התמונה. אתה רואה, בסוף השמן הלא-בריא נשאר בחיים.
ככה צחקת כל פעם שראית את התמונה שצילמתי בחוף ים בצהרי יום שבת קסום בנתניה. כל החברים המתים שלך היו בתמונה הזו.
אתה יודע, פעם אמרתי לך, שרק אידיוט חסר מודעות יכול לבקש מכאלה אנשים לעמוד ולהצטלם לתמונה כזאת. הרצנת את המבט ואמרת לי: לכל אדם יש את הרגע שהוא יפה. אם אתה מחזיק מצלמה, תצלם את הרגע היפה שלו.
כמה אהבת לצלם, לתעד. לראות את היופי של כל אדם. גם אם לפעמים היית מחוספס לאנשים, תמיד דאגת שהם ייצאו טוב. אנושיים, בני אדם.
תמיד שהם יחייכו גם אחרי שהם אכלו אותה.
כמה אהבת בני אדם. כמה פירגנת. היית מתקשר בלי פאסון או עם הרבה פאסון לכל מי שהיה מספר בדיחה טובה בטלוויזיה, מחמיא לכתב חדשות על תחקיר, או לזמר על שיר שאהבת. ידעת כמה טוב זה יכול לעשות לאותו האדם.
"תגיד, אבא שלך כל הזמן בטח צוחק בבית ומותח אתכם", זו הייתה השאלה הקבועה שנשאלתי.
לא. אבא שלי היה איש רציני, מהנדס אווירונאוטיקה בטכניון, גאון מתמטי שיודע לקרוא את החיים בצורה ריאלית, אבל אם משהו היה מצחיק אותו, העולם היה רועד. מצחוק. פעם בהופעה של הגשש החיוור הם נאלצו לסגור את הווילון על הבמה כי הוא לא הפסיק לצחוק בקהל, או כשאבי קושניר טעה פעם בטקסט על הבמה בהופעה של צמד הבטלנים, ההופעה נעצרה לעשר דקות בגלל הצחוק המתגלגל שלו.
אבל הרבה לפני הצחוק הוא היה האבא הכי טוב בעולם. הכי חכם, הכי מוכשר, הכי איש עבודה, הכי רגיש לילדים שלו, הכי סבא אוהב והכי נשוי לאמא שלי. 52 שנה ועוד ארבע שנים חברים.
הפעם האחרונה שצחקת
החיים הם אוסף של רגעים לא חשובים שנצרבים לך באור ובנשמה.
כמה ימים לפני שהלכת זכיתי להיות איתך לבד בבית החולים. פתחת את העיניים ושאלת אותי, "מה עם הפועל?". ניצחנו היום, אבל מכבי הפסידו, עניתי, והחיוך שלך חזר לעצמו לרגע. אחר כך השמעתי לך את הגשש ואת שייקה אופיר ואפילו צחקת. זאת הפעם האחרונה שראיתי אותך צוחק.
אני זוכר אותך כל כך הרבה, כל כך חי. כאילו הרגע אנחנו נוסעים באוטו ושומעים ביחד "שירים ושערים" או יושבים בבלומפילד ביחד. בא לי לצאת איתך היום בלילה למסעדה ולחכות לטלפון שמבשר את הרייטינג של התוכנית ששודרה באותו הערב.
מאז שנפלת לפני חמש שנים הייתי מסתכל על האחים שלי בהערצה איך הם מטפלים בך. אח שלי בנה עבורך פטנטים כדי להקל לך על החיים, האחיות היו כל דקה עבורך. אפילו זכית במטפל מופלא בשם מייקל. פעם אמרתי שקשה לי לראות את סופרמן על כיסא גלגלים ואני יודע שכעסת עליי. אפילו מאוד, אבל תמיד אהבת אותי. תמיד רצית שאצליח, היית גאה בי כל כך. בכל הילדים שלך היית גאה. זכיתי באבא אוהב ומפרגן, והלוואי שאני אוהב את הילדים שלי ואהיה אבא טוב אפילו חצי מאיך שאתה היית טוב אליי. הלוואי שאהיה לשחר בת זוגי טוב כמו שהיית לאמא שלי.
אתה יודע, בחלומות שלי אתה עדיין הולך, לבוש בחליפה עם פפיון מאחורי הקלעים של אולפני הרצליה. צוחק עם אלי ומריאנו לפני עוד גמר של "קופידון הזהב". "הם רקעו ברגליים מרוב צחוק", היית מתאר את תגובות הקהל מיד בסוף הצילומים של התוכנית "פספוסים", אחרי עוד מתיחה של יצפאן.
הלכת לדרכך כמו שאתה
לא הלכת מכאבי לב, לא הלכת מטירוף או צער.
הלכת לדרכך כמו שאתה. אהוב, מחייך, כשהמשפחה לצידך.
אז אני מסתכל שוב על התמונה היפה שלך ושל כל החברים המתים שלך, אבל הפעם גם אתה כבר לא פה.
וכלום כבר לא נראה לי יפה ולא מצחיק אותי.
