פיאם פילי לא מתרגש מתמונות הפלת שלטון אסד בסוריה. גם לא מהמכות האסטרטגיות שספג משטר האייתוללת באיראן. כמי שברח מטהרן בשל היותו הומוסקסואל והתנגדותו לרפובליקה האיסלאמית, פילי מפגין אופטימיות זהירה ותולה עדיין תקווה בשינוי שיבוא מהעם האיראני עצמו. "אני לא מקנא", הוא אומר בדירתו בחיפה. "אני רואה את התמונות מסוריה ולכולם יש רובים. אני גם לא יודע מה יהיה עכשיו, אולי יבוא מישהו גרוע יותר מאסד, ככה שאני אפילו די מודאג כאדם שגר בישראל. אם תקרה מהפכה באיראן אז אני מקווה שהאנשים יעשו אותה, לא ככה, שיהיה ברור שאנחנו הולכים למקום טוב יותר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
זוהי שעת ערב. מהחלון הקטן בדירה בשכונת הדר עדיין אפשר לראות את דמדומי השמש השוקעת מעבר לים התיכון. חתול שמן העונה לשם זיגי עובר ביני לבינו, שולחן קטן, מאפרות עם בדלי סיגריות, ציור קיר של פרחים צבעוניים ומזרן על הרצפה. פילי, בן 40, שערותיו הולכות ומלבינות, אבל פניו שזופים, מסותתים. על עטיפת ספרו הראשון מודפסת תמונה שלו בצעירותו, תמונה פתיינית, טעונה ברוח מרדנית ופרובוקטיבית. אבל האדם הבוגר שיושב מולי מדבר ברוגע, בעדינות, בפגיעות גדולה.
את הסיפור של המשורר האיראני הגולה אפשר לספר שוב ושוב, והוא עדיין יחמוק מן התודעה מפאת המופרכות שלו. ובכל זאת, פיאם פילי ברח מאיראן לטורקיה לאחר שנרדף בשל נטייתו המינית כהומוסקסואל מוצהר והיותו מתנגד משטר. הוא לקח חלק במחאות השוטפות מדי כמה שנים את טהרן ושילם מחיר כבד. גם יחסיו החמים עם ישראל רק תרמו לסימונו כאויב המשטר. הוא חי באיסטנבול במשך שנה וחצי ולאחר מכן, ב-2016, הגיע לישראל כמה חודשים לאחר הזמנת מירי רגב, שרת התרבות דאז וסילבן שלום, שר הפנים דאז. ספרו "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" פורסם בישראל בשנת 2015, בתרגום אורלי נוי.
מאז הוא כאן. הוא ביקש מקלט מדיני אבל רק בשנים האחרונות קיבל מעמד חוקי בישראל. בשנים הראשונות הוא חי בתל-אביב כפליט. ספרו החדש "מאדאם זונה" (רסלינג, תרגום: אורלי נוי) מתאר את השנים האלה בישירות מפלחת וללא משוא פנים. זהו ממואר של אדם נרדף החי בשולי החברה, מתמכר להרואין ומנסה לשרוד, אף שתודעת המוות נוכחת בחייו כל הזמן.
איך הגעת לכאן?
"לא הגעתי, קפצתי! קפצתי ישר לישראל. חייתי באיסטנבול כשנה וחצי ולא פרקתי את המזוודה. אחר כך הגיעה הצעה לעבור לפנסילבניה שבארה"ב וללמוד שם. זה הפחיד אותי. חשבתי שיהיה לי משעמם שם, וכל כך הרבה אנשים. רציתי להישאר קרוב, במזרח התיכון, אולי אני מכור לבלגן, לא יודע".
כן, אבל למה ישראל?
"אני מחובר לתרבות היהודית. תמיד הייתי. ישראל קיימת 80 שנה אבל עוד לפני כן יש אלפי שנים של היסטוריה משותפת לאיראן וישראל. אנחנו חולקים תרבות משותפת ועתיקה. הלוואי ועוד אמנים ואנשי תרבות מאיראן היו מגיעים לכאן. כשרק קפצתי לכאן הרבה חברים מטהרן שאלו אותי אם הם גם יכולים לבוא, לפחות לביקור".
אבל זו מדינת היהודים, זה לא שישראל מעודדת עלייה של לא יהודים כמוך.
"נכון, זו הסיבה שהרבה אנשים צחקו עליי. אולי הם צודקים. בדרך כלל אנשים מאיראן ומארצות אחרות מהגרים לאירופה או לארה"ב, שם יש קהילות שמקבלות אותם. האם עשיתי טעות? אני חושב שכן, אבל זו טעות יפהפייה. אני אוהב אותה. אני כן יכול להגיד שזו בהחלט הארץ הקדושה, אבל לא אם אתה פליט. אם אתה פליט אז היא ההפך מקדושה, אתה מבין למה אני מתכוון?"
"מאדאם זונה" הוא ממואר העוקב אחר חייו של פליט המגיע למקום שאותו חשב לגן עדן ומגלה שהוא רחוק מכך. בניגוד לספרו הקודם שיש בו נגיעות סוריאליסטיות, בספר הזה יש בעיקר מציאות והיא קשה וכואבת אבל גם צלולה ומפוכחת. אף על פי כן, פילי טוען שלא הכל אמת מוחלטת, שהוא הרשה לעצמו חירות אמנותית.
"היה לי קשה לכתוב את הספר הזה. כתבתי אותו במשך כמה שנים. קל לי יותר ללכת אל מחוזות הדמיון והסוריאליזם, הרבה יותר קשה לי לכתוב את החיים שלי, אבל ניסיתי להיות כמה שיותר כן וחשוף, אני מקווה שאנשים יבינו את זה".
"הייתי זקוק לעזרה נפשית יומיומית, וגיליתי שאף אחד לא מתכוון לעזור לי. אני לא אומר שישראל רימתה אותי, אלא שהרגשתי מרומה. לפחות כך הרגשתי אחרי האופוריה בהתחלה"
הספר עצמו מתרחש, כאמור, בתל-אביב של השוליים. לילינבלום, התחנה המרכזית, דרום העיר, זונות, סוחרי סמים, מהגרים בלתי חוקיים וסתם אנשים שהחיים עירערו אותם לגמרי מאכלסים את הספר לאורכו ולרוחבו. פילי משוטט בעיר, בין התחנה המרכזית לאברבנאל, הוא מבקר אותה באכזריות אבל גם באהבה גדולה. לא פעם הוא מתייאש ממנה ואף מתעב אותה ואת האנשים שחיים בה. מצד שני הוא חושב שהיא נפלאה, שהוא אוהב אותה.
אני חושב שנושא עיקרי בספר הוא תל-אביב.
"לא, אתה טועה, הנושא הוא טהרן".
טהרן מוזכרת מעט מאוד בספר לעומת תל-אביב.
"אני הבאתי איתי את טהרן לתל-אביב. ניסיתי לעשות מיקס ביניהן וזה לא היה מוצלח כל כך, אני חייב להודות. אולי, אם הייתי מהגר לפנסילבניה או לאירופה, לא הייתי מביא את הבלגן משם למקום החדש. אבל זה מה שרציתי, לא רציתי להתרחק כל כך מהמזרח התיכון. אף פעם לא עזבתי את איראן, אתה מבין, רציתי להישאר קרוב. טהרן והחיים שלי שם, הם הסיבה למה שקרה לי בתל-אביב".
הוא מרים את הספר ומראה לי את הכריכה: הוא מצולם בה, מביט בחלון מוצף שמש ומגן על פניו מפני האור המסנוור.
"אני ביקשתי שזו תהיה התמונה שעל הכריכה. אני באתי מחשיכה גדולה לתל-אביב, שיש בה הרבה אור. זה מה שקרה, זו הסיבה שכל זה קרה. זה היה שוק! שוק תרבותי. תל-אביב הממה אותי. אתה לא יודע מה זה לחיות איפה שאני חייתי ואז לקפוץ למקום כמו תל-אביב".
נכון, אני באמת לא יודע. החיים שלי טובים.
"אם היית תחת עינויים אולי לא היית חושב כך. ברגעים אלה ממש, בזמן שאני ואתה מדברים, חותכים לאנשים את הביצים וקוטעים להם איברים. אתה חושב שהם חושבים שהחיים יפים? אתה מבין, אי-אפשר לעזוב את טהרן. אני מעולם לא עזבתי את טהרן. אני רואה את חיפה היפה והירוקה אבל אני לא באמת חי בה. על זה הספר בעצם".
בכל זאת, אי-אפשר לחמוק מהתחושה בספר שיש לך ביקורת על תל-אביב, על האנשים שחיים בה, על האופן שבו הם מתנהגים אחד לשני ואליך.
"תראה, חשבתי שיש לי הרבה ידע על המקום הזה לפני שבאתי. אבל כשהגעתי הבנתי שזה מקום אחר ממה שדמיינתי, ממה שמראים בחדשות, למשל. בהתחלה תל-אביב יכולה להיראות לך שמחה ואפילו מעט רדודה. אבל כשאתה מעמיק אתה מגלה שזה לא ככה. שזו שמחה מזויפת, שיש בה בעיה עמוקה".
זה מאוד שונה מכל הכתבות שהיו עליך, שטענו שאתה מאוהב בתל-אביב ובישראל.
"זה היה ככה בהתחלה. היה לי מאוד קל להתחבר לאנשים, להתחבר למקום. אנשים רצו לדבר איתי. אחר כך נהיה קשה. הבטיחו לי דברים, שאהיה חוקי כאן, אבל זה לא קרה. הביאו אותי לכאן, התראיינתי ל-CNN ולתקשורת ביפן, כולם רצו לדעת איך הגעתי לכאן. אבל אחר כך השרה לא דיברה איתי, נטשו אותי לחלוטין, בלי מעמד, בלי מסמכים, זה דוחף אותך למקומות מאוד חשוכים. אני סיכנתי את החיים שלי כדי להגיע לכאן, להגיד לאנשים שישראל היא לא מה שמראים בטלוויזיה. הייתי זקוק לעזרה נפשית יומיומית, וגיליתי שאף אחד לא מתכוון לעזור לי. אני לא אומר שישראל רימתה אותי, אלא שהרגשתי מרומה. לפחות כך הרגשתי אחרי האופוריה בהתחלה. תל-אביב יכולה להיות מאוד מרגשת, לא הצלחתי איתה כל כך, זו האמת. הייתי מכור וחלש, אכלתי מעט, אולי פעם בשבוע. הגוף היה גמור, אז עזבתי לחיפה וגם הפסקתי עם ההרואין, עכשיו אני בסדר".
למרות שיש לא מעט דמויות שוליים בספר, אחת מהן בולטת במיוחד, חיה, חברתו של פיאם, אולי חברתו היחידה בכל העולם. אלא שגם היא, כמוהו, מעורערת נפשית ומתמכרת להרואין. הספר מתחיל כשהיא מתה ממנת-יתר, סביר להניח שבכוונה. מותה והאבל על מותה הוא הציר שסביבו חג המספר, וסביבו חג גם כל הספר.
איך הכרת את חיה?
"בפייסבוק. היא התכתבה איתי כמה פעמים ונהיינו חברים. בסופו של דבר היא באה לקחת אותי מאיסטנבול וביחד קפצנו לישראל".
גרתם ביחד?
"לתקופה מסוימת גם גרנו ביחד. הייתי תלוי בה מכל הבחינות, גם כלכלית וגם נפשית. היא תמכה בי. היא באה איתי לכל מקום וניסתה לעזור לי לסדר את המעמד שלי בישראל. היא אפילו נתנה צ'קים לבעל הבית לאחר ששכרתי דירה בלילינבלום. ואז היא מתה. הייתי אבוד לגמרי, מבולבל ובודד. התגעגעתי אליה ורציתי למות".
המוות מאוד נוכח בספר, ניסית להתאבד כמה פעמים, אתה כותב שאתה מחכה למוות, שהוא מתקרב אליך.
"זה לא רק בגלל המוות של חיה. הרצון למות הולך איתי מאז שאני נער. אפילו עכשיו, כשאני חי חיים נורמליים, כשיש משבר, הדבר הראשון שעולה בי זה הרצון למות. נניח שזיגי (החתול) נעלם לפעמים, אז אני לא חושב לעצמי, בסדר, אני אחפש אותו, אני אתקשר למישהו שיעזור לי. לא. אני חושב, בסדר, אני אהרוג את עצמי וזהו. אחר כך זה נרגע ואני כן יוצא לחפש אותו".
אבל כן ניסית להתאבד כמה פעמים בספר.
"ניסיתי מספר פעמים בספר וניסיתי עשרות פעמים בחיים. ללא הצלחה, כפי שאתה רואה".
הרואין הוא עוד "גיבור" של הספר. השימוש בו, של פיאם ושל חיה, החיפוש אחריו בתחנה המרכזית, הקנייה של כמויות מכל מיני סוחרים וסוחרות בדרום תל-אביב, והניסיון להרוג את עצמו בשימוש-יתר.
למה הרואין? זה הסם הגרוע ביותר בעולם.
"מה אתה מצפה ממשורר איראני פוסט-טראומטי? אפילו עכשיו, ברגעים אלה, אני רוצה למות. למה? התשובה קלה מאוד: שלושה עשורים באיראן, זה למה. אני מצטער שאני חוזר על זה כל הזמן. ואחר כך פליטות, זה קשה, אתה חושב שדמיינתי שלא אראה את המשפחה שלי כל כך הרבה זמן? אז ההרואין, פתאום אתה מרגיש טוב, אתה יכול לנוח קצת מהקושי, מהמנוסה, מהמציאות המטורפת הזו, מהרדיפה באיראן. הם קראו לי פרוצה של הציונים".
אתה חושב שזה קשור לכך שהצהרת על כך שאתה הומוסקסואל?
"זה קשור, אבל לא רק. גם אם אתה רק ילד בן 12, הם יכולים להרוס אותך. אתה יכול להיעלם יום אחד. אז תתאר לך מה זה להיות אקטיביסט הומוסקסואל. אני האידיוט הראשון והאחרון שהצהיר שהוא גם הומו וגם מתנגד למשטר. למה אתה מצפה? אני מלא בכעס. האייתוללות הם האנשים המכוערים והמגעילים ביותר בעולם. והם עוד אומרים לי שאני מכוער? שאני מגעיל? שאני טועה? תתאר לך שהאנשים הכי דוחים בעולם אומרים לך שאתה דוחה. אוקיי, אולי בתוכי יש גם גועל, אבל בהשוואה אליהם אני יפהפה".
בספר מתוארים גם הקשרים הרומנטיים והמיניים שחווית בשנים של תל-אביב. תשמע, זה לא נראה טוב. הרבה ניצול, הרבה ציניות.
"כן, אני חושב שאני אדם מאוד נוח לניצול. אני לא יכול להגן על עצמי באמת. אבל אני רוצה להגיד לך משהו, זה לא כל כך קשור אל הגברים שהייתי איתם כמו אל הבעיות שהיו לי. הייתי מסומם ומאוד מבולבל ומפוחד, היו לילות שלמים שלא זכרתי איפה אני נמצא".
מה לגבי זוגיות, לגבי אהבה?
"אין לי. החיים כל כך ריקים לפעמים. כלומר, הייתי רוצה שתהיה לי אהבה, אבל די השלמתי עם זה שלא תהיה לי. אני לא בטוח שיש מישהו שרוצה להיות עם משורר איראני גולה בעל נטיות אובדניות".
אתה עדיין כותב שירה?
"בוודאי. הבעיה היא שאני כותב בפרסית קלאסית ולכן קשה מאוד לתרגם את השירה שלי לעברית. למזלי יש מוציא לאור שרוצה להוציא את השירים שלי בפרסית, אבל במקומות שונים בעולם, באירופה ובאמריקה, שיש שם קהילות גדולות של דוברי פרסית. מבחינתי, אם אוציא את ספרי השירה שלי בעולם אז עשיתי את שלי, זהו, אני יכול למות".
בוא נדמיין עתיד שבו אתה יכול לחזור לאיראן, היית חוזר?
"כן. בעצם רגע, לא. הייתי חוזר כדי לבקר את המשפחה שלי, זה בטוח, אבל לא נשאר. עכשיו אני בחיפה הירוקה וטוב לי. מאז 7 באוקטובר אני מרגיש שמסתכלים עליי טיפה אחרת, כאילו מאשימים אותי במשהו בגלל שאני איראני. אבל אני רוצה להגיד, היי, אני ברחתי מאיראן בדיוק בגלל האנשים האלה שאתם פוחדים מהם, אז מה אתם רוצים ממני?"
כשהראיון מסתיים אני מבקש לדעת איך נראית איראן מבחינה גיאוגרפית. פיאם מדבר על יופייה של הארץ שממנה ברח. גם שם, כמו בישראל, שליש מהשטח הוא מדברי. אני מספר לו על דרום לבנון היפה, ושנינו בוכים על הטרגדיה של המקום הזה, היפה והמחריד, המזרח התיכון, מעבדת הניסויים של האל המונותיאיסטי שבשמו הדם זורם מהנהרות הגדולים של בבל אל הים תיכון. פיאם פילי הוא כנראה האדם שמגלם את הטרגיות המזרח-תיכונית בגופו ובנפשו, באהבתו ובכתיבתו.
