"התפקיד שלי ב'גלדיאטור 2' התחיל בטלפון מהסוכנים שלי בארה"ב, שסיפרו על הסרט ואמרו שמציעים לי להשתתף בלי אודישן. Offer only, קוראים לזה באנגלית".
כרטיס חופשי. בארץ לא קורה לך כמעט.
"בארץ אני עושה אודישנים, בחו"ל לא. (צוחק). אבל לא באמת, פשוט השיטה בארץ היא אחרת, זה כבר לא ממש אודישן, הם יותר מבקשים ממך לעשות מאץ', לבדוק אותך יחד עם שחקנים אחרים. בארה"ב ובמדינות נוספות, ברגע שאתה מגיע למעמד מסוים, הם לא מבקשים ממך לעשות אודישן לרוב. זו הייתה ההתנהלות בסרטים האחרונים שעשיתי, כולל האחרון עם דסטין הופמן".
די מדהים להגיע למעמד כזה.
"הממ, נכון. ואז הם אמרו: רידלי סקוט, שמביים את 'גלדיאטור 2', מעוניין בעצמו לדבר איתך".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ואתה מעריץ או צופה מדי פעם?
"מ'בלאק הוק דאון', דרך 'בלייד ראנר' ועד היום, רידלי סקוט הוא הבמאי הנערץ עליי בעולם. הוא אחד הבמאים שהכי חלמתי לעבוד איתם. עזוב, אפילו לא חלמתי על זה, כי יש גבולות גם לחלומות. לא חשבתי שאי פעם אעבוד עם רידלי סקוט. אני יודע לספר לך על כל סצנה ופריים של 'בלאק הוק דאון', אחד מסרטי האקשן הכי טובים שנעשו אי פעם. יש רעיונות שם שנתנו לנו השראה. הרבה פעמים נתתי דוגמאות בכתיבה ובבימוי של 'פאודה' ל'בלאק הוק דאון', הריאליסטיות שהוא מביא לשם בתוך הקרבות והאמוציות בתוך הקרבות האלה ובניית הדמויות. בכל מקרה, בהמשך לאותה שיחה נקבע זום עם רידלי סקוט".
מתכוננים לזה באופן מיוחד?
"לא. אין מה. שיחה בין במאי לשחקן. רציתי לשאול דברים, והוא רצה לשאול".
מניח שצפה ב'פאודה'.
"כן, אחרת לא היה מציע לי דבר כזה. הוא אמר שיש לו תפקיד קטן בשבילי, שקצת לא נעים לו לבקש ממני לעשות אותו כי הוא חושב שהוא אפילו קטן לי מדי. ישר אמרתי לו, 'רידלי, אני מוכן לעבור בפריים רק כדי לעבוד איתך, לא אכפת לי'. הוא ענה: 'אני אשלח לך את התסריט כדי שתאשר, כדי שתגיד שאתה מעוניין'. אמרתי: 'אתה רוצה שאני אהיה בסרט שלך? אני שם. אין לי ספקות, לא צריך לקרוא את התסריט לפני. מוכן להביא לך קפה, רק כדי להיות על הסט ולראות איך אתה עובד'. זה באמת לא תפקיד גדול. רואים אותי, אבל הוא לא מהיותר-רחבים בסרט".
אני לא בטוח שכמות הדקות היא שקובעת בכזה סרט פרנצ'ייז.
"הסרט עצמו יותר גדול, כן, אבל התפקיד שלי קטן. אני לא הגלדיאטור הראשי. אולי בפעמים הבאות אקבל תפקיד יותר גדול, אבל זה כן להיות חלק ממותג ענק. כולם מחכים לראות את 'גלדיאטור 2', אני ראיתי את הסרט הקודם חמש פעמים. זה שרידלי סקוט מביים שוב את הסרט השני, זה חלום שמתגשם".
"ביום הראשון לצילומים של 'גלדיאטור 2', כשהגעתי לסט במלטה, רידלי ביקש לפגוש אותי בקרוואן. תיכננתי לדבר איתו על הדמות שלי בסרט וגם אולי על 'בלק הוק דאון' יותר לעומק. ישבנו חצי שעה בטריילר שלו והוא ניתח את 'פאודה' - סצנות, מערכות יחסים, שירין ודורון. הייתי בשוק מהידע שלו על הסדרה".
שאל על עידן עמדי אחרי הפציעה? לא בטוח שיש יותר מדי תקדימים לשחקן שנפצע גם בשדה הקרב.
"זה קרה בסוף הצילומים שלנו במלטה. תוכננו לי יומיים אחרונים ואז קיבלתי את הטלפון בערב, שעידן נפצע. כל העולם מתחיל להתקשר אליי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב לחץ וצער, והדבר היחיד שרציתי זה לחזור להיות עם עידן. התקשרתי להפקה, ביקשתי לבטל את שני ימי הצילום האחרונים, סיפרתי להם שעידן נפצע. יום למחרת לקחתי טיסה ונסעתי ישר לבית החולים. עוד הספקתי להגיע לסצנה האחרונה שהייתי צריך לצלם במלטה, וכבר כולם על הסט ידעו מזה, והביעו את צערם ואת הדאגה שלהם".
מה אפשר לומר על הדמות שלך ב'גלדיאטור 2'?
"קוראים לי ויגו ואני זה שמנהל לדנזל וושינגטון את האימונים ואת החווה של הגלדיאטורים. אין לוויגו מוצא ידוע כלשהו. לא ליהקו אותי כישראלי, אלא בזכותי".
אמת. התקדמנו מהגופות.
"גם ב'גלדיאטור' כולם מתים ואין מה לעשות. אבל בשנים האחרונות, בפרויקטים האחרונים שלי, עשינו דברים יותר מעניינים מלהיות גופה. תראה, זה סט משוגע, סרט מאוד יקר, מאות ניצבים, הסט עם הכי הרבה טסטוסטרון בחיים שלי. כולם באדי בילדרים, נראים ענקיים, מסתובבים חצי עירומים, שכיבות סמיכה כל היום והולכים מכות. אני גלדיאטור לשעבר, מישהו שהשתחרר מלהיות גלדיאטור ומלנצח אליפויות, ואני מסתכל עליהם ואומר: איך יכול להיות שאני ניצחתי אנשים כאלה, אני הנמוך, הקטן".
"ההתנהלות על הסט של רידלי סקוט אומרת בעצם שבכל יום שבו אתה לא מצלם, אתה צריך להתאמן מאוד קשה על הכוריאוגרפיה של הקרב. צריך להיות בכושר שיא, לא להיפצע, וממש כל יום, שלוש-ארבע שעות, להתאמן על קרב של דקה וחצי בסוף. צריך להיות ממש ספץ בו. זה היה חלק מאוד קשה, שמאוד נהניתי ממנו. זה ממש כמו לתרגל ריקוד, רק שאתה חוטף תוך כדי תנועה".
כואב לפעמים?
"נפצעתי כבר כמה פעמים, שברתי שתי צלעות, קרעתי שריר ברגל, מתחתי גיד. קרה לא מעט. יש הרבה אנשים מקצוענים מסביב, אבל בסוף מתפלקות לאנשים מכות בטעות, מישהו שוכח את הצעדים, הכל נורא מהיר. ב'היט אנד ראן' קיבלתי ברך לצלעות מגל תורן ושברתי צלע".
ביקש סליחה?
"ברור, אבל לא סלחתי. הוא נשמה, החבר הכי טוב שלי. זה קורה. גם אני נתתי אגרוף חזק פעם, למישהו מבוגר ממני, בטעות - וזה היה סיוט. הלכתי עם ההרגשה הנוראית הזו שבועות. זה קרה ב'פאודה', הזיזו לי את הכיסא של האוטו, לא שמתי לב, וכל הזמן תיכננתי לאן אני מוביל את היד. פתאום האגרוף הגיע אליו. כאב לו מאוד".
לפחות מדנזל וושינגטון לא חטפת מכות. מה כן ספגת?
"עמדתי משתאה לראות איך הוא מגיש טקסטים, עושה מונולוגים, מהוורסטיליות שלו, איך הוא מצליח לקחת טקסטים ולעשות אותם באופן אחר. האיש בית ספר למשחק. פול מסקל, הגלדיאטור הראשי, הוא איש חמוד. יצאנו לבלות, היינו לא מעט ביחד. שחקן צעיר ומדהים. ראיתי אותו בסדרה 'אנשים נורמליים' והתאהבתי בו שם. גם פדרו פסקל התגלה כאיש מקסים ולא יצא לי לשחק מולו, אבל כשנפגשנו על הסט קיבלתי ממנו תחושה שגם הוא נשמה טובה, אחד ששואל שאלות ומתעניין באמת, לא בשביל לסמן איזה וי. גם אותו אני מעריץ, מ'נרקוס'".
"לפני שבוע ישבתי לאכול ארוחת ערב עם דסטין הופמן והיה לנו ערב מדהים ביחד. היינו ארבעה-חמישה חבר'ה, עם אשתו והבמאי של הסרט, וגם הוא מאוד אוהב את 'פאודה'. הוא סיפר לי שבשלוש הסצנות הראשונות הוא חשב שזה דוקומנטרי ונתן הרבה מחמאות שלא אגיד אותן פה. אנחנו מצלמים עכשיו את הסרט Tuner. לדמות שלי קוראים אורי, וזה סרט שמדבר על מכוון פסנתרים שמוצא את עצמו יחד איתי בסחרור מטורף בעולם הפשע בניו-יורק. דמות כיפית ומורכבת, שאני מאוד נהנה לעשות. אני ישראלי שגר בארצות-הברית. עשה רילוקיישן. הבמאי הוא דניאל רוהר (זכה באוסקר לפני שנתיים על הסרט התיעודי 'נבלני' - ר"ש). ליאו וודול בתפקיד הראשי, ודסטין הופמן".
הילד החולם מירושלים חולק סט עם אחד מגדולי השחקנים בהיסטוריה של הקולנוע. זה עובר בראש?
"ברור. גדלתי במעלה-אדומים, בבית מאוד מורכב, הורים גרושים. רוב הסיכויים לא היו איתי, לפי הרקע מסביב. קיבלתי חינוך מדהים אבל הדבר הזה, של להגיע למקום שבו אני נמצא היום, הוא פשוט מיינד בלואינג מבחינתי".
7 צפייה בגלריה
דסטין הופמן. חשב בהתחלה שפאודה זה דוקומנטרי
(צילום: Dominik Bindl/WireImage/GettyImages)
איך מתנהלים מול זה פנימית?
"אפשר בתוך העולם שאני נמצא בו להגיד, 'אלה החיים, מדהים, אני עף על עצמי'. אבל זה לא ככה אצלי. אתמול ישבתי ואמרתי לעצמי: תכתוב עשרה דברים שאתה צריך להגיד עליהם תודה. מי חלם, כשלמדתי בניסן נתיב בירושלים? הרי גם לחלומות יש תקרת זכוכית. הרי גם בחלומות הכי פרועים שלך אתה אומר: יש איזשהו מקסימום - והמקסימום שלי היה להיות שחקן מצליח בישראל, לעבוד בתיאטרון, הצגות, לעשות סדרה אולי (בנוסף הוא גם פרזנטור של 'סמסונג' ו'ביטוח ישיר'). זה היה החלום הכי פרוע שלי. לא הבנתי כמה החלומות יכולים להיות הרבה יותר גדולים".
כי אף אחד לא חזה את זה ש'פאודה' תיצור תקדים בנטפליקס.
"כש'פאודה' יצאה לא היה למעשה דבר כזה, שסדרה בעברית מצליחה בעולם בגרסתה המקורית. כשנטפליקס רצו לקנות אותנו חשבתי שזה מוזר כי החלום שלי היה שיעשו רימייק, כמו הומלנד, 'פאודה' באנגלית. לא הבנתי למה הם רוצים סדרה ישראלית שדוברת עברית וערבית, כדי שיראו אותה בברזיל או בהודו. אבל פתאום הסדרה התפוצצה ובכל מקום שבו אני הולך אנשים עוצרים אותנו ברחוב ומדברים. שלשום הייתי עם תומר קפון, שמצלם גם הוא בקנדה, ודיברו איתנו כל הזמן על 'פאודה'".
תומר קפון זו חתיכת פספוס בסדרה. התפקיד שלו לא האריך.
"כשאתה כותב תסריט שמישהו מת, אתה לא תמיד מכיר עד הסוף מי השחקן - אבל אני חושב ש'פאודה' עשתה לתומר מדהים, ואז כבר הכישרון הגדול שלו מינף אותו. הוא נמצא עכשיו בעונה הרביעית של 'דה בויז' באמזון, כוכב גדול".
"בצילומים כמובן ידעו על 7 באוקטובר ומאוד התעניינו לדעת מה קורה בארץ, איך המשפחה שלי, אם כולם בסדר. תראה, המלחמה היא עניין מסקרן, אבל מצד שני אני מבין שהרבה פעמים לאנשים קשה לפתוח את הנושא. גם רידלי סקוט דיבר איתי על המלחמה, שהייתה חלק מהשיח בסט".
היו שאלות או אמירות שהפתיעו?
"לא. מה יש להסביר, תגיד לי? טבחו בנו, שחטו, אנסו, חטפו - והלכנו להילחם בהם. לא הרגשתי אז שאני צריך להסביר יותר מדי, המצב היה לי ברור, חד-משמעי, בלי שאלות. אין ימינה ושמאלה. כל מי ששאל על המלחמה - זה מה שהסברתי. ישראל תחת מתקפה, פלשו לנו לבתים, אנסו ורצחו, גם ילדים קטנים, וחטפו. כל מדינה נורמלית הייתה מגיבה בהתאם. הייתי מאוד נחרץ בדעות שלי, ועדיין, אל מול אנשים בעולם".
"כשחקן אני לא מרגיש הרעה. כיוצר, אבי יששכרוף ואני הרבה פעמים מרגישים ומבינים שאנשים אומרים 'רגע, בואו נעצור, נחכה כמה חודשים ונראה מה קורה עם הפרויקט'"
מאז המלחמה אתה גם מקבל תגובות פחות טובות בעולם?
"ממש לא. שהיתי לא מזמן תקופה בניו-יורק, עמדתי ליד מקומות שבהם תלשו פעם מודעות של חטופים. עמדתי שם וחיכיתי למצוא מישהו שעושה את זה, להתעמת איתו, אבל לא היו כאלה. לא קיבלתי אף פעם איום. יש מקומות בעולם שאני הולך בהם עם שמירה, כשיודעים לאן אני מגיע ויש אירוע שאני נמצא בו".
למה?
"אני אדם מוכר, הרבה אנשים ניגשים ואתה לא יודע מול מי ומה צריך להתמודד, באירופה בעיקר, כשיש הרבה אנטישמיות מסביב. כשאנשים יודעים לאן אני מגיע, דואגים תמיד לאבטחה מסביבי, גם מסיבות של אנשים שמעריצים וגם מסיבות ביטחוניות".
בגלל המלחמה, או תמיד ככה?
"תמיד. יודעים שאני ישראלי, שהייתי ביחידה מובחרת. אני דואג לא להיתקל בבעיות".
מרגיש בכל זאת הרעה?
"כשחקן אני לא מרגיש, טפו חמסה. כיוצר, אבי יששכרוף ואני הרבה פעמים מרגישים ומבינים שאנשים אומרים, 'רגע, בואו נעצור, נחכה כמה חודשים ונראה מה קורה עם הפרויקט'. מצד שני כן, יש לנו הרבה פרויקטים שממשיכים לעבוד בחו"ל, תסריטים והפקות שיוצאים לדרך".
"קורים גם דברים טובים בתעשייה הבינלאומית. אנחנו פוגשים מפיקים יהודים ואנשים עשירים, שרוצים לתת ולתרום ולהשמיע את הקול הישראלי דרך תוכן, להראות מי אנחנו, לאו דווקא בדברים מיליטנטיים. לפני המלחמה הייתה כתבה בעיתון המצרי 'אל דופתור', שלפיה אבי ואני שינינו את הפרספקטיבה של הערבים הצעירים על הישראלים הצעירים דרך 'פאודה' וגם דרך 'היט אנד ראן'. כלומר, דרך תוכן אפשר לשנות לפעמים תפיסות. זה לא מעט".
מאיזו תפיסה עברו?
"בגדול נכתב שם שעד היום חינכו אותם להסתכל על הישראלי בצורה מסוימת, והיום הם מבינים יותר את המורכבות של הישראלים, גם את הטוב שיש בנו וגם הרע. אני רואה את זה כשאני מסתובב בעולם הערבי. על הסט יש בחור לבנוני, עוזר צלם, שאמא שלו שלחה לי מעמולים לבית פה בקנדה כי היא אוהבת את 'פאודה'. הוא החבר הכי טוב שלי על הסט. בסוף אנשים בכל העולם ראו את 'פאודה' וגם לערבים זה שינה את התפיסה על מי אנחנו".
מאשימים את ישראל גם באגרסיביות יתר בעזה. אולי גם אתה עכשיו מזוהה, כלוחם ב'פאודה', עם תדמית הרבה פחות טובה.
"אנחנו במלחמה נגד ארגון טרור שמתחבא מתחת לבתי חולים, אז אין מה לעשות. כל ילד שמת בעזה מצער אותי מאוד, מאוד, אבל אנחנו במלחמה בסוף. לא הסתובבתי בעולם הערבי מאז המלחמה. ברשת אני מקבל תגובות של 'פרי פלסטיין' כל יום".
קללות, איומים?
"לא-לא. בוא, שמישהו יבוא ויאיים עליי, אני רוצה לראות. לא קיבלתי איומים, אבל אתמול ישראלי כתב לי שהוא מאחל לי שיהיה לי סרטן על הפוסט שכתבתי על הפיטורים של שר הביטחון יואב גלנט באמצע המלחמה. אני לא עונה וזה לא מעניין אותי, מאחל לו אריכות ימים ושיהיה שמח וטוב. הפוך. אבל גם בצד שלנו לא סובלים מנימוס יתר".
"אני רוצה לראות שמישהו יאיים עליי. לא קיבלתי איומים, אבל אתמול ישראלי כתב לי שהוא מאחל שיהיה לי סרטן על הפוסט שכתבתי על הפיטורים של גלנט באמצע המלחמה"
מה הכי מטריד אותך אחרי פיטורי גלנט?
"אי-השוויון בנטל. זה שיש ציבור שלם בישראל שלא משרת ולא תורם ורק מבקש כספים קואליציוניים עוד ועוד. הרי אפילו נתניהו עצמו אמר שזה בלתי אפשרי. הייתה לו אנלוגיה של 'השמן והרזה' בזמנו: בלתי אפשרי שציבור שלם סוחב ציבור אחר. המצב השתנה, המדינה זקוקה לחיילים ובעצם יורקים לנו בפרצוף. כל פיטורי גלנט קרו סביב הדבר הזה".
יגידו לך שמותר לראש הממשלה לפטר שר ביטחון בכל רגע, גם במלחמה.
"באמצע מלחמה, כשיש איום מאיראן, לפטר שר ביטחון רק כדי להכשיר חוק השתמטות? אם זה היה ממניעים ביטחוניים או מחוסר תפקוד של גלנט, כשהוא לא עושה את העבודה שלו, אין בעיה מבחינתי לפטר. ראיתי שגם גדעון סער כתב בזמנו שלא נכון לפטר שר באמצע מלחמה".
אתה סופג לא מעט ברשתות. אולי עדיף לך להתרכז בקריירה הבינלאומית?
"הכי טוב היה לשתוק, אבל אני לא כזה וכשיש משהו שמפריע לי, אגיד. על השתמטות החרדים אני כותב שנים. זה משהו שבדמי, זה לא יכול להיות שציבור שלם עושה מילואים, ואחר לא. למה הבן שלי צריך להגיע לאוניברסיטה רק אחרי צבא, והחרדים לא? הם יכולים ללמוד ולשרת. הכל טוב, רק שיהיו חלק מהמדינה ולא יפרידו עצמם. אני מתבטא ומשלם על זה מחירים, אני מקבל הודעות נאצה ושטנה, כמו 'שיהיה לך סרטן', אבל אני חי עם האמת שלי וחייב ללכת איתה. הסקרים האחרונים לגבי השתמטות מראים שרוב מכריע של המדינה רוצה בדיוק את אותו דבר: שוויון בנטל".
יששכרוף ואתה אמרתם לי בוועידת 'ידיעות אחרונות' שאם מישהו יגביל את היצירה בישראל, לא תוכלו לעבוד פה. הרוחות סערו.
"אם יגבילו נגר ויגידו לו 'אתה לא יכול לעבוד בנגרות בארץ אלא אם תעשה כיסא בצורה מסוימת' - מה הוא יעשה? זו התשובה שלי. הרבה אנשים לקחו לכיוון לא נכון את האמירה ההיא, טענו שהתכוונתי שאם תהיה הפיכה משפטית, אני ארד מהארץ. ממש-ממש לא. תמיד אשאר בישראל. אני אלחם על זכותי להביע את דעתי פה. זה היופי בדמוקרטיה".
"אני שומע לפעמים שאנחנו ב'פאודה' מקדימים את המציאות פה ושם בתסריט. בעונה השלישית כבר עסקנו בחטופים ישראלים, וגם אחרי שהסדרה עלתה אף אחד לא האמין שיחטפו שני ישראלים לתוך עזה, בחור ובחורה. זה נראה מופרך שהצליחו גם לחטוף וגם לעבור את הגבול יחד עם חטופים. גם אנחנו לא דמיינו שזה יכול לקרות, אמרנו לעצמנו שזה תסריט די בדיוני. אבל ב-7 באוקטובר בעצם קרה פי 300 ממה שדמיינו, והאכזריות והרוע של מחבלי חמאס היו, ועדיין, פי מיליון ממה שדמיינו. לא הצלחנו, אף אחד לא הצליח, לדמיין את מידת הרוע, האכזריות, השנאה והטירוף שנתקלנו בהם ב-7 באוקטובר.
"כשישבנו לכתוב את העונה החמישית, לפני המלחמה, התחלנו לזרוק רעיונות. אמרתי לאבי שאולי הפעם קו העלילה צריך להיות סביב מחבלים שמשתלטים על יישוב שלם ביהודה ושומרון ומנהלים משאים ומתנים על השחרור. אבי אמר: זה כל כך בדיוני, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. ויתרנו על הרעיון. הגיע 7 באוקטובר ונפלו לא יישוב אחד ולא שניים. חמאס הצליח לעשות משהו מחריד שעולה על כל דמיון. אחרי ההשתלטות הם עוד ישבו ביישובים כל היום, לפעמים אף אחד לא בא, וזה עוד משהו שלא מובן. אני לא אבין לעולם איך יישובים שלמים נשארו שעות ארוכות לבד".
7 באוקטובר יופיע בעונה הבאה?
"בכתיבה אנחנו מתייחסים ל-7 באוקטובר, הוא נוכח מאוד, ובגדול העלילה מתרחשת בערך שנתיים אחרי 7 באוקטובר".
7 צפייה בגלריה
ליאור רז ב'פאודה'. העלילה של העונה הבאה מתרחשת בערך שנתיים אחרי 7 באוקטובר
(צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes)
לפי התסריט יש עדיין חטופים בעזה?
"לא יכול לדבר על זה. אני מאוד מקווה שגם במציאות החטופים שלנו יחזרו. זה עוד דבר מטורף, אנשים נחטפו מהבתים והם עדיין לא שוחררו. הם גוועים ונרצחים ומעונים שם, עוברים התעללויות מכל הסוגים כבר יותר משנה. יש את האתוס הישראלי של לחלץ מכל מקום, לא משנה מה - אנטבה, סבנה, מביאים את העולים מאתיופיה עם הרקולסים. האתוס הזה כרגע, מבחינתי, שבור. אנחנו לא מצליחים להביא את החטופים ארצה".
את מבצע הביפרים המתפוצצים לא יכולתם לכתוב.
"משוגע, מדהים. זה פשוט מבצע מעבר לכל דמיון. אני מוריד את הכובע בפני הקצינה שהגתה את הרעיון. מטורף. זה מחזיר לך את הגאווה הלאומית אחרי שכל כך הרבה זמן דישדשנו ואמרנו 'אין מודיעין'".
היו טענות שאתם ב'פאודה' בעצם הראיתם שהמחבל הערבי יכול להיות טוב, רגיש ומורכב. הצלחתם לגרום לנו לגלות אפילו אמפתיה. מתחרט?
"תראה, בעולם הקולנוע אתה יכול לעשות את האויב שלך ללא עומק, אבל הסרט ייצא משעמם. אבו-אחמד בעונה הראשונה נתפס בגלל האהבה העמוקה שלו לאשתו. הוא מבקש ממנה לבוא, ועולים עליו. התרחיש הזה נלקח מהמציאות, מסיפור אמיתי שקרה בשטחים, בכיר שנתפס בגלל שפגש את אשתו וקנה לה בושם, כלומר נתפס בגלל האהבה. כשאנחנו כתבנו את הסדרה לקחנו דברים מהעולם האמיתי. להגיד לך שהיום תהיה אמפתיה בסדרה לחמאס? לא. אבל בוא, גם הצגנו אותם כאכזריים מאוד. אבו-אחמד רצח 116 איש, רוצחים ילדה שחטפו, מפוצצים אוטובוסים. הסיפור פשוט מורכב מכל זה".
והוא כן הצליח בעולם הערבי.
"אבל גם בברזיל ובהודו ובקנדה ובארה"ב, כי זה מדבר לכולם. חמאס שנא את הסדרה, כתבו דברים נוראיים, שאסור לצפות בסדרה ושזו פרופגנדה ישראלית. היו לא מעטים בעולם הערבי שטענו בכלל שאנחנו ממומנים על ידי מדינת ישראל ומשרד הביטחון, לצורכי הסברה".
"ב-7 באוקטובר הייתי ברומניה, הייתה לי הרצאה לקהל מקומי, 'פאודה' הצליחה שם. אני מתעורר עם הזוועות והסרטונים, לא מאמין שאני רואה ג'יפים של חמאס בתוך ישראל ואין מענה. הטיסה שלי חזרה בוטלה, התקשרתי לאל על, התחננתי שיעלו אותי ובבוקר של 8 באוקטובר כבר הייתי בארץ. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. נסעתי לדרום. בצומת בית קמה היה חפ"ק של אחים לנשק. הם שאלו למי יש ג'יפ, למי יש אקדח, אמרתי 'יש לי'. אמרו: צריך לחלץ אנשים משדרות, יש מחבלים, יש טילים, אין חשמל, אנשים שלנו מפוחדים ומובלים ותקועים. הצבא לא הצליח לחלץ את כולם והיה תור של אנשים שקיבלו משימות. נסעתי בלילה עם אבי יששכרוף ויוחנן פלסנר, הלכנו לחלץ משפחות מתוך שדרות הבוערת והמופגזת. זה היה מאוד מפחיד, אבל גם די שטויות לעומת מה שעובר על החיילים בעזה".
בוא, גם בשדרות ביום שאחרי לא היה חוג בית.
"כן. אבל לא היה אף אחד אחר שיעשה את זה באותו יום, ב-8 באוקטובר. נכנסנו לשדרות תוך כדי שיורים עלינו טילים ואתה לא יודע איפה יש מחבלים. קיבלנו שמות של משפחות וכתובות, ונכנסנו לחלץ. היה רגע מצחיק... פתחתי שם את הדלת, יצאה משפחה ופתאום הם רואים את דורון מ'פאודה' עם אקדח שלוף מגיע לחלץ אותם. הם מאוד התרגשו, ביקשו סלפי כשהגענו לצומת בית קמה. הייתה גם משפחה של עיוורים שהלכנו לחלץ, אמא ובת שהיו תקועות. זה גם היה מאוד מפחיד, אבל לא הייתה ברירה".
אחרי 7 באוקטובר שאלו ברשתות איפה הצוות של 'פאודה'.
"שתי שורדות שבי שדיברתי איתן אמרו לי שהן חשבו בשבי על 'פאודה', ועל איפה דורון שיבוא לחלץ אותן".
ראיתי שהיית גם בחזית הצפונית. אתה ממש מתגרה בגורל, אה?
"בחג שבועות האחרון, כשהגיע היום הכי מופגז בצפון, החלטתי לעלות ולהיות עם כיתות הכוננות. הייתי בכפר גלעדי, עלינו גם למנרה, היינו עם אנשי הכיתות, עם החיילים במשך יום שלם, ביקשנו להראות שאנחנו מזדהים איתם. זה קרה אחרי שקראתי פוסט שבו מישהו כתב שכולם חוגגים בשבועות בת"א, אבל שזה גם היום הכי מופגז בצפון, עם הרבה שריפות. הם היו, ועדיין, תחת אש. יושבת כיתת כוננות לבד, חיכו אז שחיזבאללה יעבור את הגדר והם יצטרכו להיות הקו הראשון. אנשים מדהימים, אמיצים, שהמשפחות שלהם פונו והם נשארו לשמור על הבתים שלהם. פגשתי מישהו מדובדבן שנלחם ונפצע, סיפור גבורה משוגע ממש. יש אנשים ששנה במילואים. אני משתאה ומצדיע להם וליכולת ההקרבה שלהם, הם משאירים את הכל מאחור בשבילנו".
"המפיק שלנו מ'פאודה', מתן מאיר, נהרג בעזה. הוא היה איש מדהים מאודם שבצפון, טוב לב, שעזר לי בהרבה רגעים. מתן היה גם היה איש של אופנועים, והיו לנו הרבה שיחות סביב העניין. הוא דאג לאופנועים שלנו בצילומים, ובשוט אחד גם היה הכפיל שלי. זה היה קשה ועצוב. הלב שלי שבור מהאובדן שלו. בכלל, כל כך הרבה עצב ואבל מסביבנו מאז 7 באוקטובר. אבי יששכרוף איבד את שחר פרידמן ז"ל, בן זוג של נגה, בתו של זוגתו לשעבר. אלה מעגלים שלא עוזבים אותך".
"הגעתי מהטיסה מהסט של הסרט ישר לשיבא, שם היה עידן. כשנכנסתי לחדר בפעם הראשונה, הייתי בשוק מאיך שנראה. היה מאוד מורכב להיות שם יחד איתו, היה מאוד טרי. לראות חבר שלך במצב כזה? נורא. רק רציתי לבכות, אבל הייתי חייב פשוט להיות לידו, להצחיק אותו, לתמוך בו. עידן הוא משפחה, זה לראות את אח שלך פצוע, אחד הדברים הכי קשים שאפשר. ההערצה והאהבה שלי אליו, על איך שהוא משקם את עצמו, עצומות. הלוואי שיחזור מהר מאוד לבמות. יש לו צילומים לסדרה, אז כדאי לו מהר מאוד להיכנס לכושר שיא".
יש אנשים, כנראה לא מעט, שהיו רוצים לראות את עידן עמדי בפוליטיקה.
"אני מאוד מקווה בשבילו שלא. יש לו יכולת השפעה אחרת על העולם. תראה, עידן אומר משהו נכון. אנחנו עם ואני חשבתי שאחרי 7 באוקטובר נתאחד שוב. היה קרע גדול מאוד בעם שחמאס ניצל לטובתו, ובמקום שהפוליטיקאים שלנו יאחדו אותנו הם דואגים לשמר את הקרע הזה. במקום שהם ידאגו שנהיה ביחד, אנחנו שוב מפורדים. זה קורע אותי, הורג אותי".
הקללות לעבר בני משפחות חטופים לא מראות על איחוד.
"עצוב מאוד. המשפחות האלה חייבות חיבוק ותמיכה. חייבים לגרום להן להבין שכל העם מאחוריהן. החיים שלהן הרוסים. שכל אחד שזרק ביצה או קללה יחשוב אם הילד שלו היה בעזה שנה, מה הוא היה עושה. האם לא היה יוצא לעמוד מול משרד ראש הממשלה או מול הקריה? שיחשבו קודם פנימה, ואחר כך שילכו לחבק ולתמוך".
יש ניצחון מוחלט בלי להחזיר אותם?
"לא רוצה לדמיין את זה אפילו. אי-אפשר לחזור לחיים הרגילים כל עוד יש 101 חטופים בעזה. זה לא יכול להיות במדינת ישראל. הם חייבים לחזור".
במהלך השיחה אנחנו עוצרים בגלל אזעקה בתל-אביב. רז מתקשר למשפחה. "מאוד קשה להיות בחו"ל, כשהמשפחה שלך בממ"ד. ילדים בישראל חיים שנים תחת אזעקות, מה זה עושה להם? כולנו מתוחים מאוד והולכים בהרגשה של עצבות. אני מתקשר בכל הזדמנות כזו, מעודד את בן התשע שלי, כי אני יודע שהוא מפחד. מה שמטריד אותי עכשיו בנוסף זו הפוסט-טראומה שאנחנו הולכים להתמודד איתה. חיילים שחוזרים מהקרב מדברים נוראיים שחוו וראו, ואני לא יודע איך הם יחזרו הביתה. אנחנו עכשיו בתוך הטראומה, המדינה תצטרך לתת עזרה ושיקום לכל הפגועים נפשית. אני יודע שכבר עושים הרבה, וחייבים לעבות את כל המערך הנפשי במדינה".
