מי שהיה פעם בהופעה של תומר ישעיהו יודע שאת הערב הוא נוהג לסיים עם אחד השירים האהובים ביותר שלו - "יום אחד". השיר, שישעיהו העיד בעבר שנכתב בהשראת נילס הולגרסון, הוא אופטימי חסר תקנה, על כך ש"יום אחד" נחיה בעולם ללא גבולות ומלחמות ונוכל לקיים "מאה הופעות מלבנון ועד מצרים". אבל מאז 7 באוקטובר היחס לשיר נהיה מורכב יותר, במיוחד בשל מילות הפתיחה שלו: "בחוף הים של עזה / בלונים כחולים / סירות מפרש לבן / לידנו חמורים / יום אחד אולי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"כשהלכתי להופיע אחרי 7 באוקטובר שאלתי את המפונים אם אפשר לנגן אותו, והם אמרו לי 'כן, בטח'", הוא מספר. "כשניגנתי לא אמרתי את המילה 'עזה' - הקהל אמר והמשכתי לשיר. במשך כמה חודשים לא הצלחתי להגיד אותה, פתאום היה עליה משקל נורא גדול. גם היום אני שר אותו יחד עם האנשים.
תומר ישעיהו - יום אחד
"כתבתי אותו כשנסעתי להופיע בירושלים", הוא מספר על השיר שיצא לפני כשש שנים. "אני מאוד אוהב את ירושלים, ההופעות הכי מיוחדות שיש לי הן שם. אבל כמו שקשה לאוטו, גם לי קשה לעלות. יום אחד בדרך לשם זיפזפתי בין תחנות רדיו והשמיעו את 'כשתבוא' של בעז שרעבי, שנכתב על רון ארד. נזכרתי שכילד הייתי נוסע למושב של דודה שלי והיו מפריחים שם בלונים כחולים ביום השנה לזכרו. זה סיפור שזיעזע אותי מגיל קטן, ממש עד כדי חרדה".
כמו עזה, גם השם רון ארד היום נטען במשמעויות נוספות. זה מעסיק אותך?
"בהופעות ניגשים אליי ושואלים על זה, אבל אף פעם לא התעסקתי בפוליטיקה ולא בא לי להתעסק. מבחינתי זה שיר שמדבר על חלומות, עליי ועליה, כשהיא שאומרת לי שאני מגזים עם החלומות. אבל החלום על לשבת לקפה בביירות ולהופיע, אחרי זה להופיע בירושלים ואחרי זה להופיע במצרים - כן, אני אחלום על זה. אין מס על הדמיונות שלי, הם בחינם, אז אני עף איתם. אבל היום לא הייתי כותב שיר כזה. המציאות השתנתה כל כך שזה גם שם לי קומפרסור על הדמיונות. אני פחות אופטימי. גם הגיל עושה את שלו ואני נהיה יותר רציונלי, גם כשיש אישה וילד החלומות נדחקים קצת לצדדים".
נסעת להופיע הרבה ברחבי הארץ אחרי 7 באוקטובר?
"היו אמנים שהופיעו הרבה יותר ממני, זה קשור במדד פופולריות אני מניח. אבל הגענו להרבה מקומות. זה עזר גם לי. אחרי אותה שבת היה לי איזה מין פחד בגוף, משהו שלא הצליח לתפוס את הסיטואציה שקרתה. לא הצלחתי לישון במיטה, ישנתי על הספה עם עיניים פקוחות לכיוון הדלת. הייתי כל כך דרוך שישנתי עם נעליים. אולי זה היה מרצון להתחבר למה שקרה לאנשים. לא הצלחתי לבכות, למרות שאני אחד שכן מצליח. באיזשהו שלב אשתי אמרה לי, 'אולי תתקלח, אולי תחליף חולצה'. יכול להיות שהייתי בסוג של אבל. בסוף מה שעזר לי היה לנסוע לפגוש אנשים, לשמוע את הסיפורים, לחבק אותם ולהיות יחד איתם".
תומר ישעיהו, שאחראי על שירים אהובים כמו "יום אחד" ו"זמן פריז", וידוע בעבודתו עם אמנים מצליחים כמו ג'יין בורדו, אלון עדר ודניאלה ספקטור, נולד לפני 35 שנה ברעננה. כבר בגיל 13, אחרי שאחז לראשונה בגיטרה, הבין שהוא רוצה להיות מוזיקאי. במהרה החל לנגן גם על הבוזוקי שמזוהה עימו, בו התאהב בזכות המוזיקה היוונית שסבו אהב. בגיל 17 החלום שלו כבר קרם עור וגידים והוא החל ללוות אמנים, בהם אמיר דדון ומיקה קרני. בהמשך התגייס ללהקה צבאית ואף השתתף בעונה השביעית של "כוכב נולד" - החלטה שהוא לא היה חוזר עליה היום. "אני זוכר את הספירה לאחור לשידור, את הגולה בגרון ואת התחושה שאני רוצה הביתה", הוא נזכר בחיוך. "הופנה אליי אור חזק מדי, תרתי משמע, ולא הייתי מוכן אליו. לפני הופעות הרגל רעדה לי. זה המשיך עוד כמה שנים טובות אחרי זה. תודה לאל, היום היא כבר לא רועדת, אבל למדתי מהחוויה הזאת".
הפעם הבאה שבה נגע ישעיהו באור הזרקורים הייתה לפני קצת יותר מעשור. הוא היה אז באמצע שנות ה-20 לחייו ויחד עם בת הזוג שלו דאז, מיקה אבני, הקים את להקת Isaiah. עם מוזיקה באנגלית, לבוש היפסטרי והפקה שמכוונת לחו"ל, Isaiah זכתה לתשומת לב רבה והיה נדמה שיחד איתה ישעיהו יזכה להגשים את החלומות שכל מוזיקאי הולך לישון איתם. אבל אז משבר בזוגיות הוביל להחלטה לעשות סיבוב פרסה. "זה נגמר לא פשוט, אבל היום אני רוצה לשלוח פרחים לכל מי שעמל על היצירה הזאת. כששרתי באנגלית את המילים שלה (של אבני, א"ח) לא היה לי חיבור באמת - יש לי אנגלית שבורה, וכשאני שר באנגלית אני פשוט מחקה את הביטלס. זה לא נוגע בי. שנה וחצי הופענו וזה רץ מאוד חזק, זה נקטע בעקבות דברים שקרו בינינו. אבל תודה לאל, משם גיליתי חיים שלמים".
ישעיהו מקפיד להזכיר שכל עכבה היא לטובה. כשהוא מסכם את החוויה ההיא ב"תודה לאל" הוא יודע למה הוא מתכוון: זמן קצר אחרי שהלהקה ירדה מהבמה היו לו שני מפגשים ששינו את חייו: הראשון עם עמיר לב, שלימד אותו הרבה ממה שהוא יודע על כתיבה, ושהיה שם ללוות אותו באלבום הסולו הראשון שלו; השני - עם ג'יין בורדו. ישעיהו הפיק את אלבומם הראשון, שהפך לאלבום זהב עם הלהיטים "עינב", "וויסקי" ו"איך אפשר שלא". "הייתי בתוך מערבולת נפשית והייתי חייב לעשות שינוי גדול בחיים שלי ולעבור לשביל אחר. העבודה עם ג'יין בורדו הייתה שיעור בלהיות חלק ממשהו ולא להיות הדבר עצמו. אחרי זה, כמה שנים טובות עבדתי כמפיק.
"היום אני לא מפיק כבר שלוש שנים. זו עבודה קשה, על גבול הפסיכולוגיה. בן אדם שופך בפניך הכל, ואתה לא מוסמך. העבודה כל כך אינטימית שהיא נהיית כמעט זוגיות. אתה צריך לאחוז לאמן או לאמנית את היד וללכת איתם. הייתי עמוס רגשית ונוצרו הרבה מרחקים, אפילו אולי כעס מסוים כלפיי - כאילו נטשתי את הספינה. אבל הייתי חייב לנטוש את הספינה, לטובתי". לצד זה, ישעיהו הקליט מספר אלבומי סולו, שהאחרון שבהם, "בסוף זה אנשים", יצא במאי. בדצמבר הוא ישחרר גם אי-פי חדש. המצליח שבאלבומיו הוא "טריפולי", שיצא ב-2017 ובו השיר "כביש הערבה", שנחשב בעיני רבים כשיר הפוליטי ביותר שלו, כשהוא שר בו: "שר התחבורה אשם / או שר הכלכלה / שר התקשורת / הוא ראש הממשלה / האישה כבר השתגעה / בקיץ מלחמה". "זה שיר שברח לי", הוא צוחק. "אבל הוא לא פוליטי, הוא על בלבלות, על זה שאמרו לי בתור ילד, ולכל הדור שלי, שכשנגדל לא יהיה צבא".
לישעיהו יחסים מורכבים עם השיר, ועד לאחרונה נהג שלא לשיר אותו בהופעות. "לא מזמן הייתה לי הופעה בבארבי, ומישהי שהייתה אמורה להגיע נהרגה בתאונה. המשפחה שלה ביקשה שאשיר אותו כי זה השיר האהוב עליה, אבל לא ידעתי אם אוכל להתחייב לדבר הזה, אז ביקשתי מהאחים שלה שבאו לבוא אליי אל מאחורי הקלעים, שנתחבק חזק, שנדבר, שנכיר, כי אם אני חס וחלילה לא אצליח לבצע את מה שהם ביקשו, אז לפחות הכרנו. אבל ביצעתי וזה שיחרר לי משהו".
הבדל נוסף בין האלבום ההוא לאלבומיו האחרים היה החיבוק הממסדי הגדול שקיבל בזכותו, ההשמעות הרבות ברדיו. למרות זאת, ישעיהו מדגיש שהוא לא סלב. "הזמינו אותי להופיע בחתונה בהפתעה לחתן ולכלה שבחרו את השיר שלי, 'גל מהים שלך', כשיר כניסה לחופה. הם ניסו להסתיר אותי אבל אמרתי להם שזה לא משנה - הרי אף אחד לא יזהה אותי. בכניסה לחופה התחלתי לנגן והכלה לא הסכימה להיכנס. היא אמרה 'רגע, זו לא הגרסה הנכונה'", הוא צוחק.
אחרי שנות קריירה ארוכות, עדיין יש מחשבה על להצליח להיכנס לפלייליסט?
"אין אמן שלא רוצה להיכנס לפלייליסט. אני רוצה שהשירים יושמעו. עם זאת, אני לא יכול לחשוב על זה כשאני יוצר. כשניסיתי לחשוב על זה, דברים לא טובים קרו. כשמשהו קצת עובד אז מתחילים להגיד לך: 'יאללה, תביא עוד 'זמן פריז'', ואני אומר 'ברור, אני אביא'. אבל איך מביאים את זה? יש הרבה אמנים שיודעים להכניס בתוך השירים שלהם מרכיבים שמדברים גם לפלייליסט. אני עוד בודק את הסיפור הזה".
כשאתה מנסה לשחזר את ההצלחה ולא מצליח, זה יוצר שבר?
"כן, החיים מורכבים מהמון שברים ואני גם מרגיש שזה מדייק אותי. אבל, מה זה 'לא עובד'? יש מישהו ששומע את זה בצד השני".
מלבד ההחלטה להפסיק להפיק, לפני כשלוש שנים החליט ישעיהו לעשות שינוי גדול נוסף בחייו. יחד עם אשתו, ענבל איל, ארז את ביתו בתל-אביב ועבר לזכרון יעקב, שם הם מגדלים את בנם, נח. כעת ישעיהו מתמקד בללמד כתיבה בסניף רימון בעכו וביצירת המוזיקה שלו. ב-19.11 יעלה על במת הבארבי ויבצע שירים מכל אלבומיו, כולל מזה האחרון, "בסוף זה אנשים", שהיה אמור לצאת באוקטובר 2023. "היו לי רגשות מעורבים לגבי ההוצאה של האלבום בזמן המלחמה. מצד אחד אני לא בעד להוציא משהו שלא קשור למצב, אבל מצד שני זה אלבום עם הרבה כאב ומתח רגשי. לא לקחתי יחסי ציבור, לא לקחתי שום דבר, רציתי פשוט להוציא את המוזיקה החוצה ולא לעשות מזה רעש, שזה יגיע למי שזה צריך להגיע".
השבוע שיחרר ישעיהו את הסינגל "יניב" מתוך האי-פי החדש. "'יניב' זה שם בדוי, אבל השיר מספר על החקלאים שממשיכים לפעול גם באזור מלחמה. השדה זה כל החיים שלהם, הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד אותו. אין לנו חיים בלי האנשים האלה, שלא מקבלים מספיק תשומת לב ועזרה. הם שקופים. אני יודע ששירים לא יכולים לשנות דברים כבר, אבל הם יכולים לגעת, הם יכולים להעלות מודעות, גם אם אצל בן אדם אחד, ועל זה אני פועל".
הוא מעיד שאת השירים האחרונים כתב בעקבות שעות של האזנה לסיפורי המלחמה. "נהייתי קצת אובססיבי. שמעתי הרבה רדיו, המון סיפורים, והרגשתי שאני מנהל דיאלוג עם האנשים האלה. אני אוהב סיפורים קטנים שהם חיים שלמים. השיר 'אחרי המלחמה' נכתב אחרי שדיברתי עם חיילי מילואים שכל הזמן אמרו 'אחרי המלחמה נשב ונדבר', אז לקחתי את זה גם למקום שלי: אחרי המלחמה אעשה כביסה, אני אעיר את הילדים, אני מבטיח שאת הכל אעשה, אבל כלום לא יחזור להיות מה שהיה. ליד זה ניסיתי לשמור על איזושהי אופטימיות, ואני שר ש'אחרי המלחמה נפתח את החלון והרוח תיכנס ויהיה לנו טוב'. בהתחלה המשפט היה 'אולי יהיה גם טוב', אבל אז פגשתי את ארז לב ארי שדפק על השולחן וקרא 'מה זה 'אולי'?! יהיה לנו טוב!'".
