שאלו אותי לא מזמן בראיון, בבמה הזאת, את מי הייתי רוצה עוד לערוך. עניתי מיד את אלונה קמחי. בין היתר, כי אני מרגיש שטרם היא קיבלה את המקום הראוי לה בזירת הספרות הישראלית. אלונה כתבה ארבעה ספרים למבוגרים וספר ילדים, שזכו לתגובות חמות, וחלקם גם תורגמו לשפות אחרות, ובכל זאת איכשהו הנוכחות שלה בזירה הזאת לא מורגשת דיה. התחושה הזאת שלי החריפה אחרי שקראתי, באיחור זמן ניכר, את 'ויקטור ומאשה' (2012). זהו בעיניי הטוב בספריה, ועוד נדבר בו, אבל, נתחיל בהתחלה. אלונה, ספרך הראשון 'אני אנסטסיה' (1996) פורסם כשהיית בת 30. לפני זה עשית כל מיני דברים, למה לבסוף בחרת להיות סופרת?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"ידעתי שאני רוצה לעשות משהו אמנותי, והספרות הייתה דבר מאוד טבעי בבית שגדלתי בו. אנחנו רוסים (אלונה נולדה בלבוב באוקראינה הסובייטית, אביה נפטר כשהייתה בת חמש, ושנה אחר כך עלתה עם אמה לישראל — י"ש) ומורגלים לקרוא הרבה. זה סוג של נוהל, אתה יודע, בבית הספר הייתי הבחורה היחידה שקראה את כל כתבי רבינדרנת טאגור, כולל את פנקסי המכולת שלו... מכל מקום, עוד כשהייתי ממש עולה חדשה, בכיתה ז', היה שיעור חיבור וכתבתי. המורה קראה אותו והייתה מופתעת — כי הייתי נורא נכה! אבל כשכתבתי את החיבור ההוא הבנתי שעליתי על משהו. שיש משהו שאני יודעת לעשות. אתה מרגיש את זה כמו שאתלט יודע. אמנם הוא עוד לא זכה באולימפיאדה אבל הוא כבר יודע. כשהגעתי לתל-אביב הלכתי ללמוד משחק, לא משנה מאיזה סיבות, סיבות של בחורות צעירות. אבל כל הזמן רציתי לכתוב".
והתחלת לכתוב?
"מה פתאום. לא היה לי אז אפילו פתק במגירה. לא כתבתי כלום, אבל באיזשהו שלב התחלתי לקרוא ספרות עברית. כשהגעתי לתל-אביב התחתנתי עם קמחי (עודד קמחי, בעלה הראשון, צלם במקצועו — י"ש) ובבית של ההורים שלו הייתה ספרייה פסיכית של 'עם עובד'. הספרים הקטנים האלה. אני חושבת שהיה שם הכל. עד אז לא קראתי ספרות עברית. לא חשבתי שיש למה להתייחס. אבל אז התחלתי לקרוא. אני זוכרת שקראתי את בנימין תמוז ויעקב שבתאי, ואחר כך את כל 'עם עובד', ואז התחלתי לחשוב שאני רוצה לכתוב. בינתיים התחלתי לעבוד קצת עם יזהר (אשדות, היוצר והזמר, בן זוגה של אלונה מ-1985 — י"ש), לכתוב לו טקסטים. ואז התחילה תקופה נוספת של קריאת ספרים ישראליים. לא את עמוס עוז, שכבר הכרתי, אלא כל מיני סופרים צעירים. הייתה סדרה כזאת של מוקי רון ('הכבשה השחורה', אותה הוא ערך יחד עם חנן חבר — י"ש), קראתי ספר ועוד ספר, ואמרתי לעצמי, מה הולך פה, ככה גם אני יכולה. ואז הגיעו בדואר עלונים כאלה של חברי אקו"ם, שיש שם הודעות על פרסים שמחלקים כל שנה. והפרס הכי שווה זה הפרס 'בעילום שם'. זה פרס שכל אחד יכול להגיש לו, גם הסופר הכי מפורסם וגם סופר עלום שם. זה פרס מגניב, כי גם קניוק יכול להגיש ולא לקבל כלום ואלונה הקטנה כן".
ומה שלחת להם?
"הגשתי שלושה סיפורים (שפורסמו אחר כך בקובץ 'אני אנסטסיה'), וזהו. אז הפנו אותי לכל ההוצאות וככה הכרתי את צרויה שלו שנראתה לי נורא עדינה. היא אמרה לי, 'נעים מאוד, קוראים לי צרויה שלו' וככה הגעתי ל'כתר'. היא הייתה בהיריון בחודש התשיעי ואמרתי לעצמי, 'אני אוכלת לארוחת בוקר את זאתי'. היא נכנסה לבית קפה עם כרס של חודש תשיעי ופתאום הבנתי שהיא חדה כתער. לא יעברו אצלה טעם רע, חפיפיות, עילגות. עין הנץ. וזה בא בסוף".
היא "הורגת ברכות".
"נכון, זה הרשים אותי, העדינות הזאת".
הספר הראשון שלך הוא קצת ניסוי כלים. כאילו קמת בבוקר וכתבת בסגנון אחד, ושבועיים אחרי קמת בבוקר והחלטת שאת יכולה לכתוב בסגנון אחר.
"הלוואי. לא. אני חושבת שהסגנונות בספר כל כך מגוונים כי לקח לי המון זמן לכתוב אותו. נורא חששתי, למרות השחצנות שהייתה בי כשרק התחלתי לכתוב. כשהגיע הזמן לכתוב ממש נורא חששתי. אז כתבתי סיפור אחד ואז רציתי להגיש לאקו"ם. ישבתי שלושה ימים וכתבתי עוד אחד. האמת היא שזה סוג של סגנון עבודה שנשאר איתי, הסגנון הכאוטי הזה. אני מאוד סולדת ממנו".
ממה? שאת לא עקבית?
"כן. תמיד הכניסה-לא כניסה, אבל להתמסר לה. זה עניין של הבנה, שזה מה שאתה עושה בחיים".
זאת נקודה מאוד חשובה בעיניי.
"כן, ההבנה שזה מה שאתה עושה בחיים. כל השאר זה מסביב".
נראה לי שאני מבין. אבל אני לא בטוח. אני רוצה לשאול אותך אם את לא מזהה משהו טוב גם בשיטוט. אצלך יש הרגשה שבכל ספר את מתניעה את המסע מחדש. יש יוצרים שאינם סוטים מהמסלול שלהם, בטח לא אחרי שהם מצליחים. בוב דילן לא השתנה אחרי שהוא נעשה בוב דילן.
"הוא לא יכול, כי הוא הוא".
אבל את משתנה, וזה נשמע לא נכון בעינייך?
"נכון, כי אני עוד לא דילן. בדילן גם יש משהו כל כך חד-משמעי, כל כך ייחודי, אידיוסינקרטי, שאתה לא יכול להתחמק מזה".
עכשיו אני מתחיל להבין.
"אני לא מדברת על משמעת, על סדר יום. אני מדברת על איפה העבודה שלך שבחרת בה ואיזה מקום היא תופסת בקיום שלך. אתה רואה את זה במיוחד אצל סופרים אמריקאים, כי באמריקה יש את העניין הפרוטסטנטי הזה של משמעת ומצוינות, וגם אצל היהודים שם, כי להם יש את המנטליות של היהודים, עם הסבים שעלו מהשטעטל, והילדים צריכים ללמוד משפטים ורפואה, להצטיין. אתה יודע, לא מזמן שמעתי הרצאה של סלבוי ז'יז'ק, אני אוהבת אותו. הוא דיבר על איך לא לבזבז את החיים שלך. בגדול, מה שהוא אומר זה שהחיים הם חסרי משמעות בכל מקרה, ובמיוחד אם אתה לא מתארגן עליהם, ומחליט להתמקד במשהו שממש-ממש חשוב לך, ואז כל מה שאתה עושה מתקשר לזה. נגיד, אני סלבוי (ז'יז'ק), אני הולך לסרט של שון בייקר. הסרט כשלעצמו לא מעניין אותי, אבל הוא מעניין אותי בהקשר של לפצח אותו בקונטקסט של מה שאני עובד עליו עכשיו. אתה מבין, ככה, לפי ז'יז'ק, אתה יכול לחיות בתחושת משמעות ולא בתפזורת כמוני, שאומרת חמש פעמים ביום 'מי אני? מה אני? אני רוצה לקפוץ מעזריאלי?' אין לו, לסלבוי ז'יז'ק, כזה דבר".
צר לי אלונה, גם אצלי כמו אצל ז'יז'ק הכל מתחבר, ואני לא סובל את זה.
"ברור, אני רואה אותך. מי שקל לו עם זה לא אוהב את זה".
נעבור לעניין אחר. על עטיפת הספר הראשון שלך, "אני אנסטסיה" (כותרת המתכתבת אולי עם "מאדאם בובארי זה אני" של פלובר), שאותה עיצבו לנה זיידל וניר הוד, יש צילום שלך מהגב, מוסרת את ראשך, העטור שיער בלונדיני שופע, לאישה גדולה, כהת שיער, חמושה במספריים ענקיים, שעוד רגע מתחילה לקצוץ את שערך. זו סצנה קלאסית של סירוס נשי, ואולי של סירוס נשי עצמי. מה אנחנו יכולים ללמוד ממנה על העולם שלך?
"יהיה לי יותר קל להתייחס אם תרחיב קצת".
אוקיי, נראה לי שהצילום הזה, שאגב, מתכתב עם הצילום שלך על "סוזנה הבוכיה", הספר השני שלך, מתקשר לתופעות גופניות חוזרות ונשנות אצלך, המשדרות אי-נחת חריפה מהגוף הנשי. אני מתכוון לתופעות של בולמיה ואנורקסיה מצד אחד, ומן הצד השני להערצה לנשים אתלטיות, חזקות, אסרטיביות. האם היית אתלטית כשהיית צעירה?
"נראה לך שהייתי כותבת אם הייתי אתלטית?!"
מה את מוצאת באישה אתלטית? מה מושלם בה כל כך?
"יש משהו באישה אתלטית. זה מהדהד הרבה דימויים. אני מתכוונת אתלטיות כמו הנשים של המינגווי, שיש להן הרבה כסף, אתה יודע, בלונדיניות, יודעות לנהוג מהר ולשתות מלא ליקר ואלכוהול ולא להתעלף, וגם אבא עשיר ותארים באוניברסיטאות הכי טובות. כזאת אתלטית".
ואיך משתלבת האנורקטית/בולמית?
"משלבת את הנעים עם המועיל".
והמון-המון דימוי גוף.
"נכון, וזה מעניין לדבר איתך על זה עכשיו, כי אלה דברים מאוד רחוקים, בעיות שהעסיקו אותי כאישה צעירה. העמדות שלי ביחס להמון ענייני נשיות השתנו. אולי כי התבגרתי. ועם זאת, לעולם אמשיך להתבונן בנשים צעירות. כי זה ככה, איפשהו ברבדים הכי עמוקים של התודעה שלי, תמיד משהו לא מתבגר מספיק. לפחות לא בצורה מעניינת. תמיד קיימת הילדה הרעה הזאת, שרוצה לרדת על חצי בקבוק ויסקי ולדבר מכוער, לנבל את הפה".
יש עוד עניין שמרתק אותי שהשתנה ובעצם לא השתנה. מדהים אותי, איך את מסוגלת לכתוב ספרים גדושים תיאורים גזעניים, שבאיזו דרך פלא לא משאירים, בסופו של דבר, אפילו שמץ של ניחוח גזעני. איך את עושה את זה?
"איזה? על מה אתה מדבר?"
למשל, התיאורים הבוטים של מרוקאים ומרוקאיות בנובלה "שירת בלהות או הגמילה הלא ממומשת של מור אלקבץ".
"אה, זה. אלה דיבורים של אישה צעירה וחשדנית, שמתנהלת בעולם בסוג של פרנויה שכל רגע הולכים לדפוק אותה. מי? האנשים הרעים שיש בעולם, קוראים להם גברים. הם רוצים להקטין אותך, הם הולכים לעשות לך ככה, הם עוזבים אותך, הם לא מתקשרים אלייך כשצריך, הם אומרים לך דברים על איך את לבושה ועל הגוף שלך. זה מהלך שלם של הדמות שממש לא אכפת לי ממנו עכשיו. שייזהרו ממני כולם. אבל כשכתבתי את הסיפורים האלה היו לי כל מיני בעיות אישיות, וכדרכם של סופרים רציתי לזקק מזה, ונכון לאז גם הצלחתי — משהו רחב יותר מהחוויה המתוסכלת, הממורמרת, הפרנואידית שלי נוכח העולם הגברי הזה. לראות איך הוא מהדהד בתוך הנשים הכי משכילות ולומר, 'אני לא מאמינה לכלום'. אז דפקתן דוקטורטים, אבל אני לא מאמינה. אנחנו מושפלות מעצם קיומנו. אבל אני כבר לא שם. אין לי את הפרנויה הזאת".
לא התכוונתי לסוגיית "הגברים", שכבודה מונח במקומה, אלא רציתי להציף את היכולת שלך — שהיא באמת יוצאת דופן — לכתוב את הדברים שנשמעים הכי איומים על העדות הגרוזינית או המרוקאית — למשל, ב"ויקטור ומאשה", ספרך האחרון, נכון לעכשיו — וזה נשמע כאילו את אומרת, "זה טבעי, אין כאן כוונת זדון, זה רק נוסח דיבור". זה תיאור נכון? וזה כך בגלל היותך מהגרת בין מהגרים?
"לגמרי. אתה גר בשיכונים. השכנים שלך הם ילדים מרוקאים, ילדים גרוזינים, כולם שונאים האחד את השני בניחותא. ההורים שונאים האחד את השני. אתה מריח ריחות של מאכלים של כל העדות בחדר המדרגות. זה לא כזה, וואו, אנחנו רוצים ליצור אחווה בין הקצוות בעם. זה לא כזה. אלה אנשים שחיים האחד בתוך השני, משמיצים האחד את השני, ויש את הקלישאות הקבועות שאלה חושבים על אלה. זה אפילו נאמר בלי עצבים. זה באמת רק סוג של דיבור".
ועם זאת, הישראלים שלך, הצברים, יוצאים פחות טוב.
"הצברים כן".
הם מוגבלים רגשית ומאוד לא משכילים.
"זה נכון. אני, אנחנו, העולים, גם הרוסים, גם הגרוזינים, כולנו באנו עם התרבויות שלנו ופתאום קלטתי, די מהר קלטתי, ששמים עלינו קצוץ ונורא רציתי להשתלב ולהתקרב, להרגיש את הדבר הזה, את הבלורית העמוס-עוזית הזאת, להתקרב לאלה ששומעים מאיר אריאל, 'ז'ה טם איי לאב יו טרמינל', ובכלל לא מכירים את כל הבעיות הבין-עדתיות האלה ואת הסכסוכים בין הגרוזינים לרוסים. כשהתקדמתי בסולם החברתי — זה נשמע כמו סיפור פיקרסקי — הנוכל הקטן התקרב לבני הקיבוצים, בני המעלה. תראה, אני לא רוצה ללכלך, כי הקיבוצניקים הצילו את חיי כשגרתי אצלם. אבל פתאום חוויתי אכזבה גדולה. הם לא הכירו מוזיקה קלאסית, לא הכירו ספרות עולמית, המוזיקה שלהם הייתה נורא משונה, קצת ג'אזית, סתמית, לא הייתה את התשוקה הרגשית".
זאת נקודה מרכזית אצלך, נכון? לישראלים אין את תשוקת הרגשות של הדמויות הספרותיות הרוסיות הגדולות מהחיים, "אנה קארנינה".
"כן, וזה מהדהד גם לתוך התנהגות ולתוך יחסים. זה נראה לי אפרורי וקלוש. בישראליות הזאת שכל כך כמהתי לה, לא הייתה רומנטיקה, גם לא רומנטיקה אמריקאית נוסח קלינט איסטווד או המינגווי. אני זוכרת שקראתי את 'ילקוט הכזבים' של דן בן-אמוץ ויש שם סיפור על מוטקה, שאבא שלו לא מרגיש טוב, ומוטקה יוצא הביתה לבקר אותו. כשהוא מגיע הביתה הוא אומר, 'נו, אבא, גוססים אה?' אצלנו בעדה לא מדברים ככה".
אלונה, אני רוצה לגעת בעניין אחר. במשהו שנראה לי כמו צומת דרכים במצבו של האדם שלך. הוא גם יצור שנמצא בתוך בועה, ושם הוא איכשהו יכול לסבול את עצמו, ובשנייה שהוא יוצא מהבועה, כל אדם זר מבחינתו הוא הגיהינום, כמו אצל סארטר. ועם כל זאת — העולם שלך מבוסס על הנחת קיומה של סימביוטיות אדירה בין בני אדם.
"יגאל, נכנסת פה ללב העניין. הדברים שדיברנו עליהם קודם; העדות, ההגירה, וזאת שרע לה וההיא שכואב לה, אלה נושאים שוליים יחסית. לעומתם, הנושא שהעלית עכשיו מעסיק אותי כל יום וכל היום. אני לא יודעת, יש אנשים שהתשובות שיש להם לנושא הזה הן, כנראה, יותר טבעיות משלי. הם פשוט מתנהלים בעולם בסוג של הרמוניה וידע פנימי איך לתמרן בתוך הדבר הזה שהגיהינום הוא הזולת. אני לא יודעת. אני חושבת שאחד הדברים שלא בריאים ולא נכונים לאדם זה להתבודד ולהיות מבודד, מורחק. זה תמיד סימן למשהו פגום, והרי תמיד מעודדים אותנו להיות חלק מהשיכון שלנו, מהעם שלנו".
האם יש עונג אמיתי בלבדיות שלנו?
"אני לא בטוחה. זה איזשהו תמרון מורכב. הייתי רוצה שזה יהיה כך, שלא אצטרך אף אחד. אבל זאת פנטזיה שלי בדיוק כמו הפנטזיה להיות האישה של המינגווי, שנוהגת מהר, הבלונדינית, שיש לה הרבה כסף ויודעת לשתות. זאת פנטזיה".
"אפילו ללב אבן כמו שלי יש את הקצוות שלו. וכן, יש בי יותר כעס משהייתי רוצה. והכתיבה על זה לא מזככת. ההפך, היא מחממת אותך יותר"
אלונה, "לילי לה טיגרס", הרומן השלישי שלך, מבוסס גם על פנטזיה של מסע, מסע טוטאלי, שבו נחצה הגבול בין התרבות לבין הטבע (כמו בנובלה המופתית של המינגווי 'הרוצחים'), אבל גם, ובמשולב, על מטאפורה של החיים כקרקס, של מין טבע מבוית, שבסוף מתרסק. למה נדרשת לקרקס?
"אני השתמשתי בקרקס בספר הזה כי כשהייתי קטנה לקחו אותי כל כמה שבועות לקרקס. אז לא שאלו מה עושים לנמר או לדובי, הכל היה מצוין. הילדים מבסוטים, מוחאים כף. אחר כך גם בתל-אביב, בגני התערוכה, היה קרקס מדראנו. ואם לא די בכך, הייתה לי חברה שסיפרה לי שמרוב שחיתות וחוסר תשומת לב הטיגריסית של קרקס מדראנו המליטה גורים והם מכרו חלק מגורי הטיגריס למשפחות. תוך זמן קצר הטיגריסים גדלו והתחילו לתת אותות חיים וזה היה סקנדל גדול. אני מאוד אהבתי את הסיטואציה הזאת. שמרתי את הקרקס לא כמשהו אינטלקטואלי, כקרקס של החיים, אלא כעניין מהילדות".
הקרקס מסתדר נהדר עם המנעד הקיצוני של המיניות ב"לילי לה טיגרס". הלכת פה גם העם העניין הזה עד לקצה.
"נכון".
וגם עם העניין המגדרי. אני הרגשתי שאני קורא על סיירת מטכ"ל של הנשים נגד כל עולם הגברים.
"לגמרי. אבל, תראה, הכל השתנה. יש משהו בפאתוס הנעורים הזה, שלפיו הגברים הם הרעים ואנחנו הטובות, שמשמש ככסות לכמיהה האינסופית לקשר עם גברים, ובבסיס יש גם הרבה אהבה. חוץ מזה שגברים משפילים אותך, מרביצים, אונסים אותך ומוכרים אותך לזנות — יש גם אהבה".
ואם כבר אהבה, נעבור ל"ויקטור ומאשה", שראה אור ב-2012. זהו רומן התקופה בה"א הידיעה של העלייה הרוסית בשנות ה-70. ספר אדיר, שנמצא בשורה אחת עם ספרי תקופה ישראליים גדולים כמו "שורשי אוויר" של רות אלמוג, "התגנבות יחידים" של יהושע קנז ו"ורד הלבנון" של לאה איני. וגם פה, כמו בכל הספרים הקודמים שלך, את כותבת כמו מהתחלה, כאילו זה הספר הראשון שלך. הכתיבה פה אחרת. ריאליסטית, לירית-הגותית-קיומית. הספר כתוב (לראשונה) בגוף שלישי, מזמין אותנו להיכנס לתודעה של הדמויות ומתמלל אותן ברמת פרטנות מאוד גבוהה. לכולן יש יכולת הבחנה מטורפת של מה שקורה להן וסביבן. והסוגיה המרכזית כאן היא, בלי ספק, הסימביוזה בין בני אדם, בראש ובראשונה בין האחים ויקטור ומאשה. לסימביוזה הזאת יש, נדמה לי, גוון סאדו-מזוכיסטי, המהדהד יחסים בעלי גוון דומה בספרים אחרים שלך, אפילו בספר הילדים הנהדר 'מושלמת והמעגל המכושף'. מה את אומרת?
"תראה, הסאדו-מזוכיזם זה לא עניין שהירהרתי בו במפורש. אבל השאלה שכן הירהרתי בה במפורש — גם בספר הזה וגם ב'סוזנה הבוכיה' — היא, מהי סימביוזה בין שני אנשים? שני אנשים שמחליטים להתחבא מעולם קשה, בלתי קומוניקטיבי, לא ידידותי, והם יהיו שם האחד בשביל השני. זה סוג של folie a deux, שיגעון בשניים. זה הדבר שלהם. עכשיו, בסימביוזה אין שוויון. יש את האמא העוטפת ויש את הגוזל הקטן. בנוסף, סימביוזה לא נמשכת לנצח. באיזשהו שלב הגוזל הקטן נותן לאמא את הבומבה וחותך החוצה. כמו שסוזנה חתכה החוצה מאמא שלה וכמו שוויקטור מתחפף ממאשה. הוא גם רוסי וגם הומו ויש לו אחות שיושבת עליו כמו עורב שחור".
והיא גם אתלטית.
"נכון, היא אתלטית. היא מגוננת עליו וחושבת שהוא ילד חלש אופי, מכנה אותו 'יא הומו'. והוא עונה, 'אני לא הומו. מה זה בכלל?'
והיא חוזרת ואומרת לו, "אל תהיה סמרטוט, ויקטור". זה משפט מפתח בספר.
"יש ביניהם סימביוזה, פחות סאדו-מזוכיזם, יותר אחוות לוחמים של 'אנחנו פלוגה קטנה וקשוחה של לוחמי סיירת נגד כל העולם'".
הספר הזה מסתיים במשפט "הוא היה בבית". אבל, אף לאף אחד אין פה בית.
"זה ניצחון של התבוסה".
תסבירי.
"לפעמים, אתה נלחם על משהו וזה לא מסתדר וקשה לך. אז אתה אומר Fuck it, זורק את הנשק שלך לאדמה והולך לבית שלך, לחיילים שלך שיושבים בשוחה. אתה מוותר, ולפעמים יש בזה ניצחון. למה לא לאפשר לאנשים תבוסה? מה יש?"
ומה עם הרגשת האלימות? והכעס, יש אצלך המון כעס, הספרות מועילה במשהו? את יודעת פחדתי שוויקטור, השלימזל הזה, יירה באחותו.
"יגאל, אפילו ללב אבן כמו שלי יש את הקצוות שלו. וכן, יש בי יותר כעס משהייתי רוצה. והכתיבה על זה לא מזככת. ההפך, היא מחממת אותך יותר. שמעתי הרצאה של מורה בודהיזם שאני מאוד אוהבת, והוא מספר שהוא חי איזה תקופה בארה"ב. אז הוא הלך לפסיכולוגית שלו שאמרה לו, בין היתר, קח שיעורי אגרוף, לך על זה. הוא אמר שנהיה יותר אלים והכעס גבר. זה מלבה את זה. זה מסוג הדברים שמלבים את עצמם אם אתה לא שם לב אליהם".
שאלה אחרונה, למה הקוראים שלך צריכים לחכות מ-2012 ולא לקבל עוד ספר?
"שאלתי מישהי לפני שבועיים אם היא הפסיקה לכתוב בתקופה הזאת. היא אמרה לי שלא שואלים דברים כאלה. אבל האמת היא שכן, אני הייתי באזורים אחרים של הקיום שלי. עכשיו שכרתי סטודיו קטן".
השיחה התקיימה בבית הסופרים בבאר-שבע, במסגרת סדרת המפגשים בעריכת דנה בן-זקן
