היה רגע אחד, חזק במיוחד, בעצרת האחדות שנערכה השבוע ביישוב עלי. זה היה כשמירב לשם גונן, אמא של רומי שעדיין חטופה בעזה, הגיעה לשם וגילתה שהנשים בקהל החליטו ללבוש מנומר לכבוד הבת שלה. למי שלא יודע, מנומר הוא ההדפס האהוב על רומי. "היא מרגישה אמיצה במנומר ויש לה הכל במנומר", הסבירה בעבר אחותה ירדן, "גרביים, נעליים, קייס לטבק, פאוץ'. הכל בהשראת עדן בן זקן, הזמרת האהובה עליה". מאז שרומי נחטפה, אמא שלה ושאר המשפחה והחברות יוזמים את “הריקוד של רומי” בכיכר החטופים בכל יום ראשון, אליו מוזמנים אנשים להגיע בלבוש מנומר, ועוד אירועים ושיחות חיבור ברחבי הארץ שבהם הן מציעות להגיע בקוד הלבוש הזה. ככה הם מנכיחים את ילדת האור הנמרה והעוצמתית. בדיוק כמו שנראתה בתמונות האחרונות, כמה שעות לפני שנחטפה פצועה מהנובה, בבגדים שמחים וחיוך מאיר ענק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
לפעמים יש גם פעילויות כאלו באינטרנט, שאליהן מצרפים את ההאשטג החמוד #מנומרומי. ראיתי סטוריז של מפורסמות שעשו את זה. דניאל גרינברג לבשה חצאית שסע סקסית, מאיה קיי שמלת מיני של ברדלס. רק שהפעם הנשים שישבו בקהל היו קצת יותר סולידיות. ככה זה כשקוראים לאירוע "עצרת אחדות ותפילה למען השבת החטופים", ומי שמגיעים לפגוש את משפחות החטופים וגם את הקיבוצניקים של ניר עוז כדי להתפלל יחד הם תושבי האזור ורבנים מכובדים. אני כבר מכירה קצת כמה נשים דתיות לאומיות, ואני יודעת שיש שם המון יפהפיות מהממות עם שיק צרפתי שהלוואי עליי. הן בטח לא נראות כמו החיקוי הישן והמעליב ההוא של רחל שעשה טל פרידמן ב"ארץ נהדרת". ובכל זאת, מיני צ'יטה קצרצר קצת פחות הולך אצל בנות המגזר הזה.
והנה הדבר המרגש: הנשים לא נתנו לזה להפריע להן ורבות מהן פשוט הגיעו עם כיסוי ראש מנומר. הן עשו את זה בכל גיל ומצב, אמהות צעירות או סבתות. היו שם בנות 30 שבאו עם בובו נמרים ענק ומלא ליפופים, נשים מבוגרות מאוד שקשרו את המטפחת בהדפס הבהרות בדרך קצת יותר רגועה. זה היה מדהים, לחשוב איך כמעט כל אישה כזו הקפידה ללכת לארון שלה לפני שיצאה לכנס, ולא ויתרה עד שמצאה שם את המטפחת הכי ג'ונגלית שלה. וזה היה הדבר הראשון שהעלה לי דמעות לעיניים בעצרת הזו, ההבנה שהנשים מהמגזר שבאו לכנס הזה כל כך רצו להביע הזדהות עם מירב לשם גונן, שגם בנות 70, שאולי בדרך כלל מעדיפות לחבוש כיסוי ראש טיפה יותר מצטנע, הלכו הפעם על בד פראי ובולט שלרוב מאפיין יותר גרושות בבר יין בצפון תל-אביב.
"לא הייתה בעיה בכלל", אומרת לי בהומור חנה בנישו, רכזת הקהילה של עלי ואחת ממארגנות האירוע, "מנומר זה חוצה מגזרים". היא מספרת לי שהרעיון לכנס הזה היה יוזמה משותפת של הרב אוהד תירוש, ויזהר ליפשיץ, הבן של יוכבד ששוחררה מהשבי ושל עודד שעוד חטוף בעזה. "היה רגע מתוק", חנה אומרת, "רגע שאני לא אשכח. מירב הסתכלה על הנשים בקהל ואמרה 'אתן כל כך יפות, יש פה אפילו ילדה שהתלבשה בשביל רומי'. זו הייתה הבת שלי, בת שלוש, שהלבשתי לה סוודר מנומר. אז את מבינה את הפשטות של מה שהיה שם? ברגע שנכנסנו ופגשנו את משפחות החטופים ואת האנשים של קיבוץ ניר עוז, היה שם את החיבור הטבעי והעמוק בינינו. כל חלקי העם. כל כך הרבה אנשים מנסים להפריד בינינו ולסכסך, לגרום לנו לשנוא האחד את השני, והכל נשר כשהגענו לכנס וראינו את הפנים האחד של השני. פשוט הסתכלנו בעיניים והבנו שאנחנו באמת באמת רוצים אותו דבר. כולנו רוצים את החטופים שלנו בבית, את החיילים שלנו בריאים ושמחים, את הביטחון והשקט. אולי אנחנו מדברים בשפה קצת שונה, אבל בסוף כולנו מבקשים את אותם דברים".
אני כל כך מתרשמת מהסרטונים שאני רואה מהאירוע, שאני שולחת אותם באחת מקבוצות הווטסאפ שלי וכותבת "זה ריגש אותי עד דמעות". בסרטונים רואים את אנשי בנימין עומדים בשורות ומתחבקים עם משפחות החטופים והקיבוצניקים. גבר מבוגר עם זקן לבן וכיפה חובק בחור כבן 40 עם סוושירט שחור שעליו כתובת אדומה, אולי של המחאה, אולי של המאבק למען החטופים. כל כך הרבה פעמים ראיתי לובשי סווטשירטים כאלו בקפלן, לפעמים אפילו נושאים שלטים נגד המשיחיים שעוצרים עסקה, ופתאום הם פה, בעלי, מחייכים אל בן הברית החדש שהם מצאו פה, מנסים למלמל את המילים המוזרות של השיר "אחיי ורעיי". במיוחד נגעה לליבי התמונה של אישה שחבושה בכיסוי ראש, מנומר כמובן, מניחה יד על כתפה של מירב לשם גונן, ושתיהן שרות ביחד את כל השירים, מתנודדות ביחד בתנועה הכל כך יהודית והנוגה הזו של הלולב. בתקשורת ובשוחות האלימות והמרושעות של הטוויטר לא מראים לנו את המציאות הזאת, את הביחד הזה שלנו, של העם הזה, שבעצם טבעי לנו כמו לנשום או לבקש תוספת טחינה לפלאפל. זה מה שאני רוצה שהנשים של קבוצת הווטסאפ שלי יראו. שכן, בתוך כל הסחלה השחור הזה מסביב, יש נצנוץ של תקווה.
לא חולפות חמש דקות מרגע ששלחתי את הווטסאפ בקבוצה, ואני מקבלת תגובה נזעמת מאחת הנשים הכי מיליטנטיות בקבוצה. "מה כל כך מרגש?" היא אומרת, "חבורת משיחיסטים הזויים עומדת ומתפללת עם משפחות חטופים. וואלה יופי, באמת מאוד קשה להתפלל! תעירי אותי כשהם ייתנו לסמוטריץ' שלהם בראש על זה שבגללו נרצחו שישה חטופים כבר. אבל לא, כנראה הם אוכלי מוות כמוהו".
אני יכולה להבין מה מרגיז אותה. זו באמת רק עצרת, לא הפגנה בהשתתפות מיליון איש בעד עסקה. אבל אז היא אומרת משהו שמכעיס אותי מאוד. "וראית את המגדל המגוחך הזה שהן שמות על הראש שלהן במקום מטפחת?" היא אומרת, "מה גורם לאישה נורמלית לצאת מהבית עם ספה שלמה על הראש? אני אומרת לך, לא פלא שהן מאמינות בשטויות, הבובו עוצר להן את הזרימה של הדם למוח".
בתקשורת ובשוחות האלימות והמרושעות של הטוויטר לא מראים לנו את המציאות הזאת, את הביחד הזה שלנו, של העם הזה, שבעצם טבעי לנו כמו לנשום או לבקש תוספת טחינה לפלאפל
וזה כבר מבעיר לי את הדם ברמה כזו שבא לי לסטור לה. הנה בחורה שמחזיקה מעצמה מגדלור מוסרי בוהק שכולנו צריכות להתיישר לאורו, אחת כזו שמגינה על זכויות מיעוטים, בעד ייצוג מלא לכל המגדרים. ופתאום, דווקא כשזה מגיע לבנות העם שלה, אין לה בעיה לפתוח עליהן ג'ורה כמו של רד נק, להשמיע אמירות אנטישמיות של ה"דר שטירמר". זה לא מפסיק להפתיע אותי, איך האנשים האלו מקבלים בהתפעלות כל ביטוי תרבותי של עם אחר. ביונסה רוצה ללבוש זברה שלמה וכתר קוקוסים של שמאנית לקליפ החדש שלה? איזה יופי, קווין בי מנכסת לעצמה מחדש את המורשת האפריקאית שלה. אבל מספיק שיהודייה מהסוג שהם מכנים משיחיסטית תעז לשים על עצמה מטפחת ראש ולעצב אותה כראות עיניה וטעמה האופנתי כי היא אוהבת להתחבר ככה למסורת שלה, וכבר הם מטנפים עליה שכמה שהבובו שלך יותר גדול, ככה יותר גדולה הסתימה שיש לך בראש. והפעם, זה אפילו עוד יותר גרוע. כי כיסויי הראש האלו, שהיא כל כך לועגת להם? הם מה שהפעים אותי כל כך בנשות בנימין המופלאות. הרי הן חבשו אותם בכוונה, כדי לכבד את רומי ואת אמא שלה. הדרך הגורפת הזו, שבה היא משוכנעת מה יש להם בתוך הלב בלי שהיא פגשה אף אחת מהן.
מה שמבקרת הבובואים האנינה לא יודעת, זה שיום לפני העצרת הזו נפל במלחמה בן אהוב ומופלא של היישוב, סגן עברי דיקשטיין ז"ל. הוא היה החלל התשיעי של עלי מאז פרוץ המלחמה. רחוב המוריה שבו הוא גר בשכונת נוף הרים, איבד כבר שלושה בנים - סרן שילה ראוכברגר, סרן רועי בית יעקב, והשבוע גם סגן דיקשטיין. רק לחשוב על זה, במרחק כמה בתים קצרים האחת מהשנייה גרות שלוש משפחות שכולות, קשה לחשוב על ציבור אחר במדינה שמשלם כאלו מחירים קיצוניים.
למרות האבל הטרי שנפל יום קודם על היישוב, העצרת למען החטופים לא בוטלה. משפחת דיקשטיין לא רצתה שיבטלו שום דבר, וגם שאר התושבים התעקשו לקיים את העצרת בזמן. "היה ברור לכולם שאנחנו עושים את זה", חנה אומרת, "אולי זה מזכיר קצת את המסר מהמכתב שעברי ז"ל כתב לאשתו ממש לפני שנפל". אני אומרת לה שקראתי את המכתב היפה שלו, "אני שמח ועושה משהו משמעותי עבור העם שלנו", הוא כתב לה, "מבקש ממך לחייך ולהיות עם ראש מורם". וככה בדיוק אנשי עלי הגיעו לעצרת, בראש מורם ובתחושה שלא משנה כמה הכאב הזה שלהם עמוק ואופף את בתי היישוב כמו ערפל שחור, הם ממשיכים לעשות טוב, לתרום מעצמם. הם יצאו מבתים שבהם הילדים לא ראו את אבא או את אמא 300 יום, כי הם במילואים. הם הביאו איתם כאב עצום על המלחמה, על כל האנשים שהם איבדו בשנה הזו.
ואת כל המחיר האדיר הזה מבטלים האנשים שמעיזים לקרוא להם "אוכלי מוות". הרי הם ספגו כל כך הרבה מוות ושכול השנה דווקא כי חשובים להם החיים של כל נפש ונפש בישראל. בגלל זה הם שלחו את הילדים שלהם לעזה, להסתער על בניין שיכול להיות ממולכד רק כי הייתה שמועה שיש שם חטופים שאפשר להביא בחזרה בחיים. שלא לדבר על זה שהמון אנשים שדיברתי איתם גם אמרו שהם רוצים בהפסקת המלחמה. "חיסלנו את סינוואר ואת נסראללה", הם אומרים, "עכשיו עסקת חטופים, ולא משנה אם חמאס יציג את זה ככניעה מוחלטת. קודם חטופים ושהחיילים יחזרו הביתה - אחרי זה נראה".
ואולי כל השנאה הזו מקורה בטעות. אולי אנשים מתבלבלים בין כל הציבור הדתי-לאומי למנהיגים שלו. סמוטריץ' ובן גביר ואורית סטרוק, שבתוך כל הסיטואציה הכואבת והרגישה הזו, מה שהכי דחוף להם זה לנפח את החזה כמו איזה אבו-עלי קשוח, להזכיר שוב ושוב שבשום דרך, בשום מצב, לא נצביע בעד עסקה. כן, גם אחרי שקיבלנו מאות תמונות ניצחון. לפעמים זה מרגיש כאילו הם פתחו כזה תיאבון להקמת גוש קטיף חדש על כל הנדל"ן המשובח הזה - בכל זאת, תקופה של נס - שהם פשוט התאהבו ברעיון שעוד שנייה עזה שלנו, ולעזאזל החטופים שכבר 400 ומשהו ימים נרקבים במנהרות.
אולי כל השנאה הזו מקורה בטעות. אולי אנשים מתבלבלים בין כל הציבור הדתי-לאומי למנהיגים שלו. אבל האמת היא שהאזרחים מהמגזר הזה ממש לא מתנהגים כמו הפוליטיקאים שהצביעו להם. כבר כמה חודשים שבשקט-בשקט הציבור של הציונות הדתית זועק לשינוי המצב
אבל האמת היא שהאזרחים מהמגזר הזה ממש לא מתנהגים כמו הפוליטיקאים שהם הצביעו להם. זה כבר כמה חודשים טובים, שבשקט-בשקט הציבור של הציונות הדתית זועק לשינוי המצב. מבהיר בדרכים שלו שאם החטופים לא ישובו אלינו, לא תהיה דרך לאחות את הבור הזה של הנטישה והאובדן שייפער בעם. כל מי ששמע את הרב ראובן נתנאל מדבר אל סמוטריץ' בביקור שלו בניר עוז, ומסביר לו שטובת המדינה זה לשלם מחירים מטורפים על החטופים כי אחרת זה יהיה שבר לאומי-ביטחוני לנצח, יודע שחלה תזוזה בציבור הזה אחרי שנה ויותר של מלחמה וחטופים וחיילים פצועים והרוגים. הקמפיין הנוכחי שלהם למען שוויון בנטל והיציאה הגלויה שלהם כנגד אלו מהחרדים שלא משרתים בצבא או עובדים, הוא ההוכחה שזה לא רק שיפט קטן, זו תזוזה של לוח טקטוני שלם בנפש.
מי שלא מופתעת לשמוע על החיבור הזה היא מירב לשם גונן. היא אומרת לי שהיא כבר חמישה חודשים מגלה ומתחברת לציבור הדתי לאומי ומנהלת מערכת יחסים הדוקה עם אנשי המגזר במקומות שונים. בגוש עציון, ביהודה ושומרון. "גיליתי ציבור מאוד ערכי, חם וקהילתי, אנשים שמבינים את הערך של לעזור לזולת וערבות הדדית, כי הם יושבים במקומות מאוד מרוחקים, והם מבינים שהם צריכים לסמוך אחד על השני. כשהגעתי לכרמי צור כל היישוב הקטן הזה יצא אליי. הם כל כך הודו לי שבאתי, ואני הכי חילונית בעולם ואמא של חטופה, כאילו מצד אחר של המפה. גיליתי שהחיים שלנו מאוד זהים, שהם אחים ואחיות על אמת, הם באותה תפיסה כמוני מבחינה ערכית. רק הפחדים שלהם אחרים.
"בהתחלה לא הבנתי למה הם כל כך מתנגדים לעסקה. היה לי ברור שהם אנשים ערכיים, אבל אני צפונית מצפון הארץ ואני לא מכירה את הציבור הזה. רק אחר כך הבנתי שהם לא מתנגדים לעסקה, כמו שיש להם אישיו איתה. בזכות החיבור איתם הבנתי שבישראל, זה מאוד משנה איפה אתה גר. להם יש מציאות אחרת. הרבה פעמים מנפנפים אותם, לא מבינים את הבעייתיות של מי שחי את המציאות הזאת. אני החלטתי לבוא אליהם, לשאול, לדבר ולהבין. והרווחתי חיבורים מטורפים”.
"הציונות הדתית זו סקאלה מאוד רחבה", אומר לי יקי הפשטיין למחרת, "זה מאוד מטעה, הסיפור הזה. שלא כמו עם חרדים, שדי מחולקים לשבטים, הליטאים גרים בשכונה אחת וגור במקום אחר, פה ממש יכול להיות לך במשפחה אחת רצף. ההורים סופר-ליברלים, ויכול מאוד להיות ילד שהלך לכיוון חרד"לי, נהיה יותר דוס, והאוריינטציה הפוליטית שלו היא יותר ימין או מה שנקרא "הימין המשיחי" ואח אחר שהוא בכלל דתל"ש. הרי את מכירה את זה, את חיפאית כמוני. קחי דתיים לאומיים מאזור שימקין, בורגנות קלאסית כזו, האבא עובד באינטל, האמא מורה, ויש להם ילד אחד שהלך לכיוון סמוטריץ' ואחד אחר שהוא בכלל בנטיסט".
יקי הוא גם גם איש תקשורת מוכשר וגם אחד האנשים הכי חכמים ומעשיים שפגשתי. הוא דתל"ש, נשוי לדתייה, נולד בחיפה למשפחה דתית-לאומית. כשהוא נותן כדוגמה את המשפחה מרחוב שימקין אני נזכרת איך גדלתי בחיפה ביחד עם המון ילדים חמודים עם כיפה או חצאית, ילדים שרק עכשיו אני מבינה שהיו שייכים למגזר הדתי-לאומי ולא ידעתי. כן, כילדים לא עשינו מזה שום מניפסט של הידברות, פשוט היינו משחקים יחד בחורשות האורנים ומפצחים אצטרובל עם אבן כדי לחלץ ממנו צנוברים. ועכשיו אני חושבת שהלוואי שגם בתור מבוגרים היינו ממשיכים ככה.
החיבור בין הציבור החילוני-מסורתי היצרני לבין הציונות הדתית הוא הכי מתבקש שיש. הערכים שלנו די זהים. אנחנו מאמינים בלעבוד ולשרת בצבא ולתרום כמה שיותר למדינה, עד שתהפוך ליצירת מופת שכל העולם מתקנא בה. המלחמה רק חידדה את הברית שיש בינינו. נדמה לי שרובנו מבינים שככה אי-אפשר להמשיך וחולמים שיום אחד נשקם את הארץ הזו כתף אל כתף. "החיבור הזה היה אמור לקרות מזמן", יקי אומר, "אבל אז התחילה המחאה נגד הרפורמה, והקיטוב בין החילונים לדתיים הלאומיים הפך להיות פסיכי ממש. אני זוכר שאמרתי אז שהפספוס הכי גדול של הציבור הציוני-דתי ו’אחים לנשק’ הוא שהם לא כורתים ברית. זה כמו הפרק ההוא בסיינפלד, מה, אתם לא רואים שאתם מאוהבים אחד בשני? למה אתם לא קולטים שאתם בדיוק אותו דבר? זה רק פוגע בעתיד של מדינת ישראל שהברית הזאת לא צומחת. אנשי המגזר לא סתם מעריכים את הקיבוצניקים ובני ההתיישבות העובדת. הם מעריצים אותם. את יודעת מה השיר הכי להיט במכינות הדתיות? השיר ‘המחרשה’ של הקיבוצניקים של פעם, מכירה?"
כן, רוב אנשי המגזר רק רוצים להתקרב, להתאחד, או כמו שיקי אומר בפשטות, "הם חולמים על דבר אחד. חיבוק מאיתנו". ועכשיו אני מבינה למה אני כל כך כועסת על האישה מהקבוצה שלעגה לעצרת, ובכלל, על עוד המון אנשים בסביבה שלי שמתעקשים להמשיך לקרקר על “המשיחיסטים”. זה בגלל שהם תוקעים אותי, אותנו. עוצרים את הדבר היחיד שלדעתי יכול להציל אותנו מהתמוטטות מוחלטת. לחזור להיות עם אחד, לבנות מחדש את השירות הציבורי, לעבוד כתף אל כתף בהקמת חממות בעוטף, להפסיק עם שיח השיסוי הזה. בחיי שנדמה לי שחלק מהאנשים הקיצוניים שמטיפים לך שהדבר היחידי שיקר לכל המתנחלים האלו זו האדמה, מעולם לא טרחו לצאת מהבית המדוגם שלהם ברמת-גן ואשכרה לבקר את האדמה בבנימין שהאנשים האלו חיים עליה עם קורקינט חשמלי ובינג'ים של סדרות בדיוק כמוהם. אולי בגלל זה הם רואים בכל המגזר נערי גבעות עם פאות ארוכות ועז מחמד, שיוצאים ביום שישי להרביץ לפלסטינים או לבנות דגם קרטונים של בית המקדש החדש.
"את אידיוטית שימושית", אמרה לי האישה מהקבוצה בוויכוח אחר בינינו, "לא ירחק היום ויגידו לבת שלך להפסיק ללכת בחולצת בטן". ועכשיו אני חושבת שאולי אני אידיוטית, אבל לפחות אני שימושית. אני מנסה כל הזמן לחפש חיבור, כי זה דבר פרקטי, מעשי, דבר שיפסיק את הטרלול הפוליטי שפושה פה כבר המון זמן. סליחה, אבל מה משיגים בשבילנו כל האנשים שרק צועקים ושונאים? אלו שכל כך מאוהבים באידיאלים היקרים ובדעות שלהם שהם מעדיפים לא להתגמש אף פעם, אפילו לא במילימטר. הם לא מבינים שעם כל "משיחיסט" שהם כותבים בטוויטר, הם רק מעמיקים את הבור שהמדינה נכנסה אליו עוד יותר?
"את אידיוטית שימושית", אמרה לי האישה מהקבוצה, "לא ירחק היום ויגידו לבת שלך להפסיק ללכת בחולצת בטן". ועכשיו אני חושבת שאולי אני אידיוטית, אבל לפחות אני שימושית. אני מנסה כל הזמן לחפש חיבור, כי זה פרקטי
וככה הם גם דוחפים באלימות ובגסות את מי שמנסים להתקרב, להתפלל למען. "תחשבי מה זה לתת את הכל", אומר יקי, "אבל הכל, ואז לשמוע אנשים שאומרים שאתה אוכל מוות. בת הזוג שלי למשל, יש לה ארבעה אחים במילואים - אחד בלבנון, שניים בעזה ועוד אחד שאיבד במלחמה שתי רגליים. תחשבי מה זה בשביל אמא שלה לשמוע משפט כמו 'אתם רוצים את החטופים מתים' אחרי שהבן שלה איבד שתי רגליים כשנלחם בשביל החטופים האלו".
המלחמה הזו באה לשנות אותנו מהיסוד, זה מה שאני מאמינה. היא פשוט שיעור אינסופי בכמה אנחנו לא יודעים כלום. כי הנה, בשבוע האחרון, ראינו בעצרת בעלי הצעה לעתיד. אירוע מרגש וקטן שממחיש איך זה יכול להיות בינינו. בין כולנו. כי אם אתאיסטית גמורה מקיבוץ, שבטח פעם כתבה פוסטים נוקבים נגד הפרדה מגדרית בתפילות, יכולה לשיר את "אחיי ורעיי" כשהיא מחובקת עם אישה במטפחת שמדליקה נרות כל שישי, אז הכל אפשרי.
נכון, היא עמדה שם בסוג של עזרת נשים, כשהגברים בצד השני, ובכל זאת קיבלה את זה בפתיחות. אולי כי הבינה שהפחד שלה מהשתלטות על המרחב הציבורי בעתיד לא שווה את ההווה שלה כרגע. כי בהווה הזה הנה היא מחובקת, חולקת כאב עם אישה שמכירה גם היא כאב היכרות אינטימית. הנה היא מניחה לבנה אחת צנועה משלה בדרך למדינה טובה יותר. "את יודעת", מירב לשם גונן אומרת לי קודם, "יש לי חמישה ילדים, ותמיד לימדתי אותם שהם צריכים להיות אחראיים לאחים שלהם. ובאמת, הם גדלו חזקים ובטוחים כי הם ידעו שתמיד יהיה אח שידאג להם. ככה זה צריך להיות גם בעם שלנו".
