לפני כמה ימים נתקלתי בציוץ מצמרר בטוויטר. קצר מאוד, היו בו רק חמש מילים, ובכל זאת הוא הצליח לזעזע אותי. I tried to tell you. את הציוץ הזה כתבה העיתונאית האמריקנית אי. ג'ין קרול קצת אחרי שדונלד טראמפ נבחר ברוב מוחץ להיות נשיא ארצות-הברית. היא כתבה את המשפט הזה כי זה בדיוק מה שניסתה לעשות - להגיד לנו מי האיש הזה. זה מה שהיא ניסתה להשיג כשהעזה להתלונן נגד טראמפ, שתקף אותה מינית באמצע שנות ה-90 בחדר ההלבשה של ברגדורף ברגמן, הכלבו הענק בניו-יורק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
האמת שעקבתי אחרי הפרשה הזאת מההתחלה, עד כדי כך היא הצליחה לתפוס אותי. הכל התחיל בטור שפירסמה העיתונאית הוותיקה ב"ניו יורק מגזין" ב-2019. היא סיפרה איך כשהייתה עיתונאית צעירה פגשה ביציאה מהכלבו המפורסם את דונלד טראמפ, שביקש ממנה שתעזור לו לבחור מתנה לאישה שהוא יוצא איתה. קרול הוקסמה מהרעיון שהוא בכלל מדבר איתה, והסכימה. בשלב מסוים הם הגיעו למחלקת ההלבשה התחתונה והתלוצצו שאולי ידגמנו זה לזה את הלנז'רי. קרול הייתה מספיק אמיתית וחשופה להודות שהיא "אשמה" בפלרטוט בוטה איתו, אבל זה לא אומר שהגיע לה מה שקרה אחר כך. לטענתה, טראמפ זינק עליה, הדף אותה באלימות לקיר חדר ההלבשה ואנס אותה כשהיא צורחת ומתנגדת. הייתי כותבת “לכאורה”, אבל בתביעת הדיבה שהגישה נגד טראמפ קבע בית המשפט שהוא תקף אותה מינית ופסק לה פיצוי של חמישה מיליון דולר. חמש שנים אחר כך, כשההשמצות של טראמפ נמשכו, היא קיבלה פיצוי של 83 מיליון דולר.
כשסיימתי לקרוא את הטור של קרול הרגשתי שבא לי לחבק אותה, ולא רק בזכות הכנות המדהימה. גם בזכות משהו בדמות של העיתונאית המבוגרת, שכל חייה כתבה רק על רגשות ויש לה טור עצות על סקס ויחסים, שעורר בי הזדהות עמוקה. גם אני לא נחשבתי מעולם לעיתונאית חשובה; אני צריכה רק להגיע לכנס ולפגוש חמישה עיתונאים ממין זכר כדי להרגיש את הזלזול וההתנשאות שלהם אופפים אותי יותר חזק מהאפטרשייב הזול שלהם.
פעם אחת הזמינו אותי להשתתף בפאנל נחשב עם כמה עיתונאים פוליטיים מאוד רציניים ומפורסמים. רן כל כך התרגש שבא במיוחד כדי להריע לי מהקהל. העיתונאים דיברו ודיברו, ואני ישבתי וניסיתי לדבר, אבל לא ממש הצלחתי. עד שבשלב מסוים קרה הגרוע מכל; אחד מהם, הבכיר ביותר, שכולכם מכירים וזכה במלא פרסים, אמר "אולי שדנה תמזוג לנו קצת יין?" והנה העניין, במקום להגיד לו "לך תחפש", אני קמתי, יישרתי את החצאית המחויטת שלי, זו שלבשת בבוקר כשעוד היו לי תקוות להיות מכובדת, עברתי אחד-אחד ומזגתי להם יין. "למה לא אמרת כלום?" רן שאל כשירדתי סוף-סוף מהבמה. בחיים לא אשכח את האכזבה הענקית והעצובה שראיתי במבט שנתן בי. הוא תמיד אמר לי כמה שאני אישה מפוארת, ואיך לזכות להיות עם אישה בגילי ובמעמדי זה משהו שגורם לו להרגיש גברי. "להיות איתך זה כמו להצליח לטפס על האוורסט", הוא היה אומר ומחייך. ופתאום הוא רואה אותי כנועה ומושפלת, נותנת לחבורה של גברים להגדיר בשבילי את הערך שלי.
בגלל זה כל כך הערצתי את קרול, כי ידעתי שמה שהיא עושה זאת התאבדות של ממש מבחינתה. למי יאמינו, לעיתונאית היחסים והסקס הלא-רצינית, או לגבר המקושר והעשיר שעמד להיות הנשיא הבא? ממש כמוה, גם אני יצאתי בצעירותי לראיין את אחד היוצרים הכי מפורסמים ואהובים בארץ. כמו כולם, גם אני הערצתי אותו וראיתי בו גאון, עד שבמהלך הראיון הוא פתאום שלח יד וחפן את השד הימני שלי בכוח שהפתיע אותי יחסית לאיש כל כך צנום ומוסרי. חלפו אולי 20 שנה מאז, ועדיין, כמעט אין שבוע שבו אני לא נזכרת פתאום בידו הרזה והלבנה נוגעת בי. ובכל זאת, מעולם לא העזתי להתלונן נגדו בפומבי, כי ידעתי שאין מצב שמישהו יבחר להאמין לי על פניו.
כן, במשך זמן מאוד ארוך הייתי בעלת הברית של ג'ין קרול, אחותה לנשק. אבל אז חלפו כמה שנים טובות, 7 באוקטובר הגיע ושינה אותי כליל. עוד מוקדם לקבוע איך בדיוק השתניתי, למרות שחברתי השמאלנית, שעוד משתמשת במילה "כיבוש", אומרת לי בפשטות "נהיית כזו פשיסטית, איכס". ייתכן שהיא צודקת, כי בשנייה אחת נהייתה לי אפס סבלנות לכל רכי הלב האלה שעדיין מאמינים לפלסטינים ומרחמים עליהם. גרם של חמלה אין בי לחבורת האנסים והרוצחים והבוזזים האלו שפרצו אל העוטף. בדומה למייה שם המדהימה, גם אני כבר די מאמינה שאין חף מפשע או תמים אחד בעזה. לפחות לא מהמבוגרים. אם היו שם אנשים טובים, מישהו מהם כבר היה טורח להחזיר לנו לפחות חטוף אחד, או לפחות למסור לנו טיפים על השכן שלו. אבל לא, לא רק שהם לא החזירו לנו אף חטוף גם אחרי שסינוואר מת, גם מילת גינוי אחת לא שמענו מהם.
7 באוקטובר שינה אותי כליל, עוד מוקדם לקבוע איך בדיוק השתניתי, למרות שחברתי השמאלנית שעוד משתמשת במילה "כיבוש" אומרת לי בפשטות "נהיית כזו פשיסטית, איכס"
כתוצאה מכך, היה לי ברור בעד מי אני במרוץ לנשיאות בארה"ב: דונלד טראמפ. "הוא פרו-ישראלי וכל כך הרבה יותר טוב בשבילנו", אני אומרת לרן. אנחנו מפחדים ממה יקרה אם קמלה תעלה לשלטון. נכון, לפעמים עולה בי איזה קול קטן שלוחש לי שבנטייה הטבעית שלי אני אמורה להיות בעד האישה עם הראייה הליברלית מאשר בעד גבר לבן שמאמין שחייבים לאסור הפלות גם אם את ילדה בת שמונה שנאנסה על ידי הדוד שלה. אבל אז אני מזכירה לעצמי איך הביאו לקבורה את קארין ז'ורנו ז"ל, בחורה מצחיקה וכריזמטית שכל חטאה היה שהשתכנעה לבוא לנובה עם חברים, למרות שמעולם לא אהבה מסיבות טבע. כל מה שנשאר מהילדה הזאת היו כמה שיניים. בגלל זה אני מרוצה שטראמפ נבחר ברוב קולות מוחץ. לפחות נעשה לקארין ולשאר הנרצחים סוג של צדק.
והנה הדבר המוזר. כשטראמפ זוכה אני שמחה, מבסוטה ואפילו לשנייה אחת לא זוכרת את קיומה של קרול, העיתונאית שאף אחד לא לקח ברצינות, ובכמה הזדהיתי איתה בעבר. זה כאילו מחקתי אותה לגמרי מזיכרוני, כאילו נתקפתי באמנזיה משונה שתאפשר לי לפצל את עצמי מוסרית כמו אמבה. ואז, פתאום, מגיע הציוץ העצוב שלה, הכל חוזר אליי בבת אחת ובבטן שלי עולות בחילה ובושה, כאילו שתפסו אותי בוגדת ברן או משמיצה מאחורי הגב את החברה הכי טובה שלי. איך יכולתי לבגוד בה ככה? היא עברה תקיפה מינית, אין אישה בעולם שלא יודעת כמה נורא לעבור את זה, ובכל זאת דיפדפתי אותה מהמציאות.
הצביעות החדשה הזו שלי מפחידה אותי, כי רק לפני כמה שנים אני עוד הייתי אישה שמצדדת בתנועת MeToo, לפחות לפני שהפכה לתנועה הזויה ובכיינית, אז איך הפכתי לאישה שאין לה בעיה שארה"ב בחרה בגבר שעומדות נגדו עשרות תלונות על תקיפה מינית? אני יכולה לעשות לעצמי הנחה, לומר שאנחנו במלחמת קיום ושבמלחמה אין מקום לטהרנות, צריך ללכת על כל מי שיעזור לנו. ואולי זה נכון, אבל זה לא מסביר הכל. איך יכולת לשכוח לגמרי את האונס שלה? אני חושבת, והתשובות שעולות לא מחמיאות לי במיוחד. עשיתי את זה כי לא נוח לי לראות בטראמפ פושע מרושע. לא כשאני צריכה שהוא יציל אותנו מהילדים עם השיער הוורוד שצורחים "פרום דה ריבר טו דה סי". ובעיקר, החלקתי לעצמי את כל הפינות הלא-נוחות האלה, כי זה לא התאים למה שרציתי להאמין בו באותו הזמן. אז כדי לעזור לעצמי לשכוח, אמרתי את מה שאני אומרת לעצמי המון בשנים האחרונות. שאולי אנשים לא מבינים את ההומור שלו, אולי רוב מה שאומרים עליו זה פייק ניוז.
איך יכולת לשכוח לגמרי את האונס שלה? אני חושבת, והתשובות שעולות לא מחמיאות לי במיוחד. עשיתי את זה כי לא נוח לראות בטראמפ פושע מרושע
אני עושה את זה המון בזמן האחרון. רואה משהו שמזעזע אותי עד עמקי נשמתי, רוצה לכתוב משהו, ואז מיד מרגיעה את עצמי, כמו אחות שמחלקת ליתיום במחלקה למתמודדי נפש. אומרת לעצמי שרגע, אולי אני לא יודעת הכל. בשנים האחרונות אני חיה בעולם אלסטי, עולם שאין בו מציאות ואין בו שום דבר מוחלט. קוראים לזה עולם של פוסט-אמת. בעולם שיש בו כל כך הרבה פייק ניוז, הנדסת תודעה ובוטים רוסיים, אין משמעות לערך הזה ששמו אמת. כל מה שחשוב זה כמה משכנע נשמע הבן אדם, עד כמה הוא מצליח לשווק את עצמו וכמה אנשים מאמינים למה שהוא אומר. כשכל הטרנד הזה התחיל חשבתי שזה משעשע, אחרי זה אמרתי לעצמי שזאת דווקא תכונה טובה, העובדה שאני מפקפקת כמעט בכל דבר נורא שאני שומעת. בעולם שיש בו כל כך הרבה זיופים, פייק ניוז ואינטליגנציה מלאכותית שיוצרת סרטונים שקריים שבהם בן גביר מתנשק עם היועמ"שית, טוב שאני נשארת זאת שמטילה ספק בכל פתית מידע. לא מוכנה לגבש דעה שלילית על בן אדם עד שאקבל עובדות מוכחות.
אבל לאחרונה אני מגלה שזה מתחיל לעשות לי רע מאוד בנשמה. יותר מזה, זה גורם לי לכבד אותי פחות. לאט-לאט העולם שלי נהפך למקום מעומעם יותר מאקווריום של רופאי שיניים שלא ניקו כל חופשת הפסח. בלי אמת ושקר, בלי צודקים וטועים. לא שאין לי הסברים ללמה זה קרה, ובכל זאת, במהירות של כמה שנים קצרות הפכתי לסכיזופרנית מוסרית. כל כך חלוקה ומפוצלת כמעט בכל נושא, שאני כבר לא סומכת על עצמי בכלום.
זה כמו סוג חדש של דיכאון. לעולם לא להאמין לעצמי מספיק כדי לגבש דעה, להטיל כל כך הרבה ספקות בכל מה שמקיף אותי עד שלפעמים נדמה לי שאני בתוך תסריט שחייזרים כתבו. "חייבים להיות טוב ורע, חייבים להיות בסדר ולא בסדר", אני חושבת, ובכל זאת ממשיכה לצפות באדישות באנשים שלא הייתי סומכת עליהם לגדל לי סוקולנט מנהלים את המדינה. חברים מהצד השמאלי אומרים לי שזה מסוכן, שכבר עכשיו יש מלא הצעות חוק שאם יעברו נלך עוד צעד בדרך לדיקטטורה, וגם להם אני לא מאמינה. כי למדתי לא להאמין למי שמדבר מפוזיציה. בעולם שבו המציאות היא כבר לא קרקע מוצקה ומשתנה בכל רגע, מי אני שאדע מה נכון ומדויק ומה מזויף יותר מתיק לואי ויטון בבנגקוק? ככה הגעת לשמוח שטיפוס כמו טראמפ נבחר ושכחת מהאישה שהייתה יכולה להיות את, אם רק היית נולדת בניו-יורק, אני חושבת. ואין לי מושג אם זה רק ערפול זמני, מין השחתה רגעית של הנשמה שקרתה לי בגלל העידן המטורף הזה, או שאני פשוט אמשיך ככה עד הסוף.
