1. תשע בערב. אני צריך לעלות לבמה. ברבע לתשע הותר לפרסום. שישה לוחמים. שוב גולני. הקהל כבר נכנס לאולם. אני לא יכול, והאמת שגם לא רוצה, לשלוח אותם הביתה. לא מגיע לאנשים האלה, חלקם מילואימניקים, חלקם הורים ללוחמים, לחזור כלעומת שבאו. אבל הלב כבד כל כך. ממש קרוע מכאב. אז אני עולה לבמה ומשתף. בקושי, במורכבות. אני אומר לקהל שבשנה הזו אנחנו צוחקים רק בשביל דבר אחד: כדי לשרוד.
המציאות הנוראה של המלחמה כאן היא לא משהו שאפשר להדחיק או לשכוח. היא גם לא משהו שבכוחנו לשנות כרגע. גם לחו"ל אי-אפשר לברוח. אז כדי שנשרוד ונוכל להתמודד איכשהו עם המציאות הקשה, אנחנו חייבים את ההפוגות האלה, מעת לעת, חייבים לנשום קצת אוויר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. בשורה הראשונה באולם יושב ארי שפיץ. אני זוכר שדוד שלו פנה אליי לראשונה. הוא כתב לי שאחיין שלו קטוע שתי רגליים ויד. מוגדר אנוש, מורדם ומונשם. אבל הם מקווים שיגיע הביתה בליל הסדר וצריכים עזרה בהנגשת הבית. הבטחתי לעזור, אבל בליבי חשבתי, נו באמת. על מה הוא מדבר בכלל. איך פצוע אנוש ייצא לליל הסדר? בוא נקווה שבכלל יתעורר.
והנה ארי שפיץ יושב מולי בהופעה. ילד עם חיוך מידבק, גיבור ישראלי. הולך עם הפרוטזות אחרי עבודה קשה בשיקום, מלא תוכניות להמשך. ואם ארי שפיץ לא מוותר, מי אנחנו שנתייאש?
כמה ימים לאחר מכן. נסיעה לשדרות. מקרינים שם בפסטיבל דרום את פרקי הסיום של הסדרה שלי. סדרה קומית ששודרה בימי מלחמה. עוד אחד מהאתגרים הבלתי אפשריים שהחיים בארץ הזו מספקים לנו. חשבתי על אווירה אחרת כשיצאתי לדרך: רציתי להצחיק, להגיד משהו, לעורר דיון פה ושם. אבל אז הגיע 7 באוקטובר, וכל מה שקיוויתי זה לנחם. לתת לאנשים הפוגה קלה מהמציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים. בדרך דרומה אני מזהה קצין צעיר מגולני בתחנת אוטובוס. בוא, תעלה.
גם הוא לשדרות. יש שם הלוויה. סמל שלֵו יצחק סגרון ז"ל, שנפל בלבנון. יש לי שלוש הלוויות של חברים באותו זמן, הקצין אומר לי, אני בא לזו כי אני מכיר אותו גם מהבית.
1 צפייה בגלריה
עלמה זק, אני ותלמידי מגמת קולנוע מהעוטף בסינמטק בשדרות. לייצר קפסולה מהכאב
(צילום: מקסים טובבין)
3. קוראים לקצין ר' והוא גדל בשדרות. בנסיעה הוא מספר לי על עצמו. יש לו משפחה בשדרות ובנהריה. תחשבו כמה דברים המשפחה הזו עוברת. בשמחת תורה הוא היה בשדרות, התעורר ויצא להילחם. בהתחלה בשדרות. היתקלויות פנים אל פנים. אחר כך הרכיב צוות עם שני לוחמים שפגש, ויצא לכיוון העוטף לפי קריאות של חברים. באחת בצהריים כבר מצא את עצמו בבארי. יש סרטון שלו מלווה משפחה החוצה. מאז, במשך למעלה משנה הוא במלחמה. אני לא חושב שיש לוחמים שהיו בכזו עצימות של קרב כמו ר' וחבריו. רבים מהם נפלו. הוא מונה כ-20 חברים אישיים שהיו לו ואינם עוד. אחד מהם הוא חברו הטוב ביותר, שנהרג כבר ב-7 באוקטובר. הוא מראה לי איפה הבית שלו. גדלנו פה יחד בשדרות, הוא מספר. נלחמנו בבארי. הכרתי את סיפור הקרב של חברו דרך לוחם אחר שאני מלווה, שנפצע אנוש בשבת ההיא וחזר כבר ליחידה שלו. לחבר שנפל קראו שילה כהן ז"ל, קצין בדרגת סרן. הם אספו אותו בדרך. הם היו צוות אורגני מיחידה מובחרת והוא ביקש להילחם איתם.
נלחם עד נשימותיו האחרונות.
במקום נפילתו בבארי יש שלט לזכרו.
4. ר' גם היה בניין ליד האיתור שבו נורו בשוגג שלושת החטופים שלנו. הוא הבין בזמן אמת שהקלע בבית לא שומע את ההוראה לחדול. הוא מספר על הסיטואציה הבלתי אפשרית: אתה מסתובב ומחפש מחבלים. שלוש דמויות רצות במרחב ואתה בכוננות, מאיפה זה יבוא.
אין כמעט אזור בעזה שהוא לא נלחם בו. ואז עבר ללבנון. הוא מתגעגע מאוד לסא"ל תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13 שנפל. אומר לי שזה מפקד שהיה עוד הופך לרמטכ"ל. הוא הרים אותנו. הרוח שלו הייתה חזקה. ר' מספר לי בדרך סיפורי קרבות, מספר לי על העסק בנהריה, עסק לצמיגים שנשרף מרקטה.
אתם מבינים? חלק מהמשפחה פונה משדרות והחלק השני חטף בנהריה, והוא שנה בחזית וכעת אנחנו בדרך להלוויה. אני נותן לו את המספר שלי, מפציר בו לכתוב לי כשצריך משהו, לא להתבייש. הוא מודה לי והולך להיפרד מעוד חבר שנפל. מעוד אור שנכבה.
אתם מבינים? חלק מהמשפחה של הקצין ר' פונה משדרות והחלק השני חטף בנהריה, והוא שנה בחזית, בעזה ובלבנון, וכעת אנחנו בדרך להלוויה של חברו שנפל. עד מתי?
5. נכון לזמן כתיבת שורות אלה בתחילת השבוע, המלחמה הזו הותירה אחריה 1,543 הורים שכולים, 2,569 אחים שכולים.
507 יתומים, 180 אלמנות - 27 מהן בהיריון.
1,126 בתי אב שהשכול פקד אותם ו-43 משפחות - איבדו יותר מחלל אחד.
793 חללי צה״ל מתחילת המלחמה.
370 מהם בתמרון ברצועת עזה ו-40 בתמרון בדרום לבנון.
והנה עוד יום של לוויות בארץ הכאובה שלנו, ובסינמטק שדרות מקרינים את פרקי הסיום של הסדרה שלי. תלמידים חמודים ממגמת קולנוע מהעוטף צופים בפרק. מנסים לייצר קפסולה מהכאב. אחר כך שואלים שאלות. אני תוהה ביני לבין עצמי, מה הם עברו השנה, מי מהם איבד מישהו יקר. אחד מהם מספר לי שאחיו נפל. אני רואה שהוא עונד על צווארו את הדסקית שלו.
מי מהם היה איפה בשבת ההיא, אני תוהה. ומה הם חושבים על החיים בארץ הזו, הנערים הללו.
ועד מתי. באמת עד מתי.
