"לה פמיליָה גרנדֶה" מאת קאמי קושנר יצא לאור בצרפת ב-2021 וזיעזע את המדינה כולה. הספר חושף את סיפור גילוי העריות שביצע אביה החורג של המחברת, אוליבייה דוהמל - דמות מפתח במכון הצרפתי היוקרתי למדעי המדינה, "סיאנס פו", ופרשן פוליטי רב-השפעה - באחיה התאום כשהיו בני 13. זהו לא סתם יומן וידויים, אלא צלילה אל נבכי משפחה מהצמרת האינטלקטואלית הצרפתית, משפחה שבה השתיקה הפכה לחוק ברזל. התפטרותו המיידית של דוהמל מכל תפקידיו הציבוריים הכתה גלים בחוגי השלטון של פריז.
כעת הספר רואה אור בעברית ומגולל את סיפורה של אותה "פמיליה גרנדה" ("המשפחה הגדולה" בספרדית) - חבורת אינטלקטואלים שהתגבשה סביב זוג כריזמטי במיוחד, דוהמל האב החורג ואמה של קושנר, אוולין פיזייה, משפטנית בעלת שם. הזעזוע שיצר הספר נבע במידה רבה מהסלבריטאות של גיבוריו, בהם אביה של המחברת, ברנאר קושנר - דמות אהודה בצרפת, שכיהן כשר בכיר בממשלות צרפת שונות וייסד את הארגון ההומניטרי "רופאים ללא גבולות", וכן דודתה של קאמי, מארי-פראנס פיזייה, השחקנית הנערצת על במאי הגל החדש בקולנוע הצרפתי. החוג הפריזאי הזה ראה עצמו כחיל החלוץ של המהפכה המינית, כיאה לבוגרי מהפכת 68' ורעיונותיה. קושנר מנתחת ללא רחמים את מורשת המהפכה ההיא וחושפת כיצד הטפות לשחרור מיני שימשו כסות לביצוע מעשים פליליים בקטינים. אותה חבורה שהתהדרה בשבירת המוסכמות הבורגניות יצרה, באופן פרדוקסלי, טאבואים משל עצמה, והפכה את השתיקה על גילוי העריות לביטוי של נאמנות ל"רוח התקופה". תחת מעטה של קדמה, ההגנה על "חופש מיני" הגיעה עד כדי הצדקת פשעים שבוצעו בילדים.
באופן מעניין, לא האב החורג הטורף ממלא את כל דפי הספר. במרכז הסיפור ניצבת דמותה המורכבת של האם, אוולין פיזייה, אשת אקדמיה מבריקה ופעילה פמיניסטית, שדמותה מגלמת את כל הסתירות של דורה. היא ירשה מאמה-שלה, פולה פיזייה, את תפיסת העולם הדוגלת בשחרור מיני מוחלט. "[אמא] טרחה לומר לי", מספרת קושנר, "פולה הסבירה לי איך לקבל אורגזמה ברכיבה על סוס או על אופניים כשבקושי הגעתי לפרקי!" עם מותה של פולה שקעה אוולין בהדרגה באלכוהוליזם. כשבחרה להגן על דוהמל במקום על ילדיה, היא חשפה את הכשל העמוק של זרם פמיניסטי מסוים: בשם קידוש החירות המינית, נזנח הערך הדמוקרטי העליון - ההגנה על החלשים. מעניין לראות שיצירתה של קושנר נושאת את חותמה הספרותי של אמה. הנושאים החוזרים בכתביה של האם - משפחה, טאבו ויחסי אם-בת - מהדהדים ב"לה פמיליה גרנדה" באופן מיוחד. יש בכך אירוניה מרה: קושנר משתמשת בכלים הספרותיים שירשה מאמה כדי לחשוף בדיוק את מה שאמה ניסתה להסתיר.
להופעתה של תנועת Metoo תפקיד מכריע בלידתו של הספר. כמו נשים רבות מבנות דורה, אקדמאיות ובעלות קריירה, קושנר מגלה מאוחר בחייה שיש לה קול משלה. כוחה הקולקטיבי של התנועה פעל בהדרגה, ולבסוף איפשר לקול האישי להישמע, ואף מעבר לכך איפשר את ההבנה שיש לקול הזה חשיבות. עדותה של קושנר מתרחשת ברגע היסטורי של מפנה, כשהקורבנות מפנים עורף לשתיקה שנכפתה עליהם על ידי מבני הכוח המסורתיים. בשברה את קשר השתיקה שהגן על האליטות, היא תורמת להגדרה מחדש של יחסי הכוח בחברה הצרפתית ומוכיחה שאפילו החוגים היוקרתיים ביותר אינם יכולים עוד לסמוך על עוצמתם כדי לטאטא שערוריות מתחת לשטיח.
כתיבתה של קושנר מדויקת כמו פעולה כירורגית. היא בוחרת בסגנון מינימליסטי של משפטים קצרים, נקי מרגשנות מיותרת. הקמצנות במילים אינה רק טכניקה: זו בחירה מודעת המאפשרת לקורא להבין בעצמו את עוצמת האירועים. כך למשל בשיחה עם אמה ברגע המכריע של העימות: "השתיקה שלך היא האחריות שלך", אומרת האם, "אילו לא דיברת, שום דבר מכל זה לא היה קורה". והיא מוסיפה: "לא הייתה שם אלימות. מעולם לא כפו על אחיך משהו. בעלי לא עשה שום דבר רע. אחיך הוא זה שבגד בי". לעיתים היא משתמשת באירוניה כמו באיזמל מנתחים וחושפת את האבסורד של חוג אינטלקטואלי המתהדר במרדנותו בעוד הוא מסתיר מעשי התעללות. השתיקות והרמיזות הממלאות את הספר אינן חללים ריקים. להפך, הן מספרות את מה שאי-אפשר לומר במילים, מסמנות את המחוזות האפלים של הבושה והסוד. סגנון זה, המתקבל בטבעיות אצל קוראים צרפתים המורגלים בגמישותה של שפתם ובתעלוליה הספרותיים, עלול להישמע מקוטע לאוזן העברית, הרגילה למבנים נוקשים יותר.
אל מול הרטוריקה המתנשאת של אנשי ה"פמיליה גרנדה", קושנר מדברת בקול מדוד. יש בה חששות, אבל קולה יציב. המחנות ברורים: מצד אחד הכרזות רמות על חירות מינית, ומן הצד השני דיבור עיקש של ילדה שמסרבת להשתתק. דווקא קולה המדוד אך העיקש נושא אמת שאף תחכום תיאורטי לא יכול לו, הוא מהדהד את קולם של כל הילדים שניסו לספר את מה שאין לו מילים ולא צלחו. למי שיודע להקשיב, הקול המדוד הזה חזק מכל המניפסטים על "חירות מול מוסר".
"לה פמיליה גרנדה" חורג הרבה מעבר לשערורייה תקשורתית ומתגלה כמעשה פוליטי רב-עוצמה. קושנר לא רק מעידה: היא מפרקת מערכת שלמה של כוח. בדרך היא משלמת את המחיר הכבד מכל - בגידתה של האם שהתכחשה לילדיה ברגע האמת. קושנר נאלצת לכרות את הקשר עם אמה, פצע שלא יגליד, אבל אינה מתנערת מהמילייה שבו גדלה. הקשר העמוק שלה לחברי "המשפחה הגדולה", שאותם אהבה בכל ליבה כל חייה, נותר חזק, אבל כעת היא מגדירה מחדש את משמעות השייכות: נאמנות אמיתית אינה טמונה עוד בשתיקה ובהסתרה, אלא בדיבור שמאיר את המחוזות האפלים ופותח פתח לריפוי קולקטיבי.
"לה פמיליה גרנדה", קאמי קושנר, תרגום: רמה איילון, הוצאה לאור: ספרית פועלים, 189 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.11.24
