ב-9 באוקטובר, יומיים אחרי אותה שבת, עדי חזיזה נשלחה לזהות את הגופה של בן דודה, עמית כהן, שנרצח ביציאה מנובה, אחרי שהגן בגופו על אנשים שהיו איתו ברכב. "כשיצאתי משם, דודה שלי אמרה לי 'תעני לי רק בכן ולא אם זה עמית'. אמרתי לה 'כן, זה עמית'", היא משחזרת. "ואז היא שאלה, 'הם התעללו בגופה שלו?' ואמרתי לה 'לא, הוא היה נראה כמו מלאך עם תכריכים לבנים, שרק מחכה להיכנס לעולם טוב יותר'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שנה אחרי ולחזיזה עדיין קשה לדבר על אותו אירוע טראומטי, שחוזר אליה כמעט כל לילה, אבל היא משתפת שמאז היה לה ברור שהיא צריכה לעשות את הדבר היחיד שהיא עוד יכולה לעשות למען עמית: לכתוב את הסיפור שלו ולתת לו סוף אחר. היא עדיין לא ידעה איך בדיוק לעשות את זה, עד שנתקלה בפוסט שכתבה תצפיתנית מבסיס נחל עוז, שניצלה באותה שבת. היא פנתה אליה וביקשה אישור לכתוב ספר רומנטי המבוסס על הסיפור שלה, ושבו גם תכניס את מה שעבר על עמית. אחרי שהחיילת אישרה, חזיזה פנתה למו"לית שלה, לינדה מזרחי, סופרת והבעלים של הוצאות "אדל" ו"יהלומים", ויחד הן התחילו לכתוב את "נשק יום הדין". ספר המתאר את אהבתם של תצפיתנית ולוחם גולני, על רקע מאורעות 7 באוקטובר. הוא כבר כמעט היה מוכן, עד שידיעה שהתפרסמה עליו הובילה למבול של תגובות קשות והשתיים החליטו לגנוז אותו, לפחות לבינתיים.
"אנשים לא נתנו לנו הזדמנות. הם אפילו לא ידעו על מה הסיפור", היא מספרת. "זה הסיפור האישי של התצפיתנית. היא כתבה לנו מה היא עשתה בכל שעה ושעה ב-7 באוקטובר, זה לא משהו שהמצאנו. וזה גם לא ארוטי כמו שכולם חששו. נכון, יש בו שתי סצנות מין, אבל הן עדינות והן גם קורות לפני המלחמה, כי זה סיפור אהבה שהתחיל עוד קודם. הספר כתוב בצורה מאוד מכבדת, והוא מזכיר אנשים שהיו שם ואירועים שקרו. אני דווקא חושבת שזה ספר מאוד חשוב.
"זה אולי יישמע כמו משהו שתמיד אומרים בדיעבד, אבל אנחנו באמת התכוונו לתרום את ההכנסות מהספר. לשרון סהר, אחת הסופרות בהוצאת 'יהלומים', יש אחיין שחטוף בעזה, עומר נאוטרה, ורצינו גם לתרום לזכרה של הסופרת מיכל אדמוני, שנרצחה יחד עם הבן שלה בכפר עזה. הנושא הזה קרוב אלינו אישית".
את לא יכולה להבין את הביקורת?
"אני מבינה שזה טרי מדי, למרות שקיבלנו גם מלא הודעות מקוראות שרצו שזה יקרה. גם אנחנו עדיין רוצות שהספר יצא, אבל אחרי שהתצפיתניות וכל שאר החטופים יחזרו הביתה, כשתהיה אנחת רווחה ויהיה אפשר להכיל את זה. פשוט זה מרגיש לי שכל החטופים וההרוגים הפכו להיות שלטים בצידי הכביש. מי שלא מכיר אותם, לא מצליח להתחבר. אנחנו רצינו להביא סיפור שיפעיל רגש".
לך לא היה קשה להתעסק עם זה?
"את הקטעים על בן הדוד שלי לינדה כתבה, כי באמת היה לי קשה מדי. אבל באופן כללי כתיבה היא כמו להקיא על הדף את כל מה שיושב עליך. זה כמו פסיכולוג, וגם הפעם רצינו לפרוק הכל. אבל כנראה שזה באמת מוקדם מדי".
בשנים האחרונות הרומן הרומנטי זכה לפריצה מפתיעה בהיקפה, עם עשרות ספרים שיוצאים מדי שבוע, סופרות חדשות שהופכות לסלבס בקרב המעריצות ואירועי השקות ספרים מפונפנים, שלא היו מביישים גם את פאביו בשיא קריירת הולמרק שלו. בביצה של הנסיכים-צפרדעים הזו, בולטת בחודשים האחרונים גם חזיזה, שעד כה העדיפה להסתתר מאחורי השם שאותו המציאה, דיאן אל, ומסיבה די טובה. "אני באה מרקע חרדי ובהתחלה לא רציתי שהמשפחה שלי תדע. גם לא חשבתי שזה יצבור תאוצה כזאת. לא חשבתי שאני אגיע להשקה וימתינו לי שם מאתיים בנות, ושהן יעמדו בתור כדי לדבר איתי. אז כשהתחלתי עם זה, לקחתי את השם שלי, את השם של מי שהיה אז בעלי, דן, ואת השם של הבן שלנו, רפאל, ועשיתי מיקס. עכשיו זה כבר הגיע למצב שאי-אפשר יותר לנתק אותי מדיאן. אחרי שגם העליתי סרטונים בשם דיאן אל, הקוראות מזהות אותי ברחוב".
ויש הרבה שמזהות? מעריצות?
"ברוך השם. לפני כמה זמן בהשקה בעזריאלי הגיעה משפחה שלמה מנהריה, שתי בנות ושני ההורים. האבא לא הפסיק לצלם אותנו ביחד. הם אמרו שהם כולם מעריצים. קנו שני עותקים שונים, לכל אחת מהבנות, כדי שלכל אחת תהיה הקדשה משלה".
חזיזה טוענת שדווקא הבית החרדי שבו גדלה דחף אותה אל זרועותיו החסונות של הז'אנר. "לא היו טלוויזיה או סרטים, גם הספרים היו מוגבלים, רק כאלו שעוסקים בקדושה, אז הדבר היחיד שהיה אפשר לעשות זה לשבת ולדמיין. גרנו בקהילה קטנה ומסוגרת בבאר-שבע. בשבתות היו סוגרים את השער לשכונה ואם מישהו היה נכנס בטעות זו הייתה קטסטרופה. בגיל 14 התחלתי לשאול שאלות. ההתנהגות בבית הספר החרדי שהייתי בו כבר לא נראתה לי תקינה. למשל, המנהל היה מרביץ לנו עם סרגל, המורה הייתה מושכת לנו באוזן".
"הייתי בקשר אלים מילולית והייתה בו גם סחיטה מינית, הוא כל הזמן אמר לי 'אם את לא רוצה לשכב איתי כי את רוצה לשמור על עצמך עד לחתונה, אז תעשי לי דברים אחרים'. הוא גם היה צועק, זורק דברים"
על מה ולמה?
"בעיקר ענייני צניעות - אם השרוול לא מספיק ארוך, אם החצאית קצרה מדי, אם הגעת עם שיער רטוב שמושך תשומת לב. אני זוכרת שהמנהל לקח אותי יום אחד למשרד שלו ונתן לי מכה על היד עם הסרגל, אז אמרתי לו, 'אתה לא אמור לשמור נגיעה?' הוא ענה לי 'לחינוך מותר'. ניסיתי לברוח מזה, אז אמרתי להורים שלי שאם אני נשארת שם עוד יום אחד, אני מתאבדת. בסוף אבא שלי הסכים לשלוח אותי לאולפנה. שם נחשפתי לזה שיש דבר כזה שנקרא בנים. עברתי לגור אצל סבתא שלי, היה לי טלפון ורשתות חברתיות, והתחלתי להגיע בטלפון לכל מיני דברים שלא רציתי לראות, סרטונים פרובוקטיביים. הרגשתי שזה יותר מדי עבורי וחיפשתי משהו יותר עדין - ואז מצאתי את הספרים האלו. אחרי שקראתי כמה, אמרתי אוקיי, גם אני יכולה לעשות את זה".
חזיזה התחילה לכתוב ושלחה את הטיוטה לספר הראשון למספר הוצאות. כולן השיבו לה בשלילה. היא לא התייאשה והעלתה את מה שכתבה לוואטפד (רשת חברתית חינמית שבה אפשר להעלות סיפורים) ומהר מאוד, מפה לאוזן, הפכה ללהיט הכי נקרא שם, עד שכל אותן הוצאות שפסלו אותה התחילו לחזר אחריה. בשנה הראשונה שלה כסופרת, היא הספיקה להוציא 11 ספרים. העלילות נוגעות בעולם התחתון, במאפיה, במוסד. חלקן חוזרות לדמויות נשיות מהתנ"ך ומעניקות פרשנות אחרת, נועזת כמובן, לסיפורים על אודותן, כמו 'רהב' שמתבסס על סיפורה של רחב הזונה, או 'סהר' שנכתב בהשראת אסתר המלכה. "אני רוצה לתת במה לקול הנשי בדת, כי בתנ"ך אין להן קול", היא מסבירה.
גם כתבת ספר שבמרכזו רומן בין שני גברים.
"כן, אני אוהבת לאתגר את עצמי ואת הקהל שלי ואני חושבת שאין מספיק מקום לרומנים גאים בכללי, לא רק בז'אנר הזה. גם לזה מגיע מקום".
ואיך המשפחה שלך הגיבה לכל זה?
"אמא שלי בסדר עם זה. אבא שלי כבר יודע שאני כותבת ספרים, אבל לא יודע מה התוכן שלהם. ההורים שלי נלחמו בי במשך שנים. האחים שלי הביאו את הרבנים שלהם מהישיבות כדי לדבר איתי, הם חשבו שאיבדתי את זה. בסוף אמא שלי אמרה לאבא שלי, 'אני לא רוצה לאבד את הבת שלי בגלל זה', אז באיזשהו שלב גם אבא שלי שיחרר. הבנתי את זה כשיצאתי איזה ערב למועדון ושמו לי משהו במשקה. הרגשתי שאני לא מצליחה להגיב. מישהו הביא לי את מכשיר הסלולרי שלו והמספר היחיד שזכרתי היה של אבא שלי. התקשרתי אליו, למרות שזה היה שישי, ואפילו לא הצלחתי לדבר. הוא בא לקחת אותי, למרות שזו פדיחה גדולה בשבילו - גם מועדון, וגם בליל שבת. אני זוכרת שכל הלילה אמרתי לעצמי שזה היה שווה את זה רק כדי לדעת שהוא באמת קיבל אותי".
הפרק הבא אצל חזיזה היה בגיל 17 וחצי. אחרי שמצאה את עצמה כבר לא שייכת לעולם החרדי אבל עדיין לא נטועה בעולם החילוני, היא החליטה להתארס לבעל תשובה בן 25. "הרגשתי שכל החיים שלי בכאוס. חיפשתי יציבות. לרגע אמרתי שאחזור לדת ואתחתן. שבוע לפני החתונה הוא נתן לי אגרוף לפנים. פחדתי לעשות משהו, אבל סבתא שלי אמרה לי 'עדי, את תסבלי עד יום מותך אם תתחתני איתו'. לא אכפת לי הדת, לא אכפת לי כלום, ואם יש אלוהים אז הוא איתי'".
הוא היה אלים עוד קודם?
"זה היה קשר אלים מילולית והייתה בו גם סחיטה מינית, הוא כל הזמן אמר לי 'אם את לא רוצה לשכב איתי כי את רוצה לשמור על עצמך עד לחתונה, אז תעשי לי דברים אחרים'. הוא גם היה צועק, זורק דברים. יום אחד כשרבנו הוא נתן אגרוף לחלון של האוטו והיה צריך תפרים. בזכות סבתא שלי ניצלתי. אני לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. היא ביטלה עבורי את הכל - האולם, הקייטרינג, הודיעה לאנשים. המשפחה שלי השתגעה מזה. אחת הגיסות שלי אמרה לי 'רק זונה תצא ממך'".
חזיזה התעקשה להוכיח אחרת ומיד נרשמה ללימודים. "נכנסתי למכללת סמי שמעון בבאר-שבע. אמרתי לזו שאחראית על הרישום שאני רוצה את התואר הכי קשה שיש. היא אמרה לי שאצטרך לעשות מכינה ונראה איזה ציונים יהיו לי, כי הייתה לי תעודת בגרות הכי בסיסית. עשיתי מכינה, קיבלתי 98 במתמטיקה ומשם המשכתי להנדסת חשמל". חזיזה התאהבה במקצוע וגם במי שיהפוך לבעלה. בגיל 23 התחתנה ואחרי שנתיים התגרשה כשהיא כבר אמא לילד. היום, בגיל 27, היא בקשר טוב עם הגרוש והם אפילו מדברים בזהירות על קאמבק.
את עובדת במשרה מלאה כמהנדסת חשמל, ואמא לפעוט. איך הצלחת לכתוב 11 ספרים בשנה?
"כשאת רוצה לעשות משהו את מספיקה. כמו שיש לך זמן בסוף יום לשבת ולצפות בנטפליקס - אז אני כותבת. וגם בואי, אחרי שאת מתגרשת ויש לך משמורת משותפת, יש לך זמן".
הספר "נשק יום הדין" על 7 באוקטובר הוא לא הראשון של חזיזה שמעורר תגובות זועמות. גם "סניור ונטורה" הצליח לעורר הדים - בזכות הגיבור שלו, שנמצא על הרצף האוטיסטי. "התעצבנו רצח שהגיבור היה אוטיסט. אבל, מה אתם מתעצבנים? אין דברים כאלה בעולם? למה צריך שכל הז'אנר הזה יהיה אותו דבר? שכל הנשים יהיו יפות, רזות, מושלמות, וכל הגברים חתיכים, בואו נעשה משהו אחר, ניתן במה לדברים אחרים. למשל ב'אבקת סוכר' לגיבורה יש הפרעות אכילה. כל מה שהיא רואה בראש אלה קלוריות. זה גם משהו שרציתי להביא".
אבל בכל זאת, תמיד בסוף הם אנשים יפים עם אהבה גדולה ומיניות סוערת. את לא חושבת שאולי הספרים האלו מטפחים ציפיות שווא ופנטזיות לא הגיוניות?
"אני תמיד אומרת לכל מי שקוראת את הז'אנר שתקרא אותו בעירבון מוגבל. אבל האמת, מה הבעיה בלחכות לגבר שיקנה לי פרחים לחג, או שיגיד לי 'אני אוהב אותך, את מושלמת?' אני לא חושבת שזה דמיוני לצפות שהגבר שלך יהיה כזה. אם מישהי קוראת את הספר שלי, מתאהבת בגיבור וחושבת שהיא רוצה גבר כזה - שתלך לחפש אותו".
