50 שנה לפני טבח 7 באוקטובר, ראשית האסון שאנחנו שרויים בו, באוקטובר 1973, כתב ט. כרמי קבוצת שירים המכונה "התנצלות המחבר" המסתיימת בשיר "מה שקרה":
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
מַה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה
שֶׁיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַאֲמִין
שֶׁמַּה שֶּׁקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת.
2 צפייה בגלריה
העניק תובנה נפשית וקיומית עמוקה על השייכות שבקשר האנושי. ט. כרמי
(צילום: לילך פלד־צ'רני)
מאז 7 באוקטובר אני שב אל השיר הזה ואני יודע שרבים קראו אותו השנה שוב ושוב וגם על סִפֵּי קברים. הם אינם קוראים אותו כיצירת ספרות אלא כחלקה חיה בתודעתם. כרמי מנסח את מרכזה המדויק של תודעת החיים כאן ומעניק לה שגב מבעית. שורתו הרביעית של השיר נטולה, כידוע מתוך י"ג עיקרי האמונה על פי הרמב"ם (כפי שהם מובאים בסידור) והיא פתיחתו של כל אחד מהעיקרים. ובעיקר היא מעלה את זיכרונו של העיקר ה-12 העוסק בעתיד: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ (...) אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא". שורתו הרביעית של השיר מוסיפה את "מַה שֶקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת" לי"ג עיקרי האמונה היהודית. צירוף העיקרים למשפט הזה אינו רק מרחיב ומשגיב אותו אלא מחולל שבר עמוק ברצף המחשבה, הזיכרון ועצם ההבנה; שבר הצומח מן ההווה החי, האסוני, של מלחמת יום הכיפורים הממשיך ביתר שאת מאז 7 באוקטובר 2023.
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְלֵמָה / שֶיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַאֲמִין" הופך את האמונה בביאת המשיח למעשה פעוט וקל לעומת היכולת להאמין ולהשיג "שֶמָּה שֶקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת". בברק גאוני ממיר כרמי את ביאת המשיח הטמונה בעתיד לא נודע בדבר שאירע בעבר קרוב, מוחשי ומעשי לגמרי. דבר ריאלי שאין כל ספק שקרה בעליל. דווקא ההמרה המפתיעה הזאת היא "העיקר" החדש; היא ביטויו של קשב נדיר לממדי הכאב הקורע את התפיסה, המערער את היכולת להרחיב את המחשבה אל ממדי האסון המוצג בפניה. כרמי אינו כותב "שֶיִּהְיֶה בִּי הַכֹּחַ לְהַבִין" אלא "לְהַאֲמִין". האמונה, כאמונות באל, בביאת המשיח או בתחיית המתים, היא הרחבת התודעה אל מעבר לתחומי הנגלה, המוכר והארצי. היא נטישת החושים, הידיעה הבאה מניסיון, אל מעבר להם. היא שליחתה של ההשגה אל מעבר לכלי הגוף. הניסוח של כרמי מבהיר: מה שקרה באמת הוא רחוק מן ההשגה והחושים, רחוק מן ההבנה. ספק אם המעגל הרחב ביותר של התודעה – מעגל האמונה יוכל להכילו. הכלת "מה שקרה באמת" משולה ודומה להשגת האלוהים.
הַפַּחַד הוּא דַחַף
הקריאה בשורות השיר "מה שקרה" לא באה רק כדי להזכיר את הרלוונטיות העזה של שירי המלחמה והאבל של ט. כרמי לימים האלה, אלא כדי להזכיר את פלא העוצמה של קולו השירי. אני זוכר היטב את קולו הממשי ואת נימת הקול בשעה שהיה קורא משיריו: קול צלול וכל הברה בו מובחנת היטב. הנגינה עוסקת רק במבנה המשפט ובקיטוע השורות, בלי שמץ של פאתוס, ברצינות מעשית, מתוך התבוננות. קריאתו הייתה שיתוף עניו אבל תקיף במילות השיר. לא היה רמז לתועפות המחשבה, הרגש וניסיון החיים האצורים בשירים. נימת קולו ומבטאו לא הסגירו את למדנותו המופלגת במחוזות הספרות ואת הרקע הלמדני-יהודי שלו. הרבה מזה אצור בקול השירי שלו.
פעמים רבות נפל אל פיו ביטוי עתיק, שבר פסוק או מושג הלכתי או אמרת חכמים, ונשתל בחוויית חייו ומן הנביטה הזאת צמחו שירים. הלמדנות, כמו אמנות התרגום של כרמי (שהיה מגדולי המתרגמים של שייקספיר לעברית), לא הייתה שרויה בתחום נבדל מן השירה. הוא היה אמן מלומד מופלג. נוכחות הפסוקים ושברי האמרות הללו אינם "שיבוצים" הבאים לקשט אלא זיקוק של חוויית חיים חדשה. הנה למשל טיפולו במילה ובסמל "מקום":
מְקוֹמִי
אַתְּ מְקוֹמִי.
אֲנִי מוֹצִיא הוֹן תּוֹעָפוֹת
עַל כַּרְטִיסֵי נְסִיעָה,
מַפּוֹת, מַדְרִיכִים —
אֲנִי מִתְלַבֵּש כְּמוֹ בְּנֵי-הַמָּקוֹם,
מְדַבֵּר בִּשְֹפָתָם,
אוֹכֵל אֶת פִּתָּם —
אֲבָל מִיָּד רוֹאִים
שֶאֲנִי לֹא מְקוֹמִי.
זהו שיר על זוגיות עמוקה ועל ממדיה המשתנים של המילה "מקום" בעברית. רצינותו הרבה של השיר עשויה משחק מחויך על כפלי משמעות ועל תנועה מהירה בין זיכרונות מתולדותיה העתיקים של העברית. ראשית המשחק היא בכפל פניה של המילה "מקומי" — "המקום שלי" ו"בן המקום". ומכפל הפנים הזה מתרחב המקום שבשיר עוד ועוד. "אַתְּ מְקוֹמִי" הוא היסוד והעיקר שאותו לומד הדובר בקושי לאורך השיר. הביטוי היפה הזה, הרצוף אהבה, זוכר היטב כמה מקורות מרתקים. הנה חלק מהם: הראשון עוסק באלוהים — "מִפְּנֵי מָה מְכַנִּין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ" (בראשית רבא ס"ח); השני עוסק ב"אני", בשיר מרתק של אברהם אבן עזרא — "כְּבוֹדִי בִמְקוֹמִי (...) אֲנִי הוּא הַמָּקוֹם וְהַמָּקוֹם אִתִּי"; והשלישי, העוסק בזוגיות, "ביתו, זו אשתו" (משנה, יומא, א', א'). אבל הזיכרונות הללו אינם אבן ריחיים על צוואר השיר, אלא כנפיים ערטילאיות. השיר חי היטב גם בלי "המקורות", משום שהתנועה בין שלוש ההופעות של "מקומי" בשיר חושפת בתחכום רב את כפלי המשמעות שבהן. אבל בלי המקורות לא יוחש הממד האדיר הצומח מן המשפט על אלוהים "שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ" ומואצל על הביטוי "אַתְּ מְקוֹמִי" ודרכו על עולמם של בני זוג אוהבים.
כרמי העניק בביטוי הזה לקוראיו לא רק תובנה נפשית וקיומית עמוקה על השייכות שבקשר האנושי הזה, על החיוניות הגורלית של הזולת בחיי ה"אני", אלא גם זרימה חיה ומחיה מתוך "ארון הספרים היהודי" אל חיי הווה.
האוזן של כרמי הייתה כרויה במיוחד למשחקי הד, התחרזות מורכבת, לכפלי משמעות שבין הכתוב לנשמע. רגישותו הזו הייתה קרובה לזו של הפייטנים ומשוררי ימי הביניים העבריים, שאותם גם חקר כל חייו ואף תירגם לאנגלית (באנתולוגיה המופתית של שירה עברית שהכין להוצאת פנגוין), ולצידם לעולמו של נתן אלתרמן ושירתו - במיוחד במופעיה המצרפים עומק חווייתי לשנינה מופלגת (כ"שמחת עניים" ו"שירי מכות מצריים"). הנה בית מתוך המחזור "דבר אחר":
הָרַעַש הוּא שַעַר
הַפַּחַד הוּא דַחַף.
הַנֶּפֶץ הוּא צֹפֶן.
אֵין לְךָ דָּבָר
שֶאֵינוֹ כּוֹפֶה אֶת הֶפְכּוֹ.
לבית הזה מעמד של מפתח בעולמו של כרמי. לא עצם הזיקות והגלגולים של המילים בתוך ההיפוכים וסיכולי האותיות אלא התחושה כי ההיפוכים הללו הם עיקרון תפיסתי והכרתי. לא הצורה היא העיקר, אלא תפקידה בגילוי המוכחש. "דִּקְדּוּק שֶל מוֹרָאִים" הוא קרא לעיקרון הזה בהמשכו של השיר.
כרמי הבחין היטב בעובדה ש"דקדוק המוראים" הזה נטוע בלב השיח הישראלי השרוי בחרדות מתמידות המנסרות תדיר מתחת לפניהם המתרגלות לכל של חיי היומיום. שירי האבל שכתב בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ובמיוחד השירים שנכתבו בזמן מלחמת יום הכיפורים, מרחיבים את לשון ההפכים הזו לממדי הציוויליזציה כולה.
דומה שהשנה האחרונה הבהירה לדוברים בארץ הזאת כי כפל פניה של הלשון התרחב עוד ועוד פנימה אל שכבות נוספות של לשון הסוואה, לשון לסודות, לשון לשקרים ולהולכת שולל, וכי עולם הצפנים הצבאי אמנם פרץ אל כל נופי החיים. שירו הגדול של כרמי מזכיר את המקור הצבאי ללשונות ההסוואה (גם בעולם "הישן"), והוא מזכיר דבר יקר ומכאיב הרבה יותר — את האהבה ואת רגשי החמלה והחסות, הדאגה לילדים ואת ממד המצור המתמיד שבו שרויים ההורים — "צֹפֶן שֶל מְבֻגָּרִים".
עכשיו, 30 שנה אחרי מותו של ט. כרמי, מתבהרת העוצמה של שירתו, ונגיעתה העמוקה, המחויבת והנרגשת, בגורל החיים והדיבור הישראליים. מי שהיה מעין אסכולה לעצמו, יחיד במינו בדורו, מזדהר היום, מקץ שנות דור, כקול הנכון והקשוב ביותר לימי המשבר והחירום הארוכים ולצורך הדחוף בתיקון היכולת להביע גם את הנבצר מכל כוח הבעה.
שבועות מעטים לפני מותו במחלת הסרטן כתב כרמי מחזור שירים יחיד במינו ,"שירים (והדמיות) בעל-כורחי". כוחו של כרמי כ"אדם משחק" במילים, בכפלי משמעות, בהיפוכים ובהֵדִים מזדהר בהם עוד יותר. אבל בעיקר: הקשר התוֹכי שמצא בשירתו בין הלשונות הנופלים זה על זה לבין "דִּקְדּוּק שֶל מוֹרָאִים". כך, למשל, הוא ממחיש את הפנמת ההבנה שחלה במחלת הסרטן:
תַּן סָר אֶל מְעוֹנִי.
לֹא מָחָה אֶת הַלֵּחָה מֵחַרְטוֹמוֹ,
לֹא נִגֵּב אֶת כַּפּוֹתָיו הַלַּחוֹת,
לֹא צִלְצוּל, לֹא שָׁלוֹם,
נִכְנַס עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר
בִּטְנוֹ צְבוּיָה מִיְּלָלוֹת,
עֵינָיו זָבוֹת לַיְלָה.
עַכְשָׁו אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא.
עָלַי לְהוֹדִיעַ לְכָל מָאן
כִּי סָר תַּן אֶל מְעוֹנִי.
המילה המציצה מתחת למסכה הדקה של "סָר תַּן" אינה מוחקת את המסכה. ב"דקדוק המוראים" של כרמי המשחק אינו טפל לעיקר הנסתר. המרתק הוא דווקא בכוח הרב של תיאור התן הנכנס אל ה"מעון", הגוף, ואינו יוצא עוד, והכוח הזה גדל עוד כשאתה זוכר כי אין זה אלא כיסוי מטפורי לדבר אחר, למחלת הסרטן. כלומר הכוח שבכפל הפנים של הסימן אינו מתחלק בין פניו אלא נכפל עוד ועוד. הסילפּסיס (כשמילה נשמעת כמו מילה אחרת) כאן אינו משחק שכלתני, אלא הוא זרם מטפורי עז הבעה. האירוניה הדקה יוצרת תום גדול. כרמי מצא דרך יחידה במינה לתת פה ולשון לאֵימוֹת התודעה, לקריעתה בדרך התרחבותה להאמין ש"מַה שֶקָּרָה — קָרָה בֶּאֱמֶת".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.11.24
