הבמאי והעיתונאי המוערך איתי אשר היה בין הבודדים שלא היו מופתעים ב-7 באוקטובר. כמה חודשים לפני כן הוא יצר את "הקאמבק", מסע שמתעד את קמפיין הבחירות האחרון של ראש הממשלה, שאותו ניהל אשר למרות מרפקים ורגליים מהכוורת של נתניהו. היום הסרט הזה נראה כמו אקדח מעשן; יצירה שמניחה את היסודות לישראל 2024 המדממת, המותשת, המסוכסכת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
״הילדים שלי יעידו שכל הזמן אמרתי שאנחנו לקראת פיצוץ מטורף. בסוף הסרט אני מזהיר מפני מלחמת אזרחים שאחריה גורם חיצוני יגבר עלינו, ומודאג שזה יהיה סוף העידן הציוני. הרצון של הליכודניקים לנקום אחרי השנה וקצת שלא היו בשלטון היה כל כך חזק, שקלטתי שהולך להיות בלגן״.
אבל הבנת עד כמה?
״כן. בקורונה ראיתי איך בהפגנות בבלפור קוטפים אנשים, איך מושכים אותם מתוך ההפגנה. ובשומר החומות לא הבנתי איך המדינה לא עוצרת מלכת ומתחילה להתגונן. לא האמנתי שאני רואה כזה דבר בשטח ישראל - רדפו אחריי רעולי פנים ביפו, ובלוד לא רק רדפו, גם ירו עלינו״.
3 צפייה בגלריה
התפרעויות בעכו ב''שומר החומות''. ''לא הבנתי איך המדינה לא עוצרת מלכת''
(צילום: שרון צור)
וכל הפרשיות שצפות עכשיו מלשכת ראש הממשלה, זיוף פרוטוקולים לכאורה וכו׳ - מפתיעות?
״אני לא האמנתי שזה יהיה בכזו בוטות, שככה ישתינו מהמקפצה. אני בעד אנשים דוברי אמת שיודעים לאן הם הולכים. כרגע ברור שזה לא המצב. אם הייתי יכול לייעץ למנהיג, הייתי אומר לו שהמדינה הזאת צריכה חזון. שיגיד איך היא הולכת להיראות בעוד עשר שנים. הכל בלימבו. כשאין מטרה בחיים, בן אדם משתגע, החיים שלו הופכים לכאוס. זה מה שקורה למדינה עכשיו. אנחנו בכאוס לפני ההשתגעות, אז כדאי להתעורר״.
במהלך צילומי הסרט, אנשי נתניהו לא איפשרו לאשר להתקרב יותר מדי, אבל זה לא עצר אותו מלנסות. "פיזית הם לא יכלו לעצור אותי. עדיין היינו שם בכל אירוע שלו, ושם זה ההישג. שלא ויתרנו. כמה שהם סגרו עליי, החרימו אותי, שלחו עליי אנשי שב"כ - עדיין הייתי שם. הייתי הבמאי היוצר היחידי שהסתובב איתו, ויש בזה הישג״.
מה ראית במסע הזה, כשצילמת את המשאית עם הזכוכית המשוריינת שדרכה נאם ביבי לציבור?
"ראיתי מכונה משומנת ולויאלית עד אין קץ למנהיג, שמורכבת מחבר'ה צעירים ומוכשרים שיעשו הכל כדי שהוא יישאר בשלטון. הביקורת שלי עליהם היא שהם מאוד טובים במה שהם עושים, אבל מה שהם עושים הוא לפרק את החברה הישראלית. וזו לא בעיה לפרק, להרכיב זה הקושי. הם מעולים בלפרק, והם מפרקים, והאלגוריתם אוהב את זה והכל נהיה ויראלי. קשה מאוד לעצור את המכונה הזאת".
אשר חתום כבר על 400 סרטונים בסדרת הרשת המצליחה "דוקותיים" של כאן 11, שחושפת את הפסיפס המורכב והיפהפה של החברה הישראלית. אחד הפרקים הזכורים עלה ב-3 באוקטובר 2023, אי שם בחיים הקודמים שלנו. באותו סרטון ליווה אשר את יוסף, עובד עזתי בחוף הים באשדוד. ״אם אתה לא עובד בחמש שקל, אין לך שקל״, אמר לו האב לשמונה, ״הלוואי וכל החיים יהיה לי אישור לעבוד פה״. ארבעה ימים אחרי השידור המציאות התרסקה לכולנו על הראש. יוסף כבר לא עובד בישראל. ״התקשרתי אליו לפני שלושה חודשים״, מספר אשר, ״הוא ברח לחברון״.
מאז 7 באוקטובר עיתונאים ודוקומנטריסטים ניצבים במורכבות. כמה אפשר לדעתך לספר את הנרטיב הפלסטיני?
"אני אתחיל ואומר שאני פטריוט ישראלי ציוני, יותר מעניין אותי הצד שלנו בסכסוך הישראלי-ערבי מאשר הצד השני. ומה זה בדיוק הצד השני? יש ערבים ישראלים, יש ערבים פלסטינים. לאורך השנים השתדלתי להראות גם את הצד השני, אבל אין גישה. לקח לי שנתיים להשיג מישהו מעזה שיסכים להתראיין, מה שבסוף הפך לסרטון של העובד הפלסטיני בים. גם לפני 7 באוקטובר העיתונות הישראלית לא סיקרה כל כך את מה שקורה בעזה או ביהודה ושומרון ברמה האזרחית. זה אזור דמדומים. אני לא חושב שיש מספיק אנשים ועיתונאים שיודעים מה קורה מעבר לגדר״.
הציבור מסוגל להיישיר לזה מבט?
"נראה לי שאם אתה מייצר תוכן מספיק מעניין, אז כן. עובדה שהסרטון הזה על הפועל הפלסטיני הביא מיליון צפיות בטיקטוק. ברור שבעידן הדיגיטלי הנוכחי, כשהאלגוריתם נותן לך לראות מה שאתה רוצה לראות, הסיכוי שציבור ישראלי ייחשף למה שקורה בצד השני הוא כמעט אפסי״.
יש נושאים שלא תתעסק איתם?
"אני לא אעשה 'דוקותיים' על פדופילים או על עברייני מין, אבל אני כן רוצה להאיר פינות אפלות שתקשורת המיינסטרים לא נוגעת בהן. הייתה ביקורת על סרטון שעשיתי על חברת בנייה ביו"ש שמעסיקה רק יהודים, השבוע עלה סרטון על אלה שרוצים לגור בעזה, ואני יודע שאני הולך לספוג ביקורת על הבמה שאני נותן להם. זה לא מטריד אותי. אור השמש זה המרפא הכי טוב שיש וככל שאאיר יותר פינות שלא מגיעים אליהן, משהו יקרה, יתחיל תהליך".
3 צפייה בגלריה
מתוך הסרטון על העובד העזתי. ''לקח לי שנתיים להשיג מישהו מעזה שמוכן להתראיין''
(צילום: כאן 11)
יש מקום שבו המוסר שלך יכריע?
"אני לא נותן במה לאנשים שיש להם יחצנים ויועצי תקשורת. גם לכל מה שקשור לפגיעות בזולת או לגורמים עברייניים שפגעו במישהו. אני אוהב לשחק עם הגבולות, אבל אני לא חושב שאני חוצה אותם".
על מותה של אשתו: "ברור שלא הצלחתי אף פעם להיכנס לנעליים הגדולות של אמא של הילדים שלי ולמלא את מקומה בצורה מוחלטת, אבל אני חושב שיש לי חיבור לצד הרגשי יותר מהגבר הטיפוסי, כמי שהיה צריך למלא גם את תפקיד האמא"
"דוקותיים" עם ד"ר יוסף שוסהיים, ראש "אגודת אפרת", גרר ביקורות רבות. הצלחת להבין את זה?
"ברור, אבל אני שמח לקבל כזו ביקורת. זה שיש ארגון כזה במדינת ישראל זה משהו שצריך לדבר עליו. אני רוצה להציג אותו בצורה הכי בהירה שיש ושאנשים יחליטו. אם אני מציג מישהו בצורה הכי בוטה שלו, אני לא בטוח שאני עושה לו שירות. אני חושב שלציבור יש מספיק כלים בשביל לדעת מה נכון ומה לא. אני רוצה להראות שיש ארגון שמפרסם את עצמו על אוטובוסים. זה מטורף, לא? ברמה העיתונאית, איך אני יכול לפסוח על כזה סיפור? זה שזה נוגד את הדעות האישיות שלי - בוודאי, אבל אני אוהב לתת במה גם לאנשים שאני לא מאמין ברמה הערכית לשום דבר שהם עושים. אפשר להגיד שאני עושה לזה תשדיר פרסומת, אני חושב שלהפך. זה לא ייעלם כי לא נדבר על זה. אולי זה ייעלם כי נדבר על זה".
בעידן הנוכחי האמת הפכה למשהו שאפשר להתווכח עליו. הנה, שר התקשורת שלמה קרעי אומר שהאמת נמצאת רק בערוץ 14.
"וזה נורא ואיום. המציאות היא דבר חמקמק, היא תמיד בעיני המתבונן. בגלל זה אני מתעקש להביא התרחשויות, ועכשיו בואו תשפטו אתם אם זו האמת או לא. קרעי לא יכול להגיד על מה שאני עושה שזה שקר. אני מביא התרחשות דוקומנטרית עכשווית, אני לא משחק עם הנרטיב. אני רוצה להראות לאנשים את המציאות כפי שהיא - מדממת, מסריחה, מרגשת".
כיוצר, את מי יותר מעניין אותך לתעד: את ראש הממשלה או את עובד הזבל?
״עובד הזבל הוא אדם טהור ונקי שאין לו יחצנים, דוברים ויועצי תקשורת, שדואגים לאיך הוא ייראה ולדימוי שלו. ואני רוצה להראות את האנשים האמיתיים״.
אשר התחיל את הקריירה ככתב בעיתונות המודפסת שמתעד אירועים דרמטיים. ״סיקרתי את כל מה שאף אחד לא רצה לסקר, רציחות, פיגועים, כל הזוועות האפשריות. הייתי בבית של כל מי שמת בתל-אביב בצורה טרגית בין השנים 2002-1996 כדי להביא תמונה שלו מהאלבום לעיתון. באסון המסוקים הבאתי שש תמונות כאלה ביום אחד. זה היה השיא של החרא הזה״.
אך הדרמה האמיתית התחוללה בחייו של היוצר. ״היינו זוג תל-אביבי, הכל היה מוש. אני הכתב הצבאי של העיתון, ילד מדהים, היא בהיריון שני, ואז הגיע צונאמי. אשתי השתעלה בהיריון. הרופאה אמרה לה שהעובר לוחץ לה הסרעפת, אבל אשתי התעקשה להמשיך לבדוק, עד שגילו שהיא חולה בסרטן. בשבוע 29 יילדו אותה, הוא בטיפול נמרץ, היא בטיפול נמרץ. כל החיים שלי קרסו. היא עברה סדרת ניתוחים, הוציאו לה את הריאה והתחילה כימותרפיה. בתוך כל זה יש תינוק קטן ועוד תינוק, קצת יותר גדול. אז חצי שנה לא עבדתי ואחרי חצי שנה חזרתי להיות עורך בדסק, אבל בעיקר הייתי עסוק בה ובגידול הילדים. כל יום איתה למדתי להעריך את הרגע, את השנייה של הנורמליות. כל מה שרציתי היה שהיא תחיה עוד יום. אחרי ארבע שנים היא נפטרה״.
איך הדבר הזה שינה אותך?
״קודם כל הוא הפך אותי לחד-הורי. זה שינוי מרחיק לכת. ברור שלא הצלחתי אף פעם להיכנס לנעליים הגדולות של אמא של הילדים שלי ולמלא את מקומה בצורה מוחלטת, אבל אני חושב שיש לי חיבור לצד הרגשי יותר מהגבר הטיפוסי, כמי שהיה צריך למלא גם את תפקיד האמא. זה שינה את האישיות שלי באופן דרמטי, וגם נתן לי את ההבנה שהחיים קצרים. ואני חושב שכשראיתי כמה כל המערכת הייתה חסרת אונים מול חוסר האונים שלנו, זה חידד אצלי את השליחות, להפוך את המקום הזה לטוב יותר. אתה לומד שאין לך ברירה אלא להסתדר. בחרתי לא לשקוע, להמשיך ולטרוף את החיים. בשנים הראשונות לקחתי את הילדים למסעות בעולם, טיולי גלישה וקרחנות. הדבר הכי איום ונורא זה לראות את הילדים גדלים בלי אמא״.
היו לך מערכות יחסים מאז?
"אחרי שנה וחצי הכרתי את האישה השנייה שלי. למרות שהיא מדהימה, זה לא הסתדר בינינו. נולד לנו ילד וכשהוא היה בן 11 חודשים נפרדנו. מצאתי את עצמי עם עוד תינוק״.
איך היית מספר סיפור כזה ב"דוקותיים"? מה הייתה סצנת הפתיחה?
״איזו סצנה עם הילדים, כנראה. זו באמת המהות של החיים שלי. עכשיו הגדולים שלי בצבא, אז אני בקטגוריה של האבא שלא ישן בלילה. הבן שלי יצא להילחם ב-7 באוקטובר. הוא השתתף בחמישה קרבות מטורפים באותו יום. זה נורא לדעת שאתה שולח את הבן שלך לקרב. מאז אני עושה רק סרטים על המלחמה. בלילה של 7 באוקטובר הייתי באיירפורט סיטי. צילמנו שם את המשפחות מגיעות למרכז לאיתור נעדרים. זה הזכיר לי את הסרט שצולם במרכז לאיתור נעדרים במלחמת יום כיפור. הבנתי שאני מתעד רגע היסטורי. השבוע אני נכנס לרפיח, לצלם".
אתה לא מפחד?
״אחושילינג מפחד. אני גם חד-הורי, אז הפחד הוא על הילדים״.
אז למה אתה עושה את זה?
״כי אני מרגיש שאין ברירה. אני גם עובד על סדרה על ציר פילדלפי״.
כמה אתה אופטימי היום?
״7 באוקטובר לקח לי את כל האופטימיות. היא קצת חוזרת חזרה, לא יודע על סמך למה. אולי בגלל שאני מסתובב בארץ, רואה כמה היא מדהימה. זה הכי קלישאות, אני יודע, אבל הישראלים מדהימים״.
איך אתה מתייחס לסרטון ממוצ"ש של מישהו שמגיע להפגנה של משפחות החטופים, שם מוזיקה ואחרי זה כמעט הולך מכות עם עינב צנגאוקר?
״זה השוליים שבשוליים. זה מה שהאלגוריתם אוהב להעצים, את מעט מאוד אנשי הימין האלה, שמופיעים בשולי ההפגנה ועושים בלגן. אני צריך להיזהר לא ליפול לתוך הנקודות האלה, לא ללכת לפרובוקטורים בשקל האלה ולהעצים אותם״.
הממשלה רוצה להכניס את תקציב התאגיד לתקציב המדינה. אתה לא חושש שזה יאלץ אותך לעשות תכנים שמותאמים לרוח השלטון?
״לא אהיה במקום שידרוש ממני לעשות תכנים חנפניים״.
גם אם יקצצו אותך?
״אז אהיה מדריך גלישה. אני בן 53. ראיתי עיתונאים מזדקנים, זה לא תמיד דבר יפה. אני רוצה שההזדקנות שלי תהיה יפה״.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.11.24
