"היו ימים טובים יותר. כמו כולם אני מחכה שזה ייגמר. הייתי עם המשפחה שלי בחופשה בפאפוס. הבן שלי נדב בן החמש ואני ירדנו במדרגות של המלון והוא הסתכל מסביב ואמר לי, 'טוב להיות פה, אם תהיה אזעקה'. זה מה שהוא מכיר. הייתי שמח שיראו מציאות אחרת. הבת שלי, מאיה בת העשר, נכנסה לכיתה א' בקורונה. נגמרה הקורונה, התחילה המלחמה. צומח פה דור אנאלפבית וחרדתי. אי-אפשר באמת ללמוד בזום. זה נגמר בהרבה עזרה שלנו ובמורים פרטיים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה לא סוד שאנחנו נמצאים במקום שלא באמת מחבבים אותנו מסביב. אני מקווה שעם עידן טראמפ דברים יירגעו מתישהו. מה שבטוח, אחרי מה שקרה בדרום, תושבי הצפון לא יכולים יותר לחיות עם הפחד שחיזבאללה על הגדר. הם צריכים ביטחון. הפתרון בסוף יהיה לדבר עם הצד השני, אבל כשלנו יש עליונות צבאית חזקה. למדנו את זה טוב-טוב בשנה האחרונה. היה גם חטא הגאווה. זילזלנו באויבים שלנו, למה מי הם, מה הם? הם הראו לנו מי הם. סמכנו על 'רואה-יורה', על כל מיני מערכות. בסוף, צריך חיילים. בני אדם שיעמדו וישמרו. אתה לא יכול להשאיר גבולות עם שישה אנשים. בלבנון רואים את העוצמה של הצבא הישראלי, אחרי שאיבדנו את כוח ההרתעה אחרי 7 באוקטובר. זה גם מעצבן שעם כל היכולות הצליחו לעשות לנו את מה שעשו.
והמחירים, מה איתם? מתים לנו כל יום, חיילים צעירים. מיטב בניה של הארץ הזו.
כל חייל שמת זו משפחה שהולכת לאבדון, אבל אנחנו במלחמה. ברור שיהיו מחירים. אגב, מלחמה שכל כך הפחידו אותנו לגביה. אמרו לנו שכשתתחיל המלחמה עם חיזבאללה, בניינים בתל-אביב ייפלו ויהיו עשרות אלפי הרוגים. ברוך השם, באופן יחסי, אנחנו רחוקים מזה. אני לא חושב שהייתה ברירה עם לבנון. זו מלחמה שכבר הייתה צריכה לקרות וטוב שקרתה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.
אין פה שום עניין של ימין ושמאל, אין פה צדדים, האנשים האלה עדיין בחיים וצריך להחזיר אותם. כל יום שעובר בלי שהם חוזרים, זה אסון. אם אפשר להגיע לעסקה, כזו או אחרת, עכשיו, זו חובה. צריך לעשות הכל. אחרי זה, נצא למלחמה עוד פעם ונריב עם כל העולם. אבל קודם, תחזיר.
"אם זה היה קורה לי, הייתי נתלה על המכונית של מי שצריך, שוכב מתחת לגלגלים. אני לא שופט אף משפחה של חטוף. הם עושים כל מה שהם יכולים כדי לחזיר את הילדים הביתה. מבחינתי, כל דבר לגיטימי"
אני מכיר אישית את לירי אלבג, התצפיתנית. אני הרבה שנים חבר של אבא שלה, אלי. הוא אחד האנשים השמחים שהכרתי. הוא איש עסקים מוצלח ואיש מצחיק שנגמרו לו החיים. זה לא אותו בנאדם. בתחילת המלחמה, הייתה לי תוכנית אירוח ברשת 13, וכל תוכנית אירחתי משפחה אחרת של חטופים. עצוב לחשוב על משפחות שישבו באולפן עם התקווה, וסיפרו על זה שהם מחכים שיקירם יחזור הביתה. עם הזמן, אתה שומע שהם נרצחו. זה שובר את הלב. אני מקווה שבמקרה של לירי ושל השאר, נצליח להחזיר אותם בחיים ולאחד את המשפחות האלה.
משפחות החטופים חוטפות. מטיחים בהם שהם שמאלנים, שהם מפריעים למטרות המלחמה, לניצחון המוחלט. זה טרגי.
אני חושב שמה שקרה הוא, שהמחאות נגד השלטון והמחאות של משפחות החטופים התערבבו. אנשים נגד המחאות האלה כי הם חושבים שהם חלק מהמחאה הפוליטית. זה הזיק למשפחות החטופים. באגדה של פסח נאמר לנו שכל אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אני מציע שכל אדם יראה כאילו הבן והבת שלו שם, שינסה לדמיין מה עובר עליהם, מה עושים להם, ורק אז הוא יוכל לדבר. עד אז, זה בלבולי מוח. אם זה היה קורה לי, הייתי נתלה על המכונית של מי שצריך, שוכב מתחת לגלגלים. אני לא שופט אף משפחה של חטוף. הם עושים כל מה שהם יכולים כדי לחזיר את הילדים הביתה. מבחינתי, כל דבר לגיטימי.
האם אתה עדיין בעד גנץ? חושב שהוא זה שיוציא אותנו מהבוץ?
גנץ הוא בחור טוב וזה הפאק אצלו. הוא בחור טוב מדי, ומצליחים לערבב אותו כל הזמן. בפוליטיקה צריך להיות שועל. כששואלים אותי אם אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה להשפיע, זו הסיבה שאני מתרחק מזה כמו מאש. לא רוצה להיות בעולם הזה. בתחילת דרכי, הובלתי את הבידור בתוכנית אירוח של דן מרגלית 'על השולחן'. אני זוכר שהגיעו שני פוליטיקאים משני הצדדים. לפני הראיון, הם ישבו בחדר האיפור, צחקו ודיברו. באולפן, מיד עם תחילת הראיון, הם התחילו לצרוח אחד על השני. הם גם יצאו מהראיון כאילו כלום. הייתי בשוק חיי.
אז מי המועמד שלך עכשיו?
בינתיים אין. כשיהיו בחירות, אחליט למי אני מצביע.
אני כבר שלושה שבועות בגיאורגיה בצילומים לסרט 'הילולה 2: החתונה'. הסדרה החדשה שלי, 'פטריק' (רשת 13) תעלה ב-28.11. מדובר בדרמת פשע בה אני משחק את הדמות הראשית של פטריק מלול, ראש ארגון פשע שהתעורר מקומה של ארבעה חודשים לאחר ששרד ניסיון חיסול שבו נהרגו אשתו ובתו. הוא לא זוכר כלום מחייו הקודמים בגלל פגיעה בראש, ועכשיו הוא הופך לזאב בודד, אין מי שיגיד לו מי הוא ומה באמת קרה, והוא צריך לארגן את חייו מחדש, לפלס את הדרך לבד. לחקור ולהבין מי ניסה לחסל אותו, מי איתו ומי נגדו. נוצרה לו הזדמנות לחיים חדשים, אבל כולם גוררים אותו פנימה בחזרה. רוצים שיישאר איפה שנוח להם.
הרעיון נולד אצל אחד היוצרים של הסדרה, יניב אמודאי, כשאריק שרון נכנס לקומה. לפני 15 שנה כבר התחלנו שנינו לדבר על רעיון לסדרה ולא מצאנו את הזמן לגרום לזה לקרות. לפני שלוש שנים, בקפה עם יניב אמרתי לו, 'מה עם הרעיון של פטריק? בוא נתחרבש עם זה'. צירפנו את רועי עידן ("מנאייכ") ואלעד חן כתסריטאים ויצאנו לדרך. בתהליך של הכתיבה נפגשנו עם נוירולוג מומחה לחבלות ראש בבית לוינשטיין שהסביר לנו את כל עניין הזיכרון בפגיעות ראש. זה עולם אחר, מדהים. אין חוקים מי מתעורר ככה ומי ככה. הבנו שפטריק לא יכול להתעורר וישר להיות רמבו. הוא צריך לעבור תהליך.
זו סדרה יקרה וגייסנו המון כסף, ממש כמו סטארט-אפ. נפגשתי עם אנשי עסקים וקבלנים ששמו כסף. גם משה אדרי ו'יונייטד קינג'. זו לא השקעה שכלית. זה הרצון לתמוך ולעזור ביצירה ישראלית. אם הסדרה תימכר לחו"ל, הם יוכלו להרוויח. אם לא, אז לא.
יעל אבקסיס משחקת בסדרה אחרי היעדרות של שנים מהמסך.
היא עברה למאחורי המצלמה בשנה האחרונות והיא יוצרת דוקואים. דווקא בגלל שזה תפקיד לא גדול ב'פטריק', זה מצא חן בעיניה. לבוא בקטנה ולהתחיל שוב לאט-לאט. תוך כדי הצילומים היא אמרה שזה עושה לה חשק עצום לחזור. אני מתאר שנראה אותה בעוד דברים.
אני מדבר איתך מהגינה בבית קפה בטביליסי, קר אך לא נורא, עשר מעלות בחוץ. נשאר לנו עוד שבוע להיות פה. יש איזה ניתוק מהארץ בגלל המרחק, והפלוס של זה הוא שאתה יכול לעבוד בשקט, אבל עדיין ההתראות שלי מחוברות. כשיש אזעקות איפה שאני גר, בתל מונד, ראש-העין, איפה שדניאל גר, ותל-אביב, איפה שאשתי עובדת, זה פועל. באמצע הצילומים הטלפונים מתחילים ואנחנו עוצרים ורצים לקרוא בסלולרי מה קורה. הגיאורגים לא מבינים.
חששתם להגיע בתקופה כזו?
לפני שהצילומים התחילו התלבטנו אם לשכור אבטחה. הבנו מהגיאורגים שלא צריך. האווירה בטבליסי חמה ומחבקת. לא נתקלנו בגילויי אנטישמיות. לא מהאנשים שעובדים איתנו וגם לא ברחובות. אולי הייתה כתובת פרי פלסטיין בגיאורגית ואני לא יודע. בכל יום צילום, יש מסביבנו צוות של מאה גיאורגים. הם יגנו עלינו בגופם, אם יקרה משהו. כשקרה מה שקרה באמסטרדם, ביקשתי מהצוות להצניע ולא לצאת בחבורות רועשות החוצה. החשש היה שזה גל שיגיע לפה. אבל טפו-טפו שקט.
ב'ההילולה' הראשון צפו 760 אלף צופים. אישה מפונה מהעוטף כתבה לי שהם ראו את הסרט ונהנו מאוד. זה שב'הילולה' החטיפה לעזה נגמרת בשלום וכולם חוזרים הביתה נתן להם תקווה. זה היה אמור לעלות ברשת 13 אחרי 7 באוקטובר אבל הרגשנו שזה לא נכון. גם לא רצינו להעלות את הסרט ב-VOD, אבל הייתה דרישה עצומה. הוא עלה בסלקום וב-yes ועבד מדהים, משהו פסיכי.
7 צפייה בגלריה
''זו קומדיה משוגעת. לא היינו זוכים באופיר''. מתוך ''ההילולה''
(צילום: אייל אפרתי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לא הגשתם את "ההילולה" אז לפרס אופיר. למה?
אני אגלה לך סוד: לא היינו זוכים. זו קומדיה משוגעת לכל המשפחה, לא דרמה. אז למה? להגיד שאני בתחרות?
הכותבים של הסרט החדש הם הבן שלי, דניאל, ואחיין שלי, אור כהן. אור תסריטאי שעובד איתי הרבה שנים. פיתחנו את זה שלושתנו יחד ודניאל כתב את הדיאלוגים. אני מביים את הסרט ביחד עם יריב הורוביץ. אור הוא הבן של אחותי הנושאת בשם המפואר מטילדה. אחותי נקראה על שם סבתא מטילדה מזל טוב, שהאמת שלא היה לה מזל טוב. היא נפטרה בת 30 ומשהו. הדברים התגלגלו ככה שאני עובד עם המשפחה. כשאתה עובד במשהו כזה, מטבע הדברים, הילד מגיע איתך לעבודה, יושב בישיבות כתיבה, נגרר לתחום הזה. זה גם משך את האחיינים מסביב והם רצו לנסות.
זה רעיון טוב לערבב משפחה ועסקים?
זה לא קל. הם יודעים שאני לא עושה הנחות אם לא טוב. אור כתב קצת בתחילת דרכו. זה לא היה טוב. כותבים לי פאנצ'ים לכל מיני תוכניות, 'צחוק מעבודה' וכאלה. אור בא ואמר לי שהוא רוצה לנסות. אני קורא וזה לא מצחיק ולא מצחיק. בסוף, אין מה לעשות, אתה צריך לספק את הסחורה. אני לא יכול לבוא עם תוכנית פחות טובה כי לקחתי אחיין או ילד לעבוד איתי. אור הלך ללמוד וחזר מקצוען. לדניאל יש עקומת למידה פסיכית והוא הפך להיות תסריטאי מדהים. 'ההילולה' נשענת על סיפורים משפחתיים. שניהם מכירים את ההווי, את השכונה ואת הדמויות. הכתיבה יותר קלה כשאתה מכיר את מי שאתה כותב עליו.
את הסדרה 'שנות ה-80' קרעו לגזרים בתחילת הדרך. ידעתי שזה יהיה קשה לעיכול למבקרים, אבל שהקהל יעוף עליה. הסדרה הזו היא מסמך על ישראל השנייה, על מזרחיות ועל פריפריה. זו סדרה שנתנה מענה לחתך מאוד גדול באוכלוסייה שלא ראה את עצמו על המסכים אף פעם, אלא אם מדובר בדרמת פשע. מי שלא גדל בשכונות כאלה חושב שאני המגזימן הלאומי, אבל ככה זה נראה. הדמות של השיכור בסדרה מבוססת על שכנה שלי מהילדות בטירת הכרמל שהייתה נשכבת על המדרגות וצורחת 'אני רוצה ערק'. הייתי מדלג מעליה במדרגות.
בעונה האחרונה, מורדי (שלומי קוריאט) יצא מהארון. בסדרה שהקהל שלה דתי ומסורתי זה חומר נפץ, אבל הצלחנו לגעת בנושא הזה, לרגש ולהצחיק. הפרק מתחיל בזה שאבא שלו קורע קריעה ויושב שבעה, אבל בסוף מקבל אותו. אנשים אמרו לי שזה מה שהם חוו בדיוק בשנות ה-90 כשיצאו מהארון. בסופו של דבר, רוב המשפחות האלה בפריפריה כן קיבלו את הילדים.
יעקב כהן גם הוא הביא את אותה בשורה כמו שלך. הדרכים המקצועיות שלכם הצטלבו יותר מפעם אחת.
הוא היה אמור לעשות תפקיד ב'פטריק' וויתר עליו בגלל המחלה. המוות שלו תפס אותי בגיאורגיה. זה היה מפתיע, כואב ועצוב מאוד. הוא היה פורץ דרך בתחומו והסטנדאפ שלו גרם לי להתחיל לעשות סטנדאפ.
דניאל בן 31. הוא למד מגיל אפס פסנתר וגיטרה, הוא מנגן על כל הכלים ויש לו שמיעה אבסולוטית. חשבתי שהוא יתעסק רק במוזיקה. אבל הוא הביא את אותה יכולת לכתיבה.
דניאל משחק אותך, שלום הצעיר, בשנות ה-80 וה-90 וב'הילולה'. הוא אמנם כותב ראשי ביצירות האלה, אך אתה עומד בפרונט. אין חשש שייבלע, שאתה צל גדול מדי?
אני חושב שבתחילת הדרך היה לו קשה. הוא התחיל לעשות סטנד-אפ, הקשיב לכולם ולא לי. הייתי רואה את הקטעים שלו, מעיר, אומר תעשה ככה והוא לא היה מקשיב. הוא היה מקבל עצות מסטנדאפיסט שהתחיל אתמול ולא ממני. זה משהו שקורה בכל התחומים, כשיש אבא שחזק במה שהוא עושה, הילד שבוחר באותו מקצוע, מנסה לבד ולא רוצה עזרה. זה ביאס אותי והייתי מתעצבן, אבל זה היה תהליך שהוא היה צריך לעבור עם עצמו, להוכיח שהוא יכול לבד. באיזשהו שלב זה עבר לו. הוא הבין שאם יש מישהו שבאמת רוצה בטובתו זה אני. מכל אלה שסביבו, אני זה שרוצה שהוא יצליח. היום הוא במקום אחר. הוא מאוד רוצה ללמוד, להתפתח. הוא מאוד מקשיב.
אחי מני פרש לענייניו. הוא החליט שהוא לא רוצה לכתוב יותר. האמת, שגם הפעם הצעתי לו להיות חלק מהסרט (הוא פרש במהלך כתיבת הסרט הראשון של 'ההילולה') והוא לא רצה. הוא מתעסק בדברים אחרים. יש לו עמותה שמספקת תפילין למי שאין לו יכולת לרכוש, נערי בר-מצווה ואחרים. העמותה גם עוזרת לאנשים במצוקה, לנזקקים וחלשים. למני הלוחמני שרואים יש צדדים אחרים.
קצת קשה להתפעל כשיד אחת תורמת וביד השנייה הוא תורם לשיסוי בחברה הישראלית.
הוא אחי הקטן ואני אוהב אותו אהבת נפש. ישנו באותה מיטה 'ראש וזנב' כמו שקוראים לזה אצלנו. הרגליים שלו על הפנים שלי והרגליים שלי על הפנים שלו. זה מעבר לכל ויכוח. היחסים בינינו מצוינים. גם כשיש ויכוחים, משפחה זה מעל הכל. אלו הערכים שאיתם גדלנו. עכשיו יותר קל שאין הרבה עניינים משותפים של עבודה.
הוא עשה לך סיכול ממוקד כשאמר לפני יציאת 'ההילולה' שקפלניסטים לא רצויים בהקרנות. "לא מעוניין להתפרנס ממי שהורס את המדינה היהודית". אתה מיד נעמדת על הרגליים האחוריות והודעת 'הסרט הזה הוא לא של מני. הוא שלי!' בטוח היה סוער ביניכם.
בסדר. הוא אמר, ואז אני אמרתי את מה שיש לי להגיד וזהו, נגמר. היה ויכוח וכעסנו, אבל זה נגמר. אנחנו בקשר מאוד טוב. את מה שיש לי להגיד אני אומר לו בבית, לא דרך כתבות. בסופו של דבר, הבית שלנו נראה כמו כל בית ישראלי בתקופות האלה. כל ארוחת שישי האמוציות למעלה. חלק חושבים ככה, חלק חושבים אחרת. מתווכחים ומתווכחים, עד שמישהו אומר, 'זהו, זהו. יאללה, די. בואו נדבר על משהו אחר'.
אני נשוי לאירנה (39), שצעירה ממני ב-16 שנה. היא מורה לכימיה שמתעסקת גם בסטיילינג, ויש לנו שני ילדים בני עשר וחמש. אנחנו גרים בתל מונד. בשביל בית פרטי כמו שיש לנו בתל-אביב צריך לשדוד בנק. כשהתחתנו, הסיכום היה ילד אחד. מאיה נולדה ואז אירנה אמרה, 'מה, היא תהיה לבד?' חששתי מאוד מלהביא עוד ילד, אבל עכשיו אני שמח. זה ממלא לי את החיים. וכמו שאני אומר, זה עושה אותי צעיר ועייף.
"יש לי נכדים שגדולים מהילדים שלי, אבל לא ניכנס לזה, כי לא נצא מזה. בואי נאמר, שבשביל הילדים זו משימה מאוד קשה לעשות עץ שורשים בעבודה בבית הספר"
דניאל עבר לגור איתי רק כשהיה בן שש. בשנים הראשונות, זה היה הלוך-חזור. אמא שלו הייתה מביאה אותו אליי ואומרת שהיא לא יכולה לגדל אותו, ואז היא כן רוצה אותו, ואז היא לא יכולה לגדל אותו. אחרי זה הוא עבר לגור עם ההורים שלי בטירת הכרמל ואני גרתי ליד. כשאני מסתכל אחורה, הייתי צריך לעשות את המהלך של להעביר אותו אליי לפני. אבל הייתי עסוק בקריירה. כשדניאל כתב את שנות ה-90 והכניס את הדמות של אמא שלו, זה היה הריפוי שלו.
איך נראית האבהות שלך עכשיו?
עם הקטנים היא אחרת. אני שם בכל שלב של ההתפתחות שלהם. זו הורות אחרת לגדל אותם ביחד עם אמא שלהם כמשפחה. יש לי נכדים שגדולים מהילדים שלי, אבל לא ניכנס לזה, כי לא נצא מזה. בואי נאמר, שבשביל הילדים זו משימה מאוד קשה לעשות עץ שורשים בעבודה בבית הספר. כשהבן שלי נדב היה קטן, דניאל ואושר הגיעו אלינו. דניאל והוא קראו לי אבא ואושר קרא לי סבא. נדב הגיע אליי ושאל, 'אבא של מי אתה?' הוא היה צריך קצת סדר בראש. אבל ברצינות, אין עניין. הילדים לא עסוקים בזה. רק אנשים מבחוץ מנסים להבין.
אני מפנטז על טיול אחרי צבא. כל שנה אני אומר שאני אתנתק מהכל ואסע לטיול ארוך לארצות-הברית או תאילנד עם המשפחה. אבל כל שנה, אני דוחה את זה לשנה הבאה. תמיד יש עשייה, תמיד יש פרויקטים. אני אוהב לעבוד קשה. בתחום שלנו זה גם מאסט, אם אתה רוצה לשרוד ולהצליח לאורך שנים, אתה צריך לעבוד כל הזמן, לייצר את הדבר הבא שלך. כשאתה בשיא, לחשוב מה הלאה וליצור. כשיש לך תוכנית טובה באוויר, כולם רוצים אותך, חבל שזה לא אצלנו ובלה בלה. כשהיא יורדת, אתה לא מעניין אף אחד.
ברור ששמרתי גרוש לבן ליום שחור, אבל בתחום שלנו יש חרדות. ראיתי המון אנשים שהיו כוכבים וכשהלכה הפרנסה, הם מצאו את עצמם עושים דברים שלא היו רוצים לעשות בחיים. אני גם רוצה שיהיה לילדים שלי מה שלי לא היה. זה חלק מהדרייב שלי, שהם יתחילו את החיים עם דירה. בשביל זה צריך לעבוד.
איך נראה הסטנד-אפ בארץ, בימים אלו?
יש שינוי בהרגלים. הקהל קונה ברגע האחרון כי הוא רוצה לראות מה קורה מבחינת המצב. אבל כשהוא כבר מגיע, הוא רוצה לצחוק ולהשתחרר. כל מה שקשור לחלטורות וועדי עובדים - מת. אף חברה לא מרגישה בנוח לעשות אירוע חברה כשיש לה עובדים במילואים ועובדים שנהרגים. ההופעות הסגורות הן הפרנסה המרכזית של האומנים ואין אותן יותר. מי שמספיק חזק, יכול לפתוח קופות ולשרוד את התקופה הזו. מי שלא, הוא על הפנים. זה מגיע אחרי הקורונה שגמרה אותנו. לא רק את האומנים, אלא את כל מי שמסביב, סאונד, תאורה והגברה. עד שהעניינים חזרו לעצמם, באה המלחמה וכולנו עסוקים במופעי התנדבות בלי סוף. אגב, בהתחלה, במופעים האלה לא הצחקתי. אי אפשר היה להצחיק, הנפש לא הייתה מוכנה לזה. דניאל בא עם הגיטרה ושרנו והתחבקנו. לקח זמן עד שחזרתי להופיע.
