כבר יותר מ-30 שנה שמאיר פניגשטיין, לנצח "פוגי" מכוורת, מארגן את פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס-אנג'לס. אחרי שנים שבהן הפסטיבל התנהל במתכונת שונה, בעקבות הקורונה וההשלכות שלה, הוא חיכה שהאנשים יחזרו למלא את האולמות. אבל אז הגיע 7 באוקטובר והיה ברור שצריך לדחות את הפסטיבל. "חשבתי שהמלחמה תימשך חודש, חודש וחצי, אמרתי לעצמי שחודשיים יהיו הרבה", סיפר פניגשטיין זמן קצר לפני הפתיחה. "דחיתי בהתחלה לדצמבר, ואחר כך למרץ. שם הבנתי שהדבר הזה לא נגמר ודחיתי לנובמבר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אחרי לא מעט עבודה, ומול המון לחצים, בשבוע שעבר נפתח חגיגית פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס-אנג'לס בהקרנה מיוחדת של הנציג הישראלי לאוסקר – "קרוב אלי" של תום נשר. אבל למרות שהפתיחה עברה באופן חלק, לא כל האולמות שיתפו פעולה מרצון. "יש מקום אחד שהסכים להקרין את הסרטים, אבל מחוץ לאולם אין פרסום של הפסטיבל. כלום. אני יכול לפרסם בחוץ סרט ספציפי, אבל אנשים לא יידעו שזה חלק מפסטיבל הסרטים הישראלי. גם בלובי של האולם אי-אפשר להציב שום דבר שיזכיר שזה פסטיבל. "בעל המקום אמר לי 'המינימום שבמינימום. בתוך האולם תעשה מה שאתה רוצה, אבל בחוץ – כלום'. הם מפחדים שהקהל שבא לאולם הזה במהלך השנה יגיד 'אתם עושים פסטיבל סרטים ישראליים, אז אנחנו לא באים יותר. אתם בוגדים'".
כמו כל חלק אחר בחיים שלנו, גם היצירה התרבותית הישראלית קיבלה פרופורציות אחרות לגמרי אחרי 7 באוקטובר. בהתחלה היא נעטפה עם כולם באבל, הלם ואובדן מילים. אחרי כמה חודשים, כשהתחילה להתאושש קצת וניסתה גם לצאת החוצה, היא פגשה עולם תרבותי שהיה בחלקו נטול אמפתיה, בחלקו ממש עוין ובחלקו פשוט לא רוצה שום מעורבות בכל מה שקורה במזרח התיכון. התוצאה הייתה אחת השנים הקשות שאפשר לזכור ליצירה הישראלית בחו"ל. זה נכון לגבי עולם האמנות, זה נכון לגבי עולם הספרות וזה נכון לגבי ענף היצוא התרבותי הפופולרי ביותר של ישראל – קולנוע, וגם טלוויזיה, בהוליווד.
זה לא שהוליווד מחרימה יצירה ישראלית, זה גם לא שהיא הפכה פתאום לאנטישמית – יש לה היסטוריה בעייתית של אנטישמיות הרבה לפני 7 באוקטובר. זה גם לא ששחקנים ישראלים כבר לא מוצאים עבודה. אבל הכל השנה היה יותר קשה, מעיק, לא נעים ולפעמים אפילו שובר לב.
בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר, השואו-ביזנס האמריקאי התייצב לגמרי לצד ישראל, יהודים ולא יהודים כאחד. התיעוד של בונו, שהקדיש בהופעה בלאס-וגאס שיר לזכר הנרצחים בפסטיבל הנובה, היה אולי הרגע ההסברתי-תרבותי הטוב ביותר לישראל בשנים האחרונות. בהמשך, הטרנד השתנה. אבל יש הבדל בין היחס ליצירה ישראלית ברחבי העולם למה שקורה בארה"ב בכלל, ובוודאי בהוליווד. פרו-פלסטינים יגידו לכם שאין בכלל ספק שהתעשייה עדיין עומדת באופן כמעט מוחלט לצד ישראל, ובגדול הם לא טועים.
התגובות לנאום של הבמאי היהודי ג'ונתן גלייזר בטקס האוסקר, שבו תקף את ישראל בטענה ש"השואה נחטפה בידי הכיבוש", היו המחשה טובה לכך שדווקא סנטימנט אנטי-ישראלי נדחה על ידי מרבית הוליווד. "מה שקרה השנה זה שהגבולות בין יהודי לישראלי טושטשו אחרי 7 באוקטובר", אומר שחקן ישראלי שעובד בהוליווד. "זה השפיע על יהדות ארה"ב כולה, שהבינה שהטבח הזה היה נגד יהודים, לא רק נגד ישראלים, וזה השפיע על הרבה יהודים בהוליווד. בגלל זה אני דווקא חושב שהמצב שלנו בתעשייה יותר בטוח ממה שחושבים. מצד שני, גדל כאן דור צעיר, מגוון הרבה יותר מבחינה גזעית ואתנית, והתמונות שהגיעו כל השנה מעזה היו מאוד קשות. בעתיד הלא-רחוק הם יקבלו את ההחלטות, ואני חושב שיגיע הרגע שבו יהיה לנו כבר יותר קשה כאן".
את הקושי המתקרב אפשר היה להרגיש זמן לא רב אחרי 7 באוקטובר בתגובות של חלקים מסוימים בצד היצירתי של הוליווד. איגוד הכותבים, למשל, שמר על שתיקה גמורה אחרי הטבח בעוטף עזה. שתיקה מדהימה, במיוחד לאור העובדה שרבים מחבריו יהודים. עשרות מהם פירסמו מכתב מחאה חריף נגד האיגוד, שעליו חתומים בין היתר ג'רי סיינפלד, סשה ברון כהן, אריק רות', מת'יו וויינר וג'יימס פטרסון. אבל ברמת מקבלי ההחלטות זה כבר אחרת. צריך לזכור שכאשר מדובר בצמרת הגבוהה, מבעלי אולפנים דרך מפיקים ועד לסוכני-על, הוליווד עדיין מלאה ביהודים תומכי ישראל. "לא נתקלתי בשום בעיה השנה", אומר בכיר יהודי בתעשייה, "להפך, קיבלתי רק תמיכה".
מי שהיה להם יותר קשה הם היוצרים והשחקנים, שמצאו עצמם נשפטים לפי ארץ המוצא שלהם – ולפעמים רק על פי יהדותם – והם שילמו מחיר על גאוותם במוצא הזה. גל גדות ציירה תמונה מדויקת למדי של המצב בשיחה מקוונת עם נשיא המדינה יצחק הרצוג במסגרת השקת היוזמה שלו לקידום אחדות יהודית - “קול העם”. "לפני 15 שנה, כשהתחלתי, להיות כאן ישראלית היה משהו שאנשים התרשמו והתרגשו ממנו”, סיפרה גדות. “אני לא אומרת שזה לא המצב כיום, אבל עכשיו זה טעון, זה השתנה. אני מוצאת את עצמי פעמים רבות, שוב ושוב, נאלצת לנהל שיחות מאוד מורכבות ולא נוחות".
גדות מרגישה את זה באופן אישי ברשתות החברתיות, עוד מימי הפריצה כ”וונדר וומן”, אבל היא כבר כוכבת מספיק גדולה כדי לשרוד את התקופה הזאת בלי הרבה שריטות. לאחרים זה הרבה יותר קשה. "הייתי באודישן שבו אחד הבוחנים אמר לי ישר בפנים 'התמונות של מה שחמאס עשה ב-7 באוקטובר רודפות אותי, אבל אני לא יכול להצדיק שום דבר שאתם עושים לפלסטינים תחת ראש הממשלה הזה'", מספר שחקן ישראלי. "לא עניתי. עדיף לא להגיד שום דבר עכשיו, רק להוריד את הראש ולקוות שהגל הזה יעבור".
מי שחוטפת לא מעט אש עכשיו היא השחקנית הישראלית נועה כהן שמככבת בסרט החדש של נטפליקס “מארי”. פעילים פרו-פלסטינים תוקפים בחריפות את הבחירה של הבמאי די-ג'יי קארוסו בשחקנית ישראלית יהודייה כמי שתגלם את אמו של ישו – שהייתה בעצמה יהודייה שגרה בישראל. "לא מספיק שהם לא ליהקו אף ערבי או אף פלסטיני, מי שמשחקת בתפקיד מריה היא ישראלית", מחתה בתוקף צייצנית ברשת X. אחרת כתבה: "העובדה שהם מלהקים ישראלית לתפקיד מריה כל כך לא מכבדת. זאת מחיקה פלסטינית".
גם שירה האס חטפה לא מעט אחרי שלוהקה לתפקיד כוכבת-העל הישראלית החדשה ביקום של מארוול – "סברה". הבחירה להציג את סברה בסרט החדש של “קפטן אמריקה” עוררה זעם בקרב ארגונים פרו-פלסטיניים, ובאולפנים הבטיחו שהסרט "ינקוט גישה חדשה לדמותה של סברה". ברשת הופיעו גם דיווחים על השפעת סנטימנטים אנטי-ישראליים בעקבות המלחמה על עיצוב הדמות החדשה. היו מי שדאגו בעקבות ההתפתחויות, אבל בשבוע שעבר נחשף הטריילר החדש של הסרט – ודמותה של האס זוכה לזמן מסך די משמעותי, מה שעורר קצת נחת בתעשייה.
פסטיבל טורונטו הוא פסטיבל הסרטים הגדול בצפון אמריקה, שגם נותן את אות הפתיחה לעונת הפרסים בהוליווד. לא קל להתקבל אליו, וכשזה קורה בדרך כלל נפתחות דלתות. לסרטים מסוימים הן פותחות פתח להפצות נרחבות ולסיכוי במרדף אחרי הפרסים שמחלקים בהוליווד, לאחרים פתח למקומות צנועים יותר, ולפעמים הקבלה לפסטיבל כמו זה מביאה בעיקר תחושת הקלה. זה מה שהרגיש הבמאי שמי זרחין כששמע ש"חמדה", סרטו היפה והאנושי, התקבל לפסטיבל שנערך בספטמבר. זו הפעם השנייה שסרט של זרחין מגיע לטורונטו, הפעם הקודמת הייתה ב-2015 עם "המילים הטובות", אבל אחרי השנה שעברה על יצירות ישראליות בעולם הוא קצת הופתע.
"מכירים אותנו בטורונטו", אומר זרחין. "במצב רגיל אולי הייתי מצפה שנתקבל, אבל עכשיו כבד די התכוננו לסירוב. אפילו ההכרזה על קבלת הסרט אל הפסטיבל נדחתה ממש לרגע האחרון, כנראה כדי להימנע עד כמה שאפשר ממחאות".
6 צפייה בגלריה
נועה כהן ב־"מארי". “לא מספיק שלא ליהקו אף פלסטיני, מי שמשחקת את מריה היא ישראלית | צילום: כריסטופר רפאל, נטפליקס
איך הייתה החוויה שם?
"היו הפגנות במהלך ההקרנות – בתוך האולם ומחוצה לו. כל מיני אנשים צעקו שהסרט 'נתמך על ידי קרן ציבורית של מדינה שמבצעת ג'נוסייד'. זה בזמן שהוצגו בפסטיבל גם שלושה-ארבעה סרטים פלסטיניים. הייתה אבטחה גדולה מאוד. זאת לא אותה אווירה שהייתה בביקור הקודם שלנו, אבל הסרט הוקרן בשלום והתגובות היו טובות ויצאנו משם בהרגשה נעימה יותר".
"נכון שהיה קשה להיות איש קולנוע ישראלי בעולם בשנה הזו, ובדרך כלל הנציגות של סרטים ישראליים בפסטיבלים גדולה יותר, אבל היו גם נקודות אור", הוסיף זרחין. "אחרי ההקרנות של 'חמדה' בטורונטו התחלנו לקבל הזמנות לפסטיבלים. אני מקווה שהקללה הוסרה ושזה אומר שהשנה הבאה תהיה יותר טובה לכולנו".
נקודת אור נוספת הייתה בכנס Scripted Israel, שמפגיש יוצרים ישראלים ואנשי תעשייה הוליוודים. גם השנה אירוע הסיום נערך במוזיאון האקדמיה לקולנוע, ובמרכזו הייתה הקרנה מיוחדת של הפרק הראשון בסדרה "שחר אדום", שעוסקת ב-7 באוקטובר. כמו הפסטיבל הוותיק, גם הכנס הטרי יחסית עבר דרך לא פשוטה, בטח יותר מורכבת מבשנה הראשונה.
"הכנס הראשון, לפני שנתיים, חגג תעשייה טלוויזיונית ישראלית שנחשבת לאחת המצוינות בעולם, בוודאי ביחס לגודל השוק והשפה. הרגשנו כמו תפוח האדמה הכי לוהט", מספרים תכלת סמל ודניאל זוז, האנשים שמאחורי הכנס. "האמת היא, שכבר אז היה הבדל גדול מאוד ביחס לישראל בין מסגרות שנחשבות יותר גבוהות, כמו עולם האמנות ופסטיבלי הסרטים, לעומת הטלוויזיה – שם הכסף מדבר, וישראל ייצאה להיטים. גם התזמון היה מוצלח, הסטרימרים פרחו והסדרות הכי נצפות היו בינלאומיות. שנתיים אחרי, אנחנו בעולם שונה לגמרי – גם מבחינת התעשייה, וכמובן, מבחינת המצב של ישראל".
במה זה מתבטא?
"לפני שנתיים היינו יכולים לפנות לאנשים ולהגיד להם 'תזמינו את האנשים שלכם לכנס' והם באו בשמחה. עכשיו הפניות היו ממוקדות, בכלל לא ניסינו לפנות לכאלה שידענו שיסרבו, ונעזרנו בקשרים שכבר יש לישראל בהוליווד. זה עצוב, כי אנחנו רוצים להביא אנשים מבחוץ, זו למעשה המטרה, להוציא את התעשייה הישראלית לעוד אנשים בתעשייה כאן. בפעם שעברה הכנס היה בחלל עבודה משותף, וחלק מהכיף היה שאנשים יכלו להתמזג ולהכיר זה את זה. השנה היינו צריכים לייצר חללים סטריליים ולוודא שלא יקרה שום דבר שיגרום למישהו להרגיש לא נוח".
למרות הקשיים, הגיעו אל הכנס 56 חברות, אבל סמל וזוז לא יכולים לפרט מי התייצב. "בניגוד לפעם הקודמת, עכשיו אנחנו לא יכולים לספר עם אילו חברות וסוכנויות נפגשנו. צריך להבין שיש הבדל מאוד גדול בין אנשים למותגים. האנשים רוצים אותנו, אבל למותגים קשה להתחבר עכשיו לישראל – ולכן היה צריך לעשות את הדברים באופן פרטי. היו גם ביטולים, אנשים מחווירים ומתנצלים, אבל אין להם מה לעשות – המותג לא רוצה.
"זו עכשיו תעשייה מדוכאת שיש בה הרבה מאוד פחד מסיכונים. בתוך אקלים כזה קשה לקיים כמעט כל דבר. נכנסנו לאירוע שלנו בפאניקה, אבל יצאנו מעודדים כי אנחנו רואים שקורים דברים ויש עסקאות. השאלה הגדולה היא אם מה שקרה השנה היה עניין מקרי שנבע מהמלחמה או שבאמת יש מגמה של שינוי בהוליווד עם חילופי הדורות. כי מי שינהל את התעשייה בעתיד אלה כבר אנשים שאוהבים את ישראל פחות".
מי שהייתה בכנס ויצאה ממנו אופטימית היא שולה שפיגל, שהפיקה יחד עם דנה עדן את הסדרה המצליחה “טהרן”. "אני לא אגיד שהתכנים הישראליים הם להיט שחוטפים כרגע, אבל זו תעשייה שעובדת לטווח ארוך. אנחנו יושבים עם מישהו בנטפליקס ויש לו הצעות עד 2026, אז גם לא צריך להיכנס ללחץ. לא הרגשתי שאנחנו דחויים, אבל חלק גדול מהמשתתפים היו יהודים, אז אולי זה קצת השפיע על האווירה, שהייתה הרבה יותר טובה ממה שחשבתי שתהיה. קיבלנו רק מחמאות על מה שאנחנו עושים, והצעות שהבאתי התחילו להתגלגל".
מי שחטפו מכה רצינית אלו הסדרות הישראליות. "באש ובמים" של חנן סביון וגיא עמיר נרכשה על ידי נטפליקס ותאריך ההשקה המקורי שלה נקבע לאוקטובר 2023. העלייה כמובן נדחתה, ובסופו של דבר היא עלתה לאוויר בשקט-בשקט ובלי קמפיין שיווקי. נטפליקס גם רכשה לפני יותר משנה את הזכויות ל"משמר הגבול" שיצר מני יעיש, בכיכובם של שלום מיכאלשווילי ושלומי שבת, אבל היא עדיין לא הופצה לשידור ברחבי העולם בפריסה שתוכננה מראש.
סדרה נוספת שזכתה להקפאה משמעותית היא "טהרן" של אפל וכאן. העונה השלישית של סדרת הריגול המצליחה אמורה הייתה לעלות במרץ, אבל באפל הטילו וטו בגלל המלחמה – ובשבוע שעבר סוף-סוף הגיעה הבשורה – הסדרה תעלה לאוויר בישראל בתחילת דצמבר. עוד לפני שהוכרז על סיום ההקפאה, שפיגל לא הייתה כל כך מוטרדת ממנה: "אנחנו מבינים את זה. לא הרגשתי שמפנים לנו את הגב, עובדה שאנחנו כבר כותבים את העונה הרביעית. ההערכה והכבוד שיש לתעשייה הישראלית לא השתנו. יש קרדיט של הצלחות ויודעים שאנחנו מקצוענים, אבל זו הייתה שנה קשה לכולם, גם לנו".
בתעשייה מסבירים את הקשיים של הסדרות בנטפליקס, כמו גם ההקפאה של “טהרן”, בכך שקשה לשווק היום יצירות ישראליות. "זה מאוד-מאוד קשה, בוודאי סדרה כמו ‘טהרן’", אומר בכיר בסטרימר מוביל. "זה פשוט נושא שקשה לקדם כרגע. אני יודע שעובדים על עונה חדשה של ‘פאודה’, ואני מניח שהתקווה היא שעד שהיא תהיה מוכנה לשידור בינלאומי כל זה יהיה מאחורינו".
אבל יש גם מי שחושב שאין לישראל בעיה ייחודית עכשיו בהוליווד. אדם ברקוביץ, שהיה בעבר מראשי סוכנות השחקנים המובילה CAA ולאחר מכן ייסד את חברת Lenore Entertainment Group, הוא שחקן בכיר מאוד בתעשייה והיה מעורב בסגירת לא מעט עסקאות למכירת סדרות ישראליות, בין היתר בעסקאות של "לאבד את אליס" לאפל, "פאודה" לנטפליקס ו"חזרות" להולו. כששואלים אותו אם יש עלייה בהשפעה הפרו-פלסטינית בהוליווד הוא צוחק. "אין שום דבר כזה. יש עכשיו בעיה לתוכן זר בכללי, זה לא קשור לתוכן ישראלי. כולם מחפשים חומר רק באנגלית".
אז זו רק פרנויה ישראלית?
"יש בעיה בפסטיבלי הסרטים, זה נכון, וקצת יותר קשה למכור תוכניות שמרגישות פוליטיות – אבל זה לא משהו שאי-אפשר להתגבר עליו. זו תעשייה שיש לה תקופות כאלה ואחרות, אבל מכרתי הרבה סדרות ישראליות, אני עובד על מכירות של סדרות נוספות, ואני לא חושב שיש סיבה לדאגה".
אם יש משהו אחד שהוליווד הקפידה לעשות השנה, אפילו יותר מתמיד, זה לנסות להפריד בין היהדות לישראל, אפילו באופן מלאכותי אם צריך. זה בולט במיוחד בלהיט של נטפליקס “רק לא זה”. הקומדיה הרומנטית על הרומן בין הרב החתיך לנוצרייה החתיכה משמרת סטריאוטיפים יהודיים באופן שמחליק בגרון, אבל מקפידה מאוד שלא להזכיר את ישראל בשום סצנה משפחתית או טקסית. זה ייצוג לגמרי לא ריאלי של החיים היהודיים באמריקה, בעיקר בשנה האחרונה, אבל להוליווד תמיד היה קשה להתמודד עם ייצוג יהודי, גם בלי קשר לישראל, והשנה הזאת רק הפכה את הבעיה לנפיצה יותר.
הקושי בלט במיוחד עם פתיחת מוזיאון האקדמיה לקולנוע בסתיו שעבר. תרומת המייסדים היהודים הבולטים של הוליווד נעדרה ממנו כמעט לגמרי. זה היה נראה רע מאוד בכל שנה, אבל במיוחד השנה. אחרי ביקורת נרחבת הוצבה במוזיאון תערוכה קבועה בשם Hollywoodland: Jewish Founders and the Making of a Movie Capital, שנפתחה ברעש גדול. לקח פחות משבועיים עד שהתחילו לצוץ טענות שהתוכן בתערוכה אנטישמי והמוזיאון נאלץ לבצע שינויים כדי להסיר את מה שהוא כינה "ביטויים שעלולים לחזק סטריאוטיפים ללא כוונה".
6 צפייה בגלריה
מתוך "רק לא זה". משמרת סטריאוטיפים יהודיים אבל מקפידה לא להזכיר את ישראל
(באדיבות נטפליקס)
אבל אולי המקרה הבולט ביותר שבו יהדות, אנטישמיות ותמיכה בישראל התערבבו היה זה של השחקנית ג'וליאנה מרגוליס, כוכבת הסדרה "האישה הטובה". מרגוליס הפכה השנה לאחת הדוברות הקולניות ביותר נגד אנטישמיות בהוליווד, והייתה לה השפעה של ממש כי היא מגיעה מהצד הליברלי של המפה. בין היתר היא תקפה את המפגינים הפרו-פלסטינים ואמרה כי חלק גדול מהם הם שחורים "שצריכים לחבק את היהודים כי בתנועות זכויות האזרח היהודים היו אלה שהלכו לצד השחורים". היא גם תקפה מפגינים פרו-פלסטינים חברי קהילת הלהט"ב באמירה שעוררה סערה גדולה – וגרמה לה לבסוף להתנצל.
שבעה חודשים אחרי שמרגוליס יצאה בגלוי לטובת ישראל פורסם שהיא לא תחזור לעונה הבאה של הסדרה המצליחה "תוכנית הבוקר" באפל טי-וי. לפי מקורות באפל, ההחלטה התקבלה עוד לפני ההתבטאויות שלה. כך או אחרת, במקרה או שלא, מרגוליס מופיעה בסתיו הזה בברודוויי – רחוק מאוד מהוליווד.
דבר אחד שכולם מסכימים עליו הוא שהוליווד יודעת להבחין בין התמיכה בישראל למה שחושבים על ראש הממשלה בנימין נתניהו. בחודש מאי קיבל סוכן-העל ארי עמנואל, שעליו נכתבה הסדרה "הפמליה", פרס ממרכז שמעון ויזנטל. עמנואל הוא אחד האנשים החזקים בהוליווד, והוא ניצל את האירוע כדי להביע תמיכה במלחמה נגד חמאס, אבל גם כדי להעביר ביקורת חריפה מאוד על נתניהו. "הוא לא רוצה פתרון בדרכי שלום ואי-אפשר גם להגיע לפתרון מדיני וגם להשאיר את נתניהו בשלטון", תקף עמנואל. "בכל הקשור לאחריותו לשמור על ביטחונם של תושבי מדינת ישראל ויהודים ברחבי העולם, ברור שהוא נכשל באופן מרהיב, אבל הוא הצליח להשתמש בפילוג כדי להישאר בשלטון. לטובת ישראל, הוא צריך ללכת".
הדברים של עמנואל גררו תגובות מעורבות. חלק מהקהל מחא כפיים, אחרים קראו בוז, וחלק מהנוכחים אף עזבו את הגאלה. אבל בסופו של דבר, האירוע הזה מוכיח נקודה מרכזית מאוד אצל יהודי ארצות-הברית – לא משנה מה חושבים על הממשלה או העומד בראשה, העברת ביקורת על ישראל היא עדיין טאבו.
