הגיע הזמן להעלות על הדעת את הבלתי יעלה על הדעת.
אני יודע, יודע. זה לא יעלה על הדעת, אז איך נעלה? אבל לפעמים, כשדברים לא עולים על הדעת צריך לעזור להם עם איזו דחיפה קטנה.
למשל – בואו ננסה יחד – לא יעלה על הדעת שהחטופים לא יחזרו. אף פעם. שלא תהיה שום עסקה נוספת, שהזמן יחלוף, ואז עוד זמן, ואז כבר יהיה ברור לכולם שבעצם אנחנו לא מדברים בהכרח על אנשים חיים אלא על 101 רון ארדים, ובסוף, בעוד דור-שניים, סיכת החטופים תהפוך לפריט אופנתי מגניב של ילדים שאין להם מושג ועושים ממנה ספטום לאף.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
לא יעלה על הדעת? בסדר. בדיוק כמו שלא יעלה על הדעת שהמלחמה לא תיגמר השנה, או בשנה הבאה, או בזו שאחריה. שלא תהיה ברירה אלא לבוסס בבוץ הלבנוני וברצועה העזתית ובממ"ד, ואלא לאבטח את המתנחלים שלא חיכו לשום אישור מיוחד כדי להקים מחדש את יישובי גוש שפיר, ולא יעלה על הדעת שהילד שלי עוד ישרת שם ואולי, חלילה, ייפצע או ימות שם.
כמו שלא יעלה על הדעת שלא תקום לעולם ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר, וגם לא יעלה על הדעת שאף אחד מהאחראים הפוליטיים לא יכיר לעולם באחריותו למחדל או יפנה את מקומו. ולא יעלה בשום צורה על הדעת שהממשלה שתחת משמרתה אירע האירוע הנורא הזה – וכל שיטפון הטרגדיות והמוות שבאו בעקבותיו – תיבחר לקדנציה נוספת, ואולי לעוד שתיים-שלוש. ולא יעלה על הדעת שמירי רגב ועידית סילמן – לא חשוב בכלל מה, אבל אנחנו יודעים על זה בוודאות שני דברים: שאלה יהיו מירי רגב ועידית סילמן, ושזה לא יעלה על הדעת. וגם לא יעלה על הדעת – או יוריד – שישראל תהפוך למדינה ענייה, דתית, מושחתת, מלוכלכת, מלאה ביושבי קרנות השתלמות שנפדו בחופזה, ובקיצור – לירושלים. ולא יעלה על הדעת שהגברים הכי טובים בה ייצאו למילואים כל שלושה חודשים ויידרשו להחזיק בו-זמנית בעבודותיהם, במשפחותיהם, בעסקיהם, בתל"ג הלאומי ובשפיותם.
ולא יעלה על הדעת שאין ביקום כולו פרשה, עבירה, חקירה, זיוף, הטיית מסמכים, הדלפתם או כל צחנה פלילית אחרת שיאפשרו אי פעם את הדחת או נבצרות נתניהו, שכן המנגנון השלטוני בישראל הושחת עד לרמה שבה אדם אחד מסוגל להשתלט עליה טוטאלית ולהפוך, לנגד עינינו, לארדואן לא קטן. ועכשיו, אחרי שהצלחנו במאמץ משותף להעלות על הדעת כל כך הרבה דברים שלא יעלו על הדעת, בואו נעשה כמה מתיחות לשחרור הגוף ונחשוב רפטטיבית על המנטרה "בעצם למה לא".
כי בעצם למה לא. למה שלא יעלה על הדעת.
למה, משהו בשנים האחרונות בכלל עלה עליה? עלה על הדעת 7 באוקטובר? (בעצם עלה פה ושם, בעיקר על דעתן של תצפיתניות. וירד). עלו עליה שני טקסי זיכרון מתחרים? עלו עליה ראש ממשלה מכהן עם שלושה סעיפי אישום, שר לביטחון לאומי עבריין, שר אוצר שודד, שרת תחבורה דורסת? עלו על הדעת כהניסטים כממשלה, קללות והשפלות להורים שכולים והורי חטופים, כרטיס טיסה חזרה מקפריסין ב-1,200 דולר לא כולל טיסה? ישראל כ"ץ?
הרבה מאוד, המון דברים, לא עלו בשום צורה על הדעת – אולי כי הדעת הישראלית לא מוכנה בכלל למדוד דברים מחרידים כל כך, והיא יודעת מראש שזה לא יעלה עליה ורק רוצה לצאת כבר מהחנות הגרועה הזאת ולחזור הביתה. אבל אחרי שהיא עושה את זה, ואחרי שהיא יושבת בבית מול איזו סדרה מרגיעה וכבר מתחילה להתנמנם, פתאום, משום מקום, משהו מאינספור הדברים האלה עולה עליה.
והדעת מנסה להיאבק במשהו הזה – כי לעזאזל, אין מצב שזה יעלה עליה – אבל הדבר ממשיך לעלות. והדעת נחנקת, צורחת, יוצאת מדעתה, אבל אין שם אף אחד שיעזור לה, והדבר פשוט עולה עליה.
עלו על הדעת ראש ממשלה מכהן עם שלושה סעיפי אישום, שר לביטחון לאומי עבריין, שר אוצר שודד, שרת תחבורה דורסת?
ואחריו באים חברים שלו – כל שאר הדברים – ועולים גם הם.
והדעת פשוט מאבדת את זה.
ומכיוון שהדברים האלה קורים עכשיו כל יום מחדש, אנחנו נהיה חייבים להעלות על הדעת את הבלתי יעלה על הדעת.
למשל שהחטופים לא יחזרו. למשל שהמלחמה לא תיגמר. למשל שהממשלה לעולם לא תלך. למשל שבחירות דמוקרטיות נוספות לא יתקיימו. למשל שהמחדל לא ייחקר, הציבור החרדי לא יתגייס, והבוץ יהיה לבנוני, המטען עזתי, החינוך פונדמנטליסטי והשר אריה דרעי. למשל ההבנה שהלא יעלה על הדעת עלה מזמן על כל דמיון, ובסוף גם על כל מציאות.
ומה אנחנו מתכוונים לעשות עם עצמנו ועם ילדינו ואהובינו בקשר לזה? הרי לא יעלה על הדעת שלא נעשה כלום. שפשוט נמשיך לספוק כפיים, לכעוס על האופוזיציה, לשורר "כי ארצי שינתה את פניה" ואז ללכת הביתה לאכול משהו ולקום למחרת ליום הלא יעלה על הדעת הבא.
כי מעל הכל, נמצא הדבר הכי לא יעלה על הדעת: שלא נעשה יותר כלום בקשר לזה. שהפסיביות תשתלט. אבל גם זה, אני חושש, יעלה על הדעת. שאנחנו נעבור לחיות כאן כמו גולים פנימיים במדינה מזרח אירופית בעידן המלחמה הקרה; ולא תהיה שיחת רחוב שלא תכלול, לפעמים בלחש, את שם המנהיג הנורא, הכל יכול, הבלתי ניתן להזזה, ולא תהיה שום התכנסות של אחים לצער, שותפים לשפיות, מתאבלי הדמוקרטיה הרצוחה, שלא יהיה בה משהו חמים ומנחם ופתטי ואבוד כמו מאורת אינטלקטואלים בפראג הקומוניסטית.
כי לא העלינו על הדעת. כי כמו אי-יכולתו של יצור חי לתפוס באמת את המוות, כך היא אי-יכולתם של מי שגדלו במדינה מודרנית, דמוקרטית ומשגשגת לתפוס את המעבר לחיים באוטוקרטיה דתית מושחתת ובלתי תפקודית.
אבל זה מה שעולה על הדעת עכשיו.
ההוגה והכותב פרופ' קליי שירקי פירסם ב-2009 מאמר מכונן בשם Newspapers and Thinking the Unthinkable, שבו ניבא את גסיסתה, ואולי מותה, של עיתונות הפרינט. זה נראה באותו זמן לגמרי בלתי מתקבל על הדעת. "אנחנו לא זקוקים לעיתונים. אנחנו זקוקים לעיתונות", זו הייתה התזה שלו.
שירקי הציע להעלות על הדעת בדחיפות את הבלתי יעלה על הדעת, כי כשלא עושים את זה, עוברים להתבסס על סתם אופטימיות חסרת שחר, ו"אין דרך להתכונן לעולם שבו מה שהכרנו, בבירור הולך ומתרחק".
אז בואו נעלה על הדעת. בואו נניח שמה שנראה שקורה, אכן קורה. בואו נהיה "הפרגמטיסטים שמצביעים על עולם אמיתי, שנראה יותר ויותר כמו סצנריו בלתי מתקבל על הדעת", כמו שניסח שירקי.
זה אומר חיים אחרים עבור רובנו, גם אם במקום הזה. זה אומר שהחיים יימשכו, אבל בקונטקסט שונה מאוד. זה אומר, לפני הכל, להיות מוכנים לזה עם לפחות שתי תוכניות מגירה ופורמט או שניים חלופיים לחיים המסוימים שלכם. זה אומר לדעת את מקומך החדש. בתחתית.
