אם הייתם הורים לילדים בגילי הגן מתישהו ב-50 השנים האחרונות, סביר להניח ששמעתם על מבחן המרשמלו; ניסוי שנערך באוניברסיטת סטנפורד בתחילת שנות ה-70 ובחן דרכי התמודדות של ילדים בני ארבע-חמש עם דחיית סיפוקים, ושמעקב מתמשך שלו קשר בין כושר העמידה שלהם מול פיתוי לבין הצלחתם בחיים בגילים מאוחרים יותר. בשנים האחרונות אף מככבים שחזורים ביתיים של הניסוי בסרטוני יוטיוב וטיקטוק, עם צופים רבים שמתפעלים מתגובותיהם החמודות של הילדים, בין שהצליחו להתאפק ובין שלא.
אולי משום כך בחר חוקר הכלכלה ההתנהגותית דן אריאלי להציב את הניסוי המפורסם בלב ספרו הראשון לנוער, כהשראה לגיבורו, ילד המכונה פרופסור א', כשהוא מנסה להוכיח להוריו שהעובדה שלא הכין שיעורי בית היא בסך הכול תוצאה של הקושי האנושי המוכח לדחות סיפוקים. הספר מתיימר להציע לקוראים הצעירים מפגש ראשוני עם ניסויים במדעי ההתנהגות: מהי שאלת מחקר, מהו ניסוי, כיצד מתכננים אותו לפי עקרונות מדעיים ואילו בעיות יכולות להיווצר בבנייתו וביישומו.
כל אלו מעניינים וחשובים כשלעצמם, אבל למרבה האכזבה צורת העיסוק בהם בספר חלשה ביותר.
ראשית, הכתיבה של אריאלי לילדים שטוחה ומשעממת, ונעדרים ממנה ההתלהבות והברק שמאפיינים את כתיבתו למבוגרים. ניכר שהצורך לנסח סיפור מסגרת לניסוי מעיק עליו, והוא בוחר במכנה המשותף הנמוך והבנאלי של "המבוגרים המעצבנים מנסים לנהל את חיי הילדים ולא נותנים ליהנות", מתנסח בסגנון לא אותנטי לילד (פרופסור א' מכנה את הוריו "ההנהלה", ונשמע יותר כמו גבר בגיל העמידה שמדבר על אשתו) ובאופן כללי לא מצליח לעורר בקורא התלהבות מהניסוי שנמצא במרכז העניין, כיוון שאת עיקריו הוא מציג בדרך יבשושית מפיו של כלב-רובוט יודע-כל שמלווה את פרופסור א' לכל מקום (ושמעלה את התהייה, מדוע לא לתת לו להכין את שיעורי הבית וזהו?).
דלות התוכן בולטת עוד יותר על רקע העיצוב שמנסה לחפות עליה בריבוי מוגזם ומיותר של מילים מוגדלות ומודגשות, שכמו תוקפות את הקורא ומנסות לשכנע אותו בכוח שלפניו תוכן מעניין ומהנה.
הספר מפוספס גם בהצגת תחום החקר של אריאלי: בספריו למבוגרים הוא מרבה להציג את הרלוונטיות של הניסויים שערך לאספקטים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים בחיי קוראיו. לעומת זאת, הניסוי בספר לנוער מוצג בהקשר צר ורדוד, פרופסור א' מוכיח שגם מבוגרים נכנעים לפיתויים. זה הכול. בכך מוחמצת ההזדמנות לדון עם הקוראים הצעירים בקושי האנושי בדחיית סיפוקים בהקשרים רחבים שרלוונטיים עבורם, למשל ניצולו על ידי מפרסמים ומשפיענים כדי לפתות אותם לרכוש או לעשות דברים שאין להם צורך או רצון בהם. זווית כזו יכלה להיות מעניינת פי כמה ולפתוח להם צוהר למה שחשוב באמת בחקר מדעי ההתנהגות, אולם כנראה שאריאלי סבור כי קוראיו לא אינטליגנטים דיים להתמודד עם מידע שכזה.
אבל הבעייתיות העיקרית בספר טמונה באופן שבו אריאלי מתווך לנוער את הרעיון של "מדע".
ניסויים מוצגים בספר כדרך הבטוחה להגיע ל"אמת", כלומר אם תפעלו לפי כל כללי המחקר תסיימו כשבידכם לא רק נתונים, אלא ידע מוחלט. אלא שמבחן המרשמלו עצמו הוא הוכחה שמדע פשוט לא עובד כך: מסקנות המבחן שקשרו בין איפוק להצלחה בחיים הופרכו כבר מספר פעמים בניסויים חוזרים - צוות מחקר ששב ובדק את מושאי המחקר המקורי בשנות ה-40 לחייהם, גילה קורלציה זניחה עד בלתי קיימת בין הביצועים שלהם בתחום האיפוק כילדים לבין שורה ארוכה של פרמטרים מודדי הצלחה בבגרותם. מחקר נוסף מ-2018, ששיחזר את הניסוי המקורי על קבוצה גדולה ומגוונת יותר של ילדים, לא מצא גם הוא קורלציה ממשית בין הדברים, ולעומת זאת ביסס קשר בין הרקע הסוציואקונומי של הנבדקים לביצועיהם במבחן. לו הוצג המידע הזה לקוראי הספר, הוא יכול היה להמחיש כיצד שאלות מחקר שונות והטיות שונות של החוקרים יכולות להשפיע על מתודת עריכת הניסוי ופירוש הממצאים, ולעורר מחשבה ועניין לגבי האופן שבו המדע משתנה ומתפתח, ויחד איתו ההבנה את עצמנו כפרטים וכחברה. למרבה הצער, אריאלי לא טורח לספר להם שום דבר מכל אלה, אולי מפני שכפי שאמר הביולוג הבריטי תומס האקסלי, "הטרגדיה הגדולה של המדע היא רציחתה של השערה יפה בידי עובדה מכוערת". ואולי זה בכלל ניסוי שנועד לבחון: כמה הורים יקנו לילדיהם ספר רק מפני שחתום עליו דן אריאלי?
"פרופסור א' שולט במצב", דן אריאלי, איורים: עומר הופמן, הוצאה לאור: למה - ספרי דעת לקוראים צעירים, כנרת זמורה דביר, 118 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.11.24
