מה שלומי? בסדר גמור, למרות ששום דבר לא בסדר גמור. זו תקופה מאוד קשה. אמא שלי בת ה-73 גרה בקריית-ביאליק, הם חוטפים שם כל יום. בשבוע שעבר היו 90 שיגורים, זה מטורף. רדפו אחרי כטב”ם ולא תפסו. תמיד הוא מגיע ליקנעם ולא יודע לאן לפנות, נתקע שם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לאמא שלי נפל טיל ליד הבית, הרס דירה שלמה בבניין ממול, ואנחנו פה, במרכז, במסעדות, חיים כרגיל. נכון שאנחנו גם חוטפים, אבל זה ממש לא דומה למה שקורה בצפון. זה עולם אחר. לפעמים יש לי רגשי אשם, איך את ככה כשהם לא יוצאים מהבית כבר שנה. אמא שלי אישה לא צעירה, היא לא יכולה לרוץ למקלט ברחוב, אז היא פשוט לא יוצאת מהבית.
הצעתי לה לבוא אליי, למרות שלא באמת בא לי שתיפול עליי וגם אין דד ליין, זה מה שמפחיד ‑ אבל היא לא רוצה. אמרתי לה שנבוא לקחת אותה, אבל היא מפחדת מהדרך. גם כשאני מציעה לבוא לבקר היא אומרת לי “שלא תעזי”. האמת שאני קצת מפחדת, אז טוב שהיא מטילה על זה וטו. בינתיים אני עושה לה קניות באינטרנט.
אני מאוד מעורבת במאבק של משפחות החטופים. אני בשירותם. כל מה שהם מבקשים ממני. בכל הופעה אני דואגת שיהיה על הבמה כיסא צהוב ותמיד מסיימת בהבעת תקווה שכל החטופים יחזרו והקהל עונה “אמן”. אורין, אמא של עדן זכריה ז”ל, ואני מאוד קרובות. היינו דבוקות בימים שעדן הייתה בשבי. אני זוכרת שנפגשנו כדי לעשות יחד טיפול פנים ולתכנן יום הולדת 28 לעדן בכיכר החטופים, למחרת. הייתי אמורה לנאום שם. שעתיים אחרי שנפרדנו, היא התקשרה לספר לי שבאו להודיע לה שעדן נרצחה. באותו ערב הייתה לי הופעה. בכיתי לפני ההופעה, עשיתי סוויץ' - ועליתי לבמה. כשירדתי, התחלתי שוב לבכות.
אני מגיעה כל שבוע לכיכר החטופים. יש שם גם מימין וגם משמאל. המשפחה של בן זוגי ימנים, וגם הם מגיעים. אני באמת לא מבינה בפוליטיקה. יש אנשים שזה בדמם, אני לא יודעת מי שר החוץ. אכפת לי מנושאים חברתיים. החזרת החטופים זה משהו שבוער בי. יש פה אזרחים שנחטפו, ילדים שרקדו במסיבה ולקחו אותם. תצפיתניות שעשו את עבודתן נאמנה. הן למדו בקורס לא להפקיר עמדה והיו שם עד הרגע האחרון. ועכשיו, מפקירים אותן. הן צריכות להיות בבית, נקודה.
אני לא יכולה לדמיין את הבת שלי לא במיטה שלה. אם יהלי לא עונה לי בערב לטלפונים, אני מתחילה להילחץ. תדמיינו שאתם לא מנשקים ולא מלטפים את הילדים שלכם שנה שלמה. זה לא הגיוני. היום אני מפחדת גם על עצמי. לא יודעת אם יחזירו אותי אם איחטף. אולי יש כאלה שישמחו במקרה כזה.
הופעתי בהתנדבות בפני נשים של מילואימניקים וצחקתי שהלוואי שיגייסו כבר את אייל, אבל הצבא לא רוצה אותו. אחרי שחוזרים ממילואים יש יותר תשוקה, הבעל נראה יותר גברי. בא לך עליו, גם הוא מתגעגע אלייך. ואז מישהי מהקהל צעקה לי “תתביישי לך! איך את אומרת את זה שהגברים שלנו במילואים? תגידי תודה שלא לקחו אותו”. הייתי בשוק. באתי לשמח, בהתנדבות, לא באתי לפגוע.
אפרופו, גם את חטפת, כשהתעמתת עם פעיל ימין שנטפל אלייך בדרך חזרה מהפגנה.
חזרתי מכיכר החטופים, זו האמת לאמיתה, אם הייתי במקום אחר (הפגנות קפלן, ת”ב) ‑ הייתי אומרת. מישהו שחשב שהייתי בהפגנה נגד הממשלה קילל אותי ואת הילדות שלי, הוא נופף מולי בוויברטור ואמר לי “לשבת עליו”.
אה, הביא עזרים דידקטיים מהבית.
כן. זה גם נראה ויברטור לא רע. לא חסך. בקטע שהעלו לרשתות, רואים רק אותי מדברת לא יפה, מאיימת עליו שאשבור לו את המצלמה, אבל לא רואים מה היה דקה לפני כן. קוראים לי זבל ומקללים את הילדות שלי, ואז מתפלאים שאני עונה. זה גם לא משנה מאיזו הפגנה הגעתי, לא מתנהגים ככה. אז יגידו שאני גסה. בואו, אני לא בן אדם עדין ורך, הגעתי מהקריות. מעולם לא הייתי בוז'י הרצוג.
הגשת תלונה?
לא. נפגעתי מאוד, אבל רציתי לעבור הלאה.
עוד לא הגעת לכנסת, כמו עדי אשכנזי שדיברה מדם ליבה על החטופים.
עדי אשכנזי דיברה נורא יפה. היא חיממה את ליבי. כתבתי לה שהיא מדהימה וכל הכבוד לה. בטח בימים כאלה, שלא פשוט להביע דעה. כל הזמן מציעים לי לבוא לכנסת לדבר. אבל צריך להתלבש יפה, להיראות טוב, להיות רהוטה. אני מפחדת להתבלבל שם. אבל אולי עוד אעשה את זה.
זו תקופה הפכפכה. יש תאריכי הופעות, אבל את לא יכולה לדעת מה יהיה בעוד דקה. לפני כל הופעה, אני לוקחת אוויר, כי קלישאתי ככל שזה נשמע, אני בשליחות. אנשים צריכים אותך בתקופה כזו. אני עולה לבמה, רואה את הקהל צוחק את הצחוק הראשון וזהו, אני שם. שעה ורבע של ניתוק. אחרי 7 באוקטובר, אנשים לא הרגישו בנוח לבוא לסטנד-אפ. בהופעות הראשונות הודיתי להם, בדמעות, על זה שבאו. היום הקהל רוצה לצחוק. אני שומעת את זה בדציבלים. גם הבדיחות שתמיד פחות מצחיקות, פתאום עובדות.
בדצמבר אני יוצאת במופע חדש עם חומרים חדשים. אני מדברת על דברים אקטואליים, כמו הכטב”ם המסתובב, לא פוליטיים ולא שנויים במחלוקת. אני לא “ארץ נהדרת”. אנחנו מספיק מפוצלים.
יש גם דברים שירדו. למשל, זה שאני ילדה שנייה וההורים לא התייחסו אליי. אין תמונות שלי בכלל, ואם הייתי נעלמת, היו שמים תמונה של אחותי הגדולה וכותבים “נעלמה ילדה, די דומה לזאת”. העפתי את הבדיחה הזו. אני מדברת במופע שלי על זה שגיל ההתבגרות הוא בלתי נסבל, וכשיהלי ברחה מהבית, לא חיפשנו אותה. לא היה לנו כוח. איך אני יכולה להגיד דבר כזה כשיש הורים שמחכים לילדים שלהם, שהיו מתים שהם יטרקו את הדלת של החדר שלהם?
הופעתי בהתנדבות בפני נשים של מילואימניקים וצחקתי שהלוואי שיגייסו כבר את אייל, אבל הצבא לא רוצה אותו. אחרי שחוזרים ממילואים יש יותר תשוקה, הבעל נראה יותר גברי. בא לך עליו, גם הוא מתגעגע אלייך. ואז מישהי מהקהל צעקה לי “תתביישי לך! איך את אומרת את זה שהגברים שלנו במילואים? תגידי תודה שלא לקחו אותו”. הייתי בשוק. באתי לשמח, בהתנדבות, לא באתי לפגוע. המשכתי עוד חמש דקות, אמרתי “תודה רבה” וירדתי. לא חושבים את זה עליי, אבל יש לי רגישות מוגזמת. אני לוקחת ללב ברמות שהן בלתי. עשיתי חושבים עם עצמי אם משהו בבדיחה היה מוגזם. כבר הופעתי בפני נשים מוכות, וכשסיפרתי שאני אוהבת שבעלי מרביץ לי בסקס, הן צחקו. לקח לי זמן להתאושש מהתקרית הזו.
אני מאמינה שאפשר למצוא הומור בכל דבר. כשאבא שלי נפטר ‑ צחקתי מזה שהאיש של המצבות בא אלינו עם סוגי שיש, כאילו אני בוחרת אריחים למטבח. מנחמים בשבעה בכו ועודדתי אותם: “יהיה בסדר, אתה תצא מזה”. זה לא עובד רק לי. אני מגיעה לכיכר ומצחיקה את אמהות החטופים. אמא של לירי אלבג אומרת לי “כשאני רואה אותך, יש לי חיוך”.
אני אמא חרדתית ברמות. כשהחלטתי לעשות סדרת ילדים ישבתי בבית קפה עם חן קלימן, שכותבת איתי, והיא שאלה אותי על האימהות שלי, כדי לבנות את הדמות שלי ב"אליצורה" (משודרת בערוץ ניקלודיאון לצופי HOT). סיפרתי לה שהבנות שלי, יהלי (15) ועלמה (11), חושבות שאני קרצייה. יש לי אפליקציית מעקבים, אני רואה בכל זמן נתון איפה כל אחת. אם הייתי יכולה לשים עליהן שבב, הייתי עושה את זה.
הבת הקטנה שלי מפחדת מאזעקות, זה תפס אותה פעם בנסיעה באוטובוס עם הכיתה. הם יצאו החוצה והשתטחו על הקרקע. חוויה מאוד לא נעימה. אם הייתי יודעת בזמן אמת, הייתי עוזבת הכל ורצה אליה.
מצד שני, אני גם אמא קולית. החברות של יהלי מאוד אוהבות אותי. אני יושבת איתן ועושה צחוקים. היא היחידה שאומרת לי “עופי מפה”. אני חושבת שהן יבינו בהמשך כמה אני מגניבה.
וככה נולדה הדמות שלך ב”אליצורה”, אני מבינה. אמא הליקופטר שכשהבת שלה מתקבלת לנבחרת כדורעף, מצטרפת כעוזרת מאמנת.
אני לגמרי אמא הליקופטר. על זה הסדרה. זו סדרה מתוקה ומצחיקה, שכתב איתנו גם דניאל סלגניק. אני מגיעה לנבחרת להשגיח על הילדה, לראות שמכירים בכישרון שלה, שאני כמובן חושבת שהוא יותר גדול ממה שהוא. עושה לה בושות נוראיות. ילדים התחילו לצעוק לי ברחוב “צורה-צורה, אליצורה”. זה נחמד שקהל של ילדים מתחיל לזהות אותך. עד עכשיו הייתי רק בעולם המבוגרים. אבל זו סדרה שכל המשפחה יכולה ליהנות ממנה. האמהות יכולות לראות שם את עצמן ולהזדהות. עלמה הגיעה איתי לפרמיירה ותוך כדי הפרק, היא לוחשת לי: “את לא משחקת, את מעצבנת בדיוק ככה”. לא חסכה ממני.
איזה ציון הייתי נותנת לעצמי על האמהות שלי? פעם שבע, פעם שמונה, יש רגעים שאני חמש. הן אומרות לי הרבה שאני בפלאפון ולא קשובה אליהן. אני צועקת עליהן “למה אתן בפלאפון?!” תוך כדי שגם אני בנייד. אני לא עשר, אני מודעת לזה.
אייל לעומת זאת, אבא מדהים. אני לא הרבה בבית והוא שם איתן, מעורב לגמרי. בשונה ממני, הוא אבא נינוח, לא צועק. אצלו זה תמיד “יהיה טוב, לא לדאוג, הילדה בסדר”.
לפחות טוטו הכלב בעדך. מכל בני המשפחה, רק איתו את מעלה סרטונים.
לפני יותר משנתיים, יהלי עשתה לנו מצגת למה כדאי להביא כלב. הייתי בהתנגדות. ידעתי שכל הטיפול ייפול עליי. הבאנו אותו לפני שנתיים, ובאמת הכל נופל עליי. רק אני מוציאה אותו, נותנת לו אוכל ומים. אני שוכחת להביא לבנות אוכל, אבל חוזרת עם חטיפים בשבילו. הוא קצת מפגר, זה שיצו שרודף אחרי אמסטפים. כשאני מסתובבת בשכונה בלעדיו, אנשים צועקים לי “איפה טוטו? איפה המאהב שלך?” הוא פתח לי משהו בלב.
אחרי הלידה של יהלי קיבלתי קצת דיכאון אחרי לידה. הייתי בת 31 ופחדתי שהחיים שלי נגמרו, שהקריירה נגמרה, שלא ירצו אותי. הינקתי ועשיתי הכל לתפארת, אבל בפנים היה משבר. הסדרה “חברות” (שנכתבה עם ליאת שביט ושי בן עטר) נולדה מהדבר הזה. לא דיברתי שם על הדיכאון, אבל זה היה לגמרי סביב אימהות.
“חברות” זו סדרה שכל אחת מזהה את עצמה בה. היא נורא ישראלית. אלה ארבע חברות, זו פריפריה. שש שנים אחרי, אנשים ברחוב עוד כועסים עליי שאין עוד עונה. זו הייתה סדרה לא זולה ולא היה כסף להמשיך, אבל אולי עוד נפתיע. בטיקטוק, היא חיה לגמרי. זה מטורף.
גם בעולם היא מצליחה. הבריטים קנו אותה, ויש עונה שנייה בצ'אנל 4. היא עלתה גם בפולין, אבל לא עבדה. הם בטח הרסו את זה. בבלגיה ובצרפת זה צריך לעלות. כל זה לא מביא הרבה כסף, בעיקר פרסטיז'.
בסדרה יש חברה אחת קלפטע. זו הפנמת הדימוי שנשים-נשים, שק של נחשים?
בואי נגיד את האמת, נשים הן רכלניות. יש לי כמה חברות שאם אני יושבת איתן במסעדה, אני לא הולכת לשירותים, כי אני יודעת שהן ירכלו עליי איך שאני אקום. ורד (לירון ויסמן הנהדרת) מבוססת על חברה שהקצנתי. כשהסדרה עלתה, היא שאלה אותי “מה, אני כזו רעה?” אמרתי לה, “זו את עם תוספות”. היא קצת לא דיברה איתי אחרי.
עולם הקומדיה עדיין מאוד גברי, לא? “חברות” הייתה אהודה, אבל במרחב, “רמזור” קיבלה יותר הד.
יש הבדל בין קומדיה גברית לנשית. “רמזור” מצחיקה והכל, אבל ב”חברות” היה גם לב. וכן, האקדמיה לטלוויזיה לא נתנה מועמדות ל”חברות”. פעם נעלבתי, היום לא מעניין אותי. מעניין אותי שהעם אהב. גם בתקשורת הרגשתי שמחפשים אותי, היו כותרות קשות. קיבלתי ביקורות איומות על “חברות” בהתחלה. אחר כך, היללו. אבל אני זוכרת הכל. יש פנקס. החזרתי לכמה כשסירבתי לראיונות. אני מזל עקרב והנקמה הוגשה.
בסטנד-אפ מתייחסים אחרת לאישה כשהיא מדברת בבוטות. את צריכה להיות מעודנת, נעימה. כשהייתה לי פינה אצל יאיר לפיד הייתי בוטה, לקח זמן עד שנהייתי מיינסטרים. אני חושבת שהתעדנתי די מהר, עכשיו אני חוזרת לזה, כי המופרעות בראש נשארה כל השנים. אני אומרת לעצמי “ליטל, עשית כמה דברים, את כבר יכולה להרשות לעצמך”.
היה מאוד קשה להיות קומיקאית יחידה בין לא מעט גברים. את צריכה להיאבק על מקומך. באופן טבעי, הקול שלהם יותר רם, והייתי צריכה לצעוק כדי שישמעו אותי. אמרו שאני צעקנית, שאני גסה ובהמית, אבל את יודעת כמה פעמים אמרתי להם “‘סתמו, עכשיו אני מדברת?” בחורה אחרת הייתה נגמרת. צריך מרפקים. אני לא פראיירית. אני אוהבת אותם אחד-אחד, שלום אסייג הוא החיים שלי, אדם מפרגן, נשמה טהורה, אבל אחרי עשר עונות, שמחתי שזה נגמר.
גם לא חשבתי שבתור קומיקאית חשוב שאיראה טוב; מספיק שאני מצחיקה. אבל אז התחילו לדבר על זה שאני גברית, שאני צריכה להיראות יותר טוב. החליפו לי סטייליסטים, נהיה אירוע של “מה נעשה עם הדבר הזה”. הגברים ישבו באולפן שלוכים, עם טי-שירט, ג’ינס וכפכפים, ואני עם מחטב שנכנס לי לתחת, גרביונים ונעלי עקב. שלום יושב עם חולצות צמודות והבטן בחוץ יופי-יופי.
אני שמחה לספר שבשנתיים האחרונות חזרתי לנוחות. אני שוב עם טרנינגים, ג'ינס ונעלי ספורט.
אייל (58) הוא איש סאונד ותאורה. הכרנו בהצגת הילדים “קופיקו”. אני התחלתי איתו והוא לא רצה ולא רצה. לקח זמן עד שהוא הסכים. אנחנו כבר 25 שנה ביחד. אני מדברת עליו בהופעה, מקצינה בכיף. אגב, בזכותו הגעתי לסטנד-אפ. הוא היה איש סאונד ותאורה בהופעות של קטורזה ורשף לוי, והייתי הולכת איתו. כשאומרים לי “את קטורזה באישה”, לא טועים. אימצתי ניואנסים שלו.
זוגות רבים בתעשייה נפרדים עכשיו. יש חששות?
בתכלס, זה נחמד להתגרש. יש לי חברה שהתגרשה ונראית פצצה פתאום. אני מחפשת סיבות לריב, אני גם רוצה להיות רזה יותר. אבל ברצינות, זו תקופה לא קלה. אני לא הרבה בבית, אז אולי זה הפטנט. זה משאיר את הקסם. תראי, זה גם אוסף של שווים ושוות. אולי הם יתחברו ביניהם. נועם טור עם נינט, אורנה בנאי עם קרן פלס. עכשיו, כשעוז זהבי התפנה, אני צריכה לחשוב על זה.
אני מצחיקה מאז שאני ילדה, גיל 12 ככה. אחותי הגדולה הייתה יפה ממני, היא היום בת 50 ועדיין נורא יפה, אז תפסתי את משבצת המצחיקנית. אבל אני לא עובדת בהומור כשאני לא צריכה. אני יכולה להיות מאוד רצינית בחוץ.
אבא שלי היה רכז ספורט במתנ”ס ואמא שלי כותבת ומציירת. ההורים שלי היו מדהימים, מכילים ומפנקים. הייתי תלמידה בינונית, במתמטיקה הייתי זוועה, הקבצה ג'2. אפילו לא ג'1. בצבא (הייתי ביחידה להכוונת חיילים משוחררים, באמת כיוונתי אותם - אליי הביתה, התחלתי עם כולם), אחרי שהשתתפתי בתרגיל משחק עם חברה שלמדה אז אצל אסתי זקהיים, היא אמרה שאני חייבת ללמוד משחק. לימים, אסתי שיחקה אצלי ב”חברות” וזו הייתה סגירת מעגל.
למדתי בסמינר הקיבוצים, שיחקתי במלא הצגות ילדים. הייתי תמרור, מעבר חציה, כל החיות כולן. לקח המון זמן עד שעמדתי על שתיים ושיחקתי אדם. ואז החלטתי ללכת לסטנד-אפ. מיכאל תפוח בדיוק פתח מחלקה לקומיקאים במשרד, והימר עליי. הפלא ופלא, הייתי טובה.
מה ההורים חשבו על הכיוון האמנותי שתפסת?
אבא שלי נפטר לפני חמש שנים, אבל הוא תמך בי מההתחלה, חשב שאני הכי מוצלחת. אמא שלי דאגה, לא בגלל הפרנסה, אלא מזה שיפגעו בי, לא יפרגנו, ידברו לא יפה. היום היא מסתובבת בקריות מאוד גאה.
בגיל 28 פרצתי בפינת הסטנד-אפ בתוכנית של יאיר לפיד. זה היה איזה מאה אחוז רייטינג. אני אזכור לו את זה לנצח נצחים. אחרי שרותם אבוהב וענת מגן שבו עזבו, חיפשו מחליף, המליצו עליי. יאיר לפיד הגיע להופעה שלי עם פמליה של איזה 15 אנשים. התרגשתי, אבל לא התעלפתי. לא חשבתי שבאמת ייקחו אותי. כולם רצו להיות בפינה והכי קליברים התחרו מולי. אני זוכרת שהוא אמר לי אחרי ההופעה, “בחמישי את אצלי בפינה”. אמרתי לו “אבל יש לי 'קופיקו'. התחייבתי”. הוא ענה לי “אל תדאגי, את כבר לא תעשי יותר קופיקו”. אחרי שנה הוא עזב לפוליטיקה ורציתי להרוג אותו.
רק השנה עשית תפקיד דרמטי ראשון, בסרט “חמדה” של שמי זרחין.
כל השנים נורא רציתי לעשות דרמה. חשבתי שאחרי “חברות” ייקחו אותי וזה לא קרה. ראיתי שלוקחים קומיקאים אחרים לשחק, אדיר מילר, שלום אסייג, גורי אלפי, ושאלתי מתי תורי. המשכתי ללכת למלא אודישנים, הגעתי לשלב הסופי, למאצ'ים, ואמרו לי, “זה לא בדיוק”, “זה לא זה”. אם שואלים אותי, להצחיק זה פי 200 יותר קשה. את לא מתחבאת מאחורי דמות, את עולה כמו שאת. אבל אז הגיע שמי זרחין שאמר לי “את קודם כל שחקנית דרמטית”. עכשיו אני גם נכנסת לתפקיד הראשי בהצגה “ג'קי” בבית ליסין ע”ש ברוך איבצ'ר.
קודם כל, אני לוקחת רסיטל ולא ציפרלקס. סבלתי מהתקפי חרדה מאוד, מאוד קשים כשפרצתי. כשסיפרתי שאני לוקחת נוגד חרדה עשו מזה כותרת נוראית שפגעה בהורים שלי: “ליטל לא יכולה בלי כדורים”. זה כבר לא דרמטי כמו פעם ועדיין, אני לא יורדת מגלגלי העזר. ניסיתי, והתקפי החרדה חזרו. אז מה רע לי להמשיך? בשנה האחרונה, נוסף לזה קצת לוריוון להרגיע אותי בימים קשים.
את חוגגת החודש 48. זה גם מקדם חרדה, לא?
נכנסתי לגיל הבלות. נהיו לי גלי חום ואני מסתובבת עם מניפה, כמו חנה לסלאו. אני יותר בקופת חולים, יש פתאום כאבי גב, זריקות וולטרן. גילו לי גם קרישיות יתר בדם ואני לוקחת אספירין. דברים של זקנים. אני כל הזמן אומרת שעוד מעט אתחיל בוטוקוס, אבל דוחה את זה. לא רוצה שילכו לי ההבעות. יש משהו נחמד בהתבגרות, בפרופורציות. כוס אומו, זו אני, זה מה יש.
אני לא אעשה חגיגה גדולה. קצת משפחה וחברים, קצת אוכל. האמת שמעולם לא עשיתי מסיבות. אני מקנאה במיכל הקטנה שחוגגת כל הזמן. למי יש כוח? הרבה פעמים אני בכלל לא מגלה שיש לי יום הולדת. את יודעת, אני לא מרימה לעצמי. אני צריכה להרים לעצמי יותר.
