דליה רביקוביץ כתבה את הרשימה הזו כחצי שנה אחרי בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה. כשבועיים לפני מועד פרסומה פרצו מהומות מנהרת הכותל - העימות החמוש הראשון בין ישראל לפלסטינים לאחר חתימת הסכמי אוסלו. 17 חיילי צה"ל וכמאה פלסטינים נהרגו אז, ומאות נפצעו.
בנימין נתניהו, התִהיה כהנרי החמישי או כריצ'רד השלישי? - הספרות כמשל
באופן פרדוקסלי, ככל שתחושת האסון המתקרב נעשתה תכופה יותר, כן שָבָה והציפה אותי שירתו של אורי צבי גרינברג, שבחודש זה תימלא מאה שנה להולדתו. שירתו של אצ"ג שָבָה ועולה בי כאותן מילות פלא שיש בהן מרפא לכאב גדול.
השיר שייך למחברו, אבל חוויית קריאתו היא נחלת הקורא. לאצ"ג היה הכישרון המיוחד להכיל את האימה במלואה. מה שהוליד בו תחושת אימה היה היפוכה של האימה החורכת את עולמי, אבל כאשר מדובר במשורר שהמילה "מהות" הייתה כה מרכזית בכתיבתו, אינני מרגישה מנועה מלקרוא את שירתו העזה על טבח היהודים בחברון בשנת 1929 ולהחיל אותן מילים על טבח הערבים בחברון בשנת 1994. באופן טבעי מצטרפים אצלי רצח תלמידי ישיבת סְלוֹבּוֹדקִי בחברון לירי האוטומטי המכוּון נגד מתפללים במערת המכפלה. אלה גם אלה ביקשו "אִם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה לֹא נָתְנוּ לָנוּ שֶׁבֶת, כָּךְ שֶׁבֶת".
*
כמה אירוניה עולה כיום מן השורות "יְרוּשָׁלַיִם תָּמִיד מְהַסֶּסֶת... אֵין פֶּלֶא, / תָּמִיד הִיא רוֹאָה אֶת הַגֵּץ וְהַקַּשׁ". והרי ראש עיריית ירושלים ראה את הגץ והקש ולא היסס. האם ביקש לראות את ירושלים בוערת?
*
הספר הדק שמתוכו אני מצטטת נקרא "אזור מגן ונאום בן-הדם" (הוצאת סדן, ירושלים עיה"ק, תר"ץ). ברוח שיר אחר של טשרניחובסקי, "אומרים ישנה ארץ", משתוררות בי מעצמן המילים היכן הוא אזור המגן, ומי הוא כיום בן-הדם; "הוֹבַשְׁתַּנִי (ביישת אותי) מֶלֶךְ כּוּזָר", אמר החכם היהודי למלך כוזר, ואותן מילים חוזרות על פי ניגון משלהן. שוב נתפסנו עושים מעשים הַמַּעֲטים חרפה.
שירה צלולה מבטאת לא רק את המעשה המוחשי שהוליד אותה, אלא גם את המציאות העתידה להתרחש, אפילו אם הכותב לא העלה אותה בדמיונו. זה פשר הנגיעה במהות.
*
בימים אלה, שישראל הרשמית מנהלת את מלחמות קברי הקודש שלה, אני נזכרת בדברי הנביא: "קול ברמה נשמע. רחל מבכה על בניה כי איננו". אין רחל מבכה על בניה שאיחרו להשתטח על קברהּ, או משום שלא מילאו את חלל החדר בחלב נרות. יהדותי-שלי אומרת לי דבר אחד, והמון רב משיב דבר אחר, אך אין יתרון לפירושם על הפירוש שנמצא בידי.
מכל קרן זווית שנציץ נגיע אל ראש הממשלה, שעדיין הוא בעינַיי גיבור-חידה, ולוֹ הפעם אין זרוע יחידה, כי אם זוג ידיים ימניות.
מעולם לא זילזלתי בבנימין נתניהו, ובהיעדר היכרות אישית אנסה להבין אותו בדרך שֶרונית מטלון מפרשת את גיבוריה על פי צילומיהם, בספרהּ "זה עם הפנים אלינו".
מראֶה פניו ותנועות גופו של ראש הממשלה כבר מוּכּרות למדי מן הטלוויזיה, ויש בכך פיתוי לנחש משהו פנימי על האיש, כפי שעשה בעיתון זה נתן זך, לפני שבועות אחדים.
*
מן הטלוויזיה נשקפות פניו של נתניהו לא אטומות, לא יהירות. רגישות היא אולי תואר נאה להן. מן העיתונים המדווחים עליו בכל, עולה תמונה של אדם בודד מאוד שאינו בוטח באיש. הוא לבוש בחליפה וענוב עניבה, גם בימי שרב. לא ניכר שהוא מחשיב את רווחת הגוף.
אדם בלתי מובן, חניך שתי תרבויות ובעל אזרחות כפולה בעבר. כמי שמחצית חינוכו נעשתה באנגלית, בוודאי הוא יודע משהו על שקספיר ומחזותיו, מחזות היסטוריים, קומדיות וטרגדיות. אין אצל נתניהו הרבה אתנחתות קומיות, והעלילה רצה אצלו בזִגזגים ובזוויות חדות. אין רגע דל.
במשך שלושת חודשי שלטונו לקח כבר כמה סיבובים בתנועות מסוכנות מדי. עדיין יכול נתניהו לאמץ לעצמו את דמותו של הנרי החמישי, גיבור מחזהו של שקספיר, שקוֹדם לעלייתו לשלטון התנהג כאחד הריקים והיה ידיד ורֵע לחבורת פוחזים, עד שאפילו אביו, הנרי הרביעי, חשד בכוונותיו וביושרו.
בדומה להנרי החמישי, כבר הספיק נתניהו להרחיק מעליו במהירות את כל רעיו הקודמים, והאופן שבו בִּילבל והשפיל את אריק שרון עורר תקווה שנתניהו אמנם מתכוון להביא עלינו משהו שונה מתוכנית "אורנים" הגדולה.
עם זאת ייתכן שנתניהו מיטיב להוליך שולל את כולנו, ולמעשה קולנו עבה ממותני אריק שרון, אם דבר כזה אפשרי.
*
יש בעלייתו של נתניהו משהו נפוליאוני. עדיין איננו יודעים היכן גבול שאפתנותו. אם לא יבְחר להיות כהנרי החמישי, הוא עתיד למצוא את עצמו במקומו של ריצ'רד השלישי, שגָּבַר על כל מתנגדיו ובכל זאת סיים את תקופת שלטונו בזעקה נואשת: "מלכותי כולה בעבור סוס".
*
אחד משירי בית"ר אומר: "אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע — אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד". יש יופי קודר ונואש במילים האלה, אבל הרי כל מורדותינו כבר מכוסים קברים. ראש הממשלה, כמובן, רשאי את ראשו לשַבֵּר בדרך שבּה הוא בוחר (רטוש) ובלבד שלא יסחף רבים וטובים אל קברותיהם. כי לא במצהלות מְשַׂחֲקים אלי קבר נדדה. •
עומדים בצד הכביש, החיילים הילדים
"סל תרבות" הוא כנראה אחד מענפי "אמנות לעם", שהפקידים העוסקים בו אינם מודעים לאופיו המטפורי. בטלפון, מכריזה על עצמה הגברת המתאמת את ה"אירוע" וההסעות כאילו היה "סל תרבות" שם עצם פרטי, כמו עפולה או מנרה או כרמיאל.
"סל תרבות" הביא אותי לקיבוץ כברי, לערב שירה, שבּו הוטל עליי להיות המחזאי, הפסנתרן והזמרת בגוף אחד. הפּנייה אליי אירעה בתקופת "ענבי זעם", וידעתי שקיבוץ כברי נמצא בטווח הקטיושות. מה שהפך את המשא ומתן ביני לבין "סל תרבות" לעִסקה שאין לסרב לה.
*
מכונית הטרנזיט הענקית העמיסה אותי עם ספר שיריי, והנהג, שהתגלה כוותיק מאוד בהסעות "סל תרבות" וכמומחה לפרטי אישיותם של רבים מחבריי הנודדים אף הם בארץ, כמו ביצים עזובות שהונחו כולן באותו סל - הפעיל בביטחון של "תסמכי עליי" את המנוע ואת הרדיו.
נסיעה של שעתיים וחצי בכיוון אחד מהי לגבי "סל תרבות", שבוודאי התכוון להיטיב עם כל הצדדים, ורק אותי, המאמינה שהשיר ומחברו טוב שיישארו נסתרים בין הצללים, הטיל לתוך מועקה שגודלה כגודל החשיכה היורדת על הארץ עם שקיעת השמש.
*
בזכות "סל תרבות" הגעתי אל הגליל המערבי, הבלתי-נודע לגבּיי, שיישובים יהודיים וערביים שזורים בו לסירוגין כמו שטיח אוזבקי. היישובים היהודיים מכונפים בקצותיהן של דרכים צדדיות, אבל הכביש הראשי פולח את הכפר (או העיירה?) דיר אל-אסד. אין יישוב יהודי ללא כרי דשא ואין כפר ערבי ללא עצי זית, גזעים מסוקסים, עבים ומכוסים בנוף של עלים עזֵי לשד.
הארץ כולה שקטה ועוצרת את נשימתה. שבוע לפני הבחירות, והסגר על יהודה ושומרון מהודק עד להתפקע. אני מנסה שוב ושוב להחזיר את מחשבותיי ל"סל תרבות" ומצליחה רק בקושי. בצִידי הדרך השוממת עומדים חיילים ומחכים לטרמפ מזדמן. רוב המכוניות חולפות על פניהם ואינן עוצרות. אני מבקשת מהנהג שיאסוף חיילים והוא אומר, "רק חיכיתי שתבקשי".
*
בדרך חזרה, בכל שעה, אנחנו שומעים חדשות, ובכל חצי שעה מבזק. מדי חצי שעה, אנחנו נושמים בהקלה. אין פיגוע. עדיין אין פיגוע. הסגר מהודק והאוויר חם וצונן לסירוגין. והחיילים עומדים בצמתים על נשקם, מחכים למכונית שתעצור.
כל המושבים בטרנזיט כבר מלאים חיילים. רובם נרדמו, כשהנשק והתרמילים מגובבים על הרצפה. שלושה יורדים בגבעת אולגה ואחד בנתניה. הם יורדים לתוך החושך, להמתין לטרמפ הבא. אני מקווה שהמכונית הבאה שתאסוף אותם לא תהיה מכונית עוינת. אני מקווה שלא יצטרכו להמתין הרבה.
אני שואלת את הנהג, שמסיע את כל אנשי "סל תרבות", אם גם בלילות אחרים ממתינים חיילים על הכביש, והוא משיב שכך זה בכל הלילות.
מה יכול לקרות להם? אני שואלת, והוא עונה: "הכל יכול לקרות להם".
*
שנינו זוכרים את נחשון וקסמן ואת אילן סעדון, ואני שוכחת את כל שיריי, ונזכרת בשירו של עמיחי על החיילים הילדים.
הנהג אומר לי שצריך להנהיג הסעות מסודרות לחיילים, שלא יעמדו כך בלילות ויחכו למכונית מזדמנת. הוא אומר ש"צריך לכתוב על זה בעיתון, שמישהו ישים לכך לב". הנה, אני כותבת, אולי מישהו ישים לב.
שתי הרשימות הופיעו לראשונה ב"שישי", "תקשורת | תרבות", בחודשים יוני ואוקטובר 1996, וכונסו בספר "הזהב ותפוחי האדמה רשימות ומאמרים", בעריכת גדעון טיקוצקי, הוצאת קיבוץ מאוחד.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.11.24
