גם הכוכבים הגדולים בעולם נופלים לבדיחות קרש. תשאלו את עידו טאקו, שבצילומי סרט לנטפליקס התחכך באחד, אנתוני הופקינס. "הצטלמנו לאותו סרט, אבל לא לאותן הסצנות, אז התגנבתי לסט כדי לראות אותו", הוא משחזר. "אמרתי על הטוטה, על הזין, על החיים, לא מעניין אותי, אני עכשיו צריך לראות את אנתוני על הסט. אז הסתננתי, התחבאתי מהמפיקה, עשיתי את עצמי ניצב וראיתי אותו הופך סצנה שכתובה בצורה מאוד בינונית לסצנה מרהיבה. ואז מישהו בא ואמר לי, 'בוא, אני אציג לך אותו'. אני כולי לחוץ ומתרגש, הלב שלי דופק, ואנתוני בא, מסתכל עליי ואומר 'הו אר יו?' ואני מספר לו שאני משחק בסרט את ג'וזף, תפקיד גדול של מישהו שבורח ממנו כל הסרט. והוא אומר לי, 'מה השם שלך?' ואני עונה 'עידו טאקו'. והוא מסתכל עליי ואומר 'טאקו? Do you want some tacos?'"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ג'יזס.
"בדיוק. מה שעובר לי בראש זה או-מיי-גאד, אנתוני הופקינס כרגע סיפר את הבדיחה הכי גרועה על שם המשפחה שלי. את הבדיחה הכי בנאלית".
שלא שמעת בחיים, אני מניחה.
(צוחק): "בחיים לא! וואו, לא מאמין שחשבת על זה, שלפת ג'וקר! שנון, אנתוני, שנון! אבל הבנתי שזה רגע גדול בחיים. רק רציתי להקשיב לו, להסתכל איך הוא עובד על הסט. הוא באמת איש מדהים".
דברים טובים מתרחשים בקריירה של השחקן בן ה-25, שמסתמן כיצוא הישראלי הגדול הבא לחו"ל. יש לו הכל: כישרון, כריזמה, לוק, היעדר מניירות וכבר לא מעט הופעות מרשימות - החל מהסדרות 'בלקספייס', 'השוטרים' ו'ריקוד האש', דרך הסרטים 'החייל הנעלם' ו'קרוב אלי' ועד לפרויקטים מעבר לים שיעלו בקרוב. הבעיה היחידה היא המומנטום. כשהאישי מתערבב בקולקטיבי. "אני חי כבר חודש על הקו בין תל-אביב לרמב"ם, כי החבר הכי טוב שלי נפצע בראש בלבנון", הוא משתף. "גדלתי איתו כל החיים, וזו פציעה קשה. אני וכל החברים נוסעים אליו לפחות שלוש פעמים בשבוע. הוא חוזר להכרה לאט, הולך להיות לו תהליך שיקום ארוך. אני יושב לידו, מספר לו סיפורים. פעם אחת סיפרתי לו סיפור על מישהי שהייתי איתה והצלחתי להצחיק אותו. בתקופה הזו זה מכניס לפרופורציה".
מה שאנחנו עוברים עכשיו הוא במידה רבה הסיפור של הדור שלכם, שבמקום להתעסק בעצמו נמצא בלב האסונות.
"זה מטורף. הייתה איזו כתבה לציון שנה ל-7 באוקטובר, ולא הפסקתי לראות בה חבר'ה בגילי שאני מכיר כל החיים - תצפיתניות שאני מכיר מהצופים, בנות ששרדו את הנובה, חברים שנפצעו. אני מבין שזה הדור שלי שסופג. אין לי משהו חכם להגיד על זה, אי-אפשר לנתח את זה כי אנחנו עדיין חיים את זה, התופת מתרחש עכשיו. זה מציף כל כך הרבה שאלות קיומיות. אתה רוצה לחיות את החיים שלך, אבל אתה גם רוצה לחיות במצפון נקי ולדעת שאתה עושה את מה שאתה יכול. אבל אני חושב שאנחנו דור מדהים. דור עם רוח שעכשיו עומדת למבחן".
הייתה נטייה לזלזל בדור שלכם, לקרוא לו "דור הטיקטוק".
"נכון, ואני הדור שהבין שאנחנו לא חלק מהעולם הגלובלי כמו שחשבנו. החיים שלנו בישראל הם מאוד ספציפיים. אין מקום כזה בעולם, לטוב ולרע, וצריך להכיל את המורכבויות. אנחנו דור שהרבה יותר מקבל את השוני בינינו, הרבה יותר מחובר בעיניי גם לרוחניות. החברים שלי שנלחמים עכשיו מודעים לכך שבשדה הקרב יש הדחקה, וכשהם חוזרים הם מדברים עליה, מתפרקים, בוכים. אני מאמין שכשהדור שלנו יהיה בממשלה המדינה הזו תיראה אחרת לגמרי".
תהיו טובים יותר?
"אני בטוח בזה במאת האחוזים. הדור שלנו חתם שוב על החוזה של 'אין לי ארץ אחרת'. החוזה הזה מול המדינה הוא עמוק, הוא הופך את הזהות שלנו ליותר מוגדרת, במובן שאנחנו נאחזים בזהות הישראלית. זה בדם של כולנו עכשיו, למרות שקשה לחיות פה, לעזאזל. קשה, כואב, עצוב כל הזמן, אי-אפשר להכיל יותר את זה".
ואיפה אתה מוצא את עצמך בכל זה?
"אני חושב שפה נכנס המקום שלי כאמן. אני מרגיש משמעות מאוד גדולה בכך שאני מאפשר לאנשים להרגיש ולעבד דברים דרך אמנות. בלי להדחיק, בלי לברוח. כי אנחנו יכולים מאוד מהר ליפול למנגנוני הגנה כאלה, ואני חושב שהיופי באמנות זה שהיא נותנת לך את המקום להרגיש. התפקיד שלי עכשיו זה לעזור לאנשים לעבד את חוויית החיים כאן".
ב'החייל נעלם', שיגיע לאקרנים ב-14 בנובמבר, טאקו עושה בדיוק את זה. בתפקיד ראשי מרשים היא מגלם את שלומי, חייל בן 18 שעורק משדה הקרב בעזה לביתו, לחיים שלהם ראויים בני 18. מפקדיו סבורים כי נחטף, מה שהופך לטריגר רציני לקהל, ואת הסרט שצולם שנה לפני 7 באוקטובר למטלטל מתמיד. "זה מטורף שצילמנו לפני המלחמה", הוא מודה, "הקרינו את הסרט בפסטיבל חיפה ושלושה ימים אחרי זה היה 7 באוקטובר".
הספקת ליהנות ממנו?
"הייתי מועמד לפרס אופיר, הסרט היה מועמד ל-11 פרסים, זו הייתה תקופה מאוד מרגשת. טסתי לפסטיבל גדול בשווייץ. לבשתי חליפה, הייתי חתיך. פגשתי שם במאית שאני סוגד לה, שרלוט וולס, וזה מאוד נוצץ, מאוד נעים. הסרט התקבל בחיבוק והרגשתי שהכל הולך לקרות. זה היה ארבעה חודשים לפני 7 באוקטובר. אחר כך טסתי לפסטיבל בצרפת שגם בו הסרט הוקרן, ישנתי בבית של במאי שעבדתי איתו, והכל היה פאן. הלכתי לישון, יום אחרי זה הייתי אמור לקום לאכול קרואסון, אבל קמתי והיה 7 באוקטובר. קיבלתי חרא על הפרצוף, וקרואסון לא אכלתי".
3 צפייה בגלריה
מתוך 'החייל הנעלם'. "משהו במצב שבו הסרט תפס אותנו הפך אותו למראה יותר חזקה"
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
איך היום אתה מסתכל על הסרט הזה?
"אני מאוד גאה בו. אחרי 7 באוקטובר דני רוזנברג, הבמאי, חשב שצריך לגנוז את הסרט, ואז אירגנתי הקרנה בקולנוע אינדי בתל-אביב ל-60 אנשים, וזו הייתה ההקרנה הכי טובה שהייתה לנו. משהו במצב שבו הסרט תפס אותנו, הפך אותו למראה יותר חזקה. מראה ביקורתית לנפש שלנו, לדור שלנו כחיילים. יש איזה קול בתוכנו שנשמע דרך הדמות הזו, הקול הזה שרוצה לחיות ונאחז בחיים ורוצה לזרוק את נטל האחריות. אני חושב שלתת לעצמנו במשך שעה וחצי להרגיש את התחושות האלו זו ברכה. יש איזשהו כוח בלעצור ולהבין את מר גורלנו. הסרט רלוונטי מתמיד עכשיו. היה בחור שראה את הסרט אחרי שהוא חזר מעזה ואמר לי, 'הסרט הזה הוא אני'. זה הכוח של יצירה, זה הכוח של אמנות, לעזור לנו לעבד את הרגשות שלנו. זה פתאום עוזר להבין איזה משהו בעצמך שאתה לא יודע תמיד להגדיר אותו, אבל הוא קיים. איזו עצבות, איזו נוסטלגיה".
הסרט מבטא, לתחושתי, איזה משהו כמוס בתוך הגבריות הישראלית המאצ'ואיסטית, שלא מרשה לעצמה להגיד "אני רוצה לברוח מזה".
"בדיוק, והיום אנחנו במצב שאי-אפשר לברוח, אבל היצרים האלה קיימים. ואז הבחירה המחודשת בלא לברוח יכולה להיות יותר חזקה. אני חושב שהסרט הזה יכול לקחת אנשים לכל מיני מקומות, יש אנשים שזה יפתח להם תיבת פנדורה, כי הדמות של החייל מאוד מודחקת".
הוא יוצא מהקרב והולך לאכול במסעדה.
"הוא הולך לטרוף, הוא הולך לחיות, הוא הולך לזיין והוא הולך לנשום את החיים. הוא עושה את המקסימום ההפוך, והמקסימום ההפוך זה גם הדחקה. אבל את יודעת מה לא הדחקה? לשבת ולראות סרט כזה. לאפשר לעצמך לראות דמות כזו ולהזדהות ולהרגיש אותה. אני מקווה שזה מה שהסרט יעשה, כי אנחנו מדחיקים בתקופה הזאת. זה לגיטימי להיעזר בהדחקה, אנחנו צריכים את זה, אבל יבוא היום שבו כל מי שהדחיק את הדבר הזה ייאלץ להתמודד. ואני חושב ששם תהיה האמנות, שם יהיו השירים, שם יהיו הסרטים והסדרות. זה הערסל שאנחנו יכולים לשכב עליו ולתת לעצמנו להתפרק בו. משימת החיים שלי היא להיות צינור של כל הרגשות האלה בתוך הפקות ויצירות".
"אנחנו מדחיקים בתקופה הזאת. זה לגיטימי להיעזר בהדחקה, אנחנו צריכים את זה, אבל יבוא היום שבו כל מי שהדחיק את הדבר הזה ייאלץ להתמודד"
כמה אתה מעורב פוליטית?
"אני מבין שהפוליטיקה היא משחק ישן. זו לא האמת. הם מנסים להפריד בינינו, להטעות את התודעה שלנו, ואנחנו צריכים להיות חסינים מול כל המשחקים שלהם. אף פעם לא הייתי אדם פוליטי, אבל התקופה הזאת לא מאפשרת לך לא להיות. אני אדם שמחפש את החמלה, משתדל להסתכל על הדברים בצורה מורכבת, כי היא הרבה יותר מורכבת מכל מני סלוגנים שמוכרים לנו. בסוף לא משנה מה אגיד, יהיה צד שיגיד לי שזה הפוך. אם עכשיו בחו"ל הייתי אומר שאני בוכה על הדם שנשפך במדינה שלי, שאני בוכה על מה שהדור שלי עובר פה, אנשים היו אומרים לי 'אתה נורא, אתה ציוני'. אם הייתי אומר שעצוב לי על העוול האנושי שקורה כאן, שעצוב לי שיש הרג גם בצד השני, יגידו לי 'אתה לא חלק מאיתנו'. קשה לי למצוא את עצמי בתוך הסיטואציה הזו. קשה לי עם האינטרסים האישיים שאני מרגיש שהממשלה הזאת מקדמת. הייתי רוצה לראות ממשלה שתקדם אהבה בעם שלנו, הייתי רוצה פוליטיקאים שידברו אלינו בגובה העיניים, שידברו את המציאות, שלא ימציאו לי סיפורים. שיגידו 'קשה עכשיו לחיות פה, אני יודע'. הייתי רוצה לשמוע אמת. לא שישנו את השם של המלחמה בשביל לשנות את התודעה. הייתי רוצה פוליטיקאים שארגיש מהפעולות שלהם שאכפת להם ממה שקורה עכשיו לעם שלנו. הייתי רוצה להרגיש שאנחנו יכולים לסמוך עליהם גם כשהם עושים טעות, כי הם יודו בטעות ויעשו הכל כדי לתקן. אני חושב שזה מה שמגיע לנו".
הוא גדל בשכונת הדר יוסף שבצפון תל-אביב. בגיל שש נפטרה אמו מסרטן ואביו נותר לגדל אותו ואת אחיו הצעיר. שנה אחר כך הכיר את מי שהפכה לאשתו השנייה והמשפחות איחדו כתובות, כך שטאקו גדל עם עוד שלושה אחים למחצה שאיבדו את אביהם לסרטן.
"אמא שלי ואני נולדנו באותו יום. עכשיו היה לי יום הולדת, היא הייתה אמורה לחגוג 60. זה דבר שאני חושב עליו המון", הוא מודה. "הייתה לי ילדות מאושרת גם אחרי שהיא נפטרה. כשאבא סיפר לי שהיא נפטרה, הייתי בטוח שהוא צוחק. אני חושב שעשיתי המון שימוש בדמיון. זה היה גם אמצעי בריחה ונחמה. אני עדיין בעיבוד של המוות שלה. היום אני מבין שזה נוכח יותר מכפי שחשבתי. החוסר שם. ברגעי כאב, בפרידות. היא חסרה לי תמיד, כמו רגל בשולחן. אני חושב שזה השיעור שלי, להתפתח ולגדול מזה".
ב'קרוב אלי', סרט הביכורים של תום נשר שמבוסס על הטרגדיה המשפחתית שבה איבדה את אחיה ארי, שיחקת את האח שנהרג בתאונה. כמה הטרגדיה המשפחתית שלך חיברה אותך לסיפור של הבמאית?
"מהרגע הראשון שהכרתי את תום הרגשתי שיש בינינו ברית של שכול. ששנינו מבינים אחד את השנייה מעבר למילים, איזו הזדהות פנימית עמוקה, וזה עזר לנו לעבוד ביחד בלי יותר מדי לדבר".
כשהגעתם לייצג את הסרט בפסטיבל טרייבקה התבקשתם להוריד את סיכות החטופים.
"החזרנו אותן מהר מאוד. צילמו תמונה אחת שלנו בלי ועשו מזה יותר דרמה ממה שזה היה. הורדנו לשנייה כדי להבין מה קורה, אם זה מסוכן, וישר החזרנו. קיבלו אותנו מאוד יפה. אני ממש נהנה מהמקצוע הזה, המשחק הוא חלק ממני, תמיד הבנתי שזה מה שאעשה בחיים. למרות שהייתה הפסקה בילדות לטובת צופים, מבוכים ודרקונים, בנות".
מבוכים ודרקונים ובנות.
"חנון עם ליבידו".
ז'אנר מעניין.
"ז’אנר נפלא. ורסיה נוספת של גבריות במדינה".
וכרגע יש זוגיות?
"האמת היא שאני בתוך חבלי הפרידה. נפרדתי לפני חודש מבת זוג. אני לא יודע מה יהיה עם האהבה הזו. תכלס, עכשיו אני רק רוצה לעבוד. איזו תחושה נעימה זו להיות בורג קטן בתוך מערכת גדולה שמספרת סיפור. והבורג הזה הוא אני".
