, להירדם ככה כשאני מקשיבה לה מסתובבת בבית ומשקה את כל אלפי העציצים. היא הייתה המקום הכי בטוח שלי, ודווקא עכשיו אני ממש צריכה מקום בטוח. בגלל זה באתי לפה, כי לפעמים אתה כל כך מתגעגע למישהו שהיה פעם השמש שסביבה חגת, שאתה מוכן להגיע עד לכוכב יאיר רק כדי לפגוש כל מי שהכיר אותו.
לבקשת המארחת, הליננברגים עולים להציג את עצמם אחד-אחד, ומהר מאוד מתברר שזה שבט ממש מוצלח. יש לנו עובדות סוציאליות, טייסי F-16 ואמניות פסיפס, מנהלים ומוזיקאי ומלחין מפורסם. אבל זה ממש לא משנה מה הטייטל של מי שמדבר, כי מה שהופך אותם למוצלחים זה כמה שהם מצחיקים וכנים. "אני מודה שלא ממש רציתי להיות פה בהתחלה, ועכשיו אני ממש שמח שהגעתי". כולנו צוחקים. כן, רובנו לא רצינו להיות פה. בדור שלנו כבר כמעט אין יותר משמעות לקשרי משפחה מורחבים. גדלנו בדור שהחשיב מאוד את האינדיבידואליות. הילדים הפרטיים שלנו הם כל מה שחשוב, ניתן להם את אחרון השקלים שלנו כדי שיהיו להם אדידס סמבה למסיבה ונגונן עליהם כמו דובים. פחות מעסיק אותנו לדעת את השורשים שמהם הגענו. וזה דבר די מדהים, לחשוב שעד הבוקר הייתי מסוגלת לחלוף על פני האנשים האלו כאילו שהם עוד זרים שהולכים ברחוב מולי.
זה רגע מרגש, השנייה הזו שבה את פתאום מתחילה לחבר את כל הנקודות, להבין שמסתובבים במדינה שלך אנשים שחולקים איתך מטען גנטי, שיש להם תכונות משפחתיות כמו טוב לב וקצת מבוכה חברתית, דברים שעוברים במשך דורות בתוך כל מיני סלילים מסתוריים
זה רגע מרגש, כשאת פתאום מתחילה לחבר את כל הנקודות, להבין שמסתובבים במדינה שלך אנשים שחולקים איתך מטען גנטי, שיש להם תכונות משפחתיות כמו טוב לב וקצת מבוכה חברתית, דברים שעוברים במשך דורות בתוך כל מיני סלילים מסתוריים. למשל, העיניים המלוכסנות. לכל מי שנמצא פה יש אותן. אני אפילו לא יודעת למה זה משמח אותי כל כך, להסתכל על הגבר שמדבר עכשיו, לראות איך העיניים שלו הופכות לסדקים כשהוא צוחק, ממש כמו אצלי. אני מניחה שזה בגלל שאני מרגישה כל כך יתומה מאז המלחמה, לא חלילה מאבא ואמא שלי, אלא מהמדינה שלי שפשוט שמה עליי ועל יתר האזרחים פס פראי. הפוליטיקאים שלנו ברובם חושבים אך ורק על עצמם, משמנים למשרדים שלהם את הכיס, מחלקים קצבאות לחרדים שלא משרתים ובמקביל חצופים מספיק כדי לקצץ בקרן התקומה ולבטל את הסיוע הנפשי לניצולי העוטף והנובה. זו תחושה בודדה מאוד, כאילו שאין אבא ואין אמא ואין מנהיג. מרגש אותי פתאום למצוא פה שייכות, שבט משלי עם היסטוריה ועומק שאיתו אני יכולה להזדהות. אז המנהיגים שלי לא סופרים אותי, אז אני מבחינתם נתינה משעממת שאפשר גם להשמיץ ולקרוא לה בוגדת וגם להעלות לה מסים. לפחות פה אני מרגישה שיש לי מקום.
והכי מופלאים המבוגרים שלנו. הם היו שם בכל צומת מרכזי בקיומה של ישראל, מהמלחמות הכי קשות לשמחות הכי גדולות, עד שהגיע 7 באוקטובר ושוב טרף להם את כל הקלפים. בימים הראשונים אחרי הטבח ממש חששתי שאבא שלי יחלה מרוב צער. הוא צפה בחדשות נון-סטופ, ומדי פעם שאג "אוסף של מטומטמים!" מעולם לא ראיתי אותו כל כך מתבייש במדינה שלנו כמו באותם ימים. אבל היום העיניים שלו שוב בורקות כשהוא אומר, "אני יודע שרוב הצעירים פה מיואשים, אבל תדעו לכם דבר אחד: המדינה הזו שלנו היא נס. זה פשוט לא ייאמן מה הצלחנו להרים בכמה עשרות שנים מועטות, איזו מעצמה של ביטחון והייטק. אז אל תתייאשו, היא תמשיך להתקיים ולפרוח". "איזה איש מדהים הוא", אני אומרת לאחי, "תראה איזה כוכב הוא בכנס הזה". ופתאום נופלת עליי הכרה עצובה. אני הולכת להתגעגע אליו בדיוק כמו שאני מתגעגעת לסבתא רבקה.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
