אבל כבד ירד על קריית-גת לפני חודשיים וקצת, עת נודע שתושבת העיר, לילך אווקה (35), שהפכה לדרת רחוב בצד הפחות-מואר של תל-אביב, נמצאה על ספסל ללא רוח חיים. מי שלא הכיר את לילך - בעלת תואר בחינוך שהתאהבה במי שהפך לסרסור שלה, נפלה חזק לסמים ונפטרה ממנת-יתר - זיהה אותה בתור אחותה הגדולה של אסתר אווקה (33), מפני שאת אסתר כולם מכירים. כולם זה כמעט חצי מיליון עוקבים ("כאילו, 295 אלף בטיקטוק ועוד מאה אלף באינסטגרם"), שמדי יום מחכים לסרטון שלה ("אני לוקחת סיטואציות קשות והופכת אותן למצחיקות"). אבל אווקה היא לא רק משפיענית רשת, היא גם זמרת ושחקנית, כפי שכולנו ניווכח בקרוב. ב-1 בדצמבר עולה 'הסדרתיים', סדרת נוער מוזיקלית שתשודר מדי א'-ד' ב'כאן חינוכית' (ובכאן BOX), ובה אווקה מגלמת את מרתה, "שהיא בול כמוני. בחורה לא פראיירית, לא פחדנית".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
השירה, לדבריה, היא עניין יותר טרי, אליו הגיעה בגלל אחותה. "גדלנו יחד, היא אהבה לשמוע אותי שרה באמבטיה, וכשקמנו מהשבעה נסעתי לנווה שאנן, לספסל הקבוע שלה. לילך הייתה שבע שנים בסמים ומה לא עשיתי כדי לחלץ אותה משם - לקחתי אותה לטיולים כדי שתראה כמה החיים יפים, פעם היא רצתה לישון ב'מיטה של מלכה' אז הזמנתי לנו סוויטה במלון של מיליון כוכבים ובלילה היא ניסתה לקפוץ מהגג. נסעתי לכנסת וסיפרתי שם על אחותי, שתיפקדה בתור העובדת הסוציאלית של דרי הרחוב עד שבעצמה הידרדרה. תיארתי את הספסל הקבוע שלה שבו היא סורסרה ונאנסה, ושאלתי למה - בשם כבוד האדם וחירותו - אין אצלנו אשפוז בכפייה למסוממים שלא אחראים למעשיהם. מעל קברה הבטחתי לה שאמשיך במאבק הזה, למען אחרים".
בתום השבעה, בספסל הקבוע של אחותה, אחרי שתלתה עליו את השלט "היית מלאך בין אנשים, עכשיו את מלאך בין מלאכים" והדליקה נר נשמה, אווקה התחילה לשיר. "באמצע הרחוב, מול כולם. פתאום שמעתי משיכות באף וראיתי דמעות. התגובות נתנו לי ביטחון, הלכתי ל'הכוכב הבא' והרימו לי את המסך. יותר מזה אסור לי לגלות".
את חולמת לייצג את ישראל בשווייץ?
"זה לא ה-חלום, אבל אני כן יכולה לייצג את ישראל באירוויזיון כי יש בי הכל: קול של דיווה, כריזמה, דומיננטיות ונוכחות. בכל מקום אני מפזרת אנרגיה חיובית. העולם זקוק לאנרגיה שלי".
ומה ה-חלום שלך?
"זוגיות, משפחה, ילדים. ממש עכשיו התחלתי קשר עם מילואימניק מתוק".
ז-כ-ר?
"כן!" היא גועה צחוק רועם. "מגיל 17 וחצי הייתי רק עם נשים, ופתאום התהפך לי משהו במוח. אולי זה בגלל שמאז 7 באוקטובר התחזקתי באמונה ובתפילות".
זהותה המינית של אווקה השפיעה על מסלול חייה. בסוויט-סיקסטין היא התאהבה בחברה שלה, "חיפשתי באינטרנט איך קוראים לדבר הזה, כשבת נמשכת לבת. סיפרתי לה שאני אוהבת אותה, היא לא הייתה בקטע והלב שלי נשבר. לילך, אחותי המנוחה, ראתה שאני שבורה והציעה שאשתף את אמא. כשאמרתי לה שאני אוהבת נשים, אמא התחילה לצעוק שזה לא נורמלי ולא מוסרי. הייתי חייבת לברוח מהבית".
במשך תקופה היא חיה ברחוב, אחר כך בהוסטל ובמשך עשר שנים שרר בין השתיים נתק, "אבל אני אף פעם לא בוכה על מה שהיה. אני לא אוהבת את אלה שמתקרבנים על אפליה או על מחסור בכסף. אצלי זה להפך, במקום להתבכיין אני מתמודדת".
היום, במבט לאחור, היא מסוגלת להבין את התגובה השמרנית והנוקשה של אמה, מאברט, בת 61, אלמנה ואם לשבעה. בגיל 12 חיתנו אותה עם גבר המבוגר ממנה ב-30 שנה, ולמרות חיי הרווחה שהיו להם בגונדר, הם חלמו על ארץ הקודש. שלושת ילדיהם הגדולים בחרו להישאר שם. "אני לא מכירה אותם. יש לי אח ספרן ושתי אחיות מורות, שלושתם בני 40 פלוס ועשירים. אמא טסה לאתיופיה פעם בשנה לראות את הנכדים. הוריי עלו ארצה עם הבנות מירון ולילך, ואני הצברית הראשונה במשפחה".
3 צפייה בגלריה
אסתר אווקה. "אני אף פעם לא בוכה על מה שהיה. במקום להתבכיין אני מתמודדת"
(צילום: איליה מלניקוב)
משפחת אווקה פתחה דף חדש בשכונה של עולים חדשים בקריית-גת. "הרוב אתיופים וגם קצת הודים ורוסים. במקום לפזר אותנו בין כולם, שמו אותנו בגטו צבעוני. לנו היה קשה במיוחד כי בגונדר אבא שלי היה שופט מכובד שהרוויח יפה, ובישראל לא הכירו בתעודות שלו. הוא התנוון עד שנפטר בבית. אמא יצאה לעבודה בניקיון ובניגוד אליו גם למדה עברית באולפן, אבל לא נתנו לה הזדמנות אמיתית להשתלב בחברה הישראלית".
ילדה בת 17 וחצי בורחת מהבית. לאן?
"מירון, אחותי הגדולה, גרה בירושלים, אז נסעתי לשם באוטובוס. ירדתי בתחנה המרכזית ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אישה אחת ראתה שאני מבולבלת, והצביעה על בניין שמעבר לכביש. אמרתי, 'טוב, אני אעביר שם את הלילה'. נכנסתי, ישנתי על הרצפה ובבוקר גיליתי שהמקום מלא בבני גילי שעברו אונס והתעללות מההורים. אמרתי, 'ברוך השם, לא קרה לי שום אסון, בסך הכל יצאתי מהארון'. עם הזמן התאהבתי באווירה ובחבורה. מתנדבים של עמותת על"ם הגיעו לשם, הביאו לנו אוכל ומדי פעם לקחו אותנו להתקלח. בדיעבד נודע לי שאמא דיווחה למשטרה שאני נעדרת, אבל לא מצאו אותי".
אחרי חצי שנה - "בזכות מיכל, בחורה מהרווחה שלא ויתרה עליי" - היא הועברה להוסטל 'אתנחתא' בירושלים, שבו שהתה עד גיל 25. "ההוסטל מיועד לנערות עד גיל 18, אבל איפשרו לי להישאר כי ידעו שאין לי לאן ללכת. בפרויקט 'היל"ה' השלמתי 12 שנות לימוד, וכשקיבלתי צו גיוס סידרו לי שירות לאומי כמטפלת במוסד לילדים. המדריכים ליוו אותי ביציאה מההוסטל ועזרו לי לשכור דירה. התחלתי לעבוד כמוכרת, לחסוך וגם לבזבז ללא הכרה. גיליתי את החיים האמיתיים - מועדונים, מסעדות, בגדים. הייתי כמו אריה שהוציאו אותו מהכלוב והוא משתולל.
"היום, כשאני עושה הרצאות בהוסטלים, אני אומרת לבני הנוער, 'תעריכו את המקום שבו אתם נמצאים, אתם לא משלמים שכירות, אין לכם ארנונה ומשכנתה, אז תלמדו ותעבדו ותחסכו'. אני יודעת שהם מקשיבים ומפנימים, חלק מהם גם כותבים ומעדכנים אותי. לכן אני כל כך מתנגדת להגדרה של 'נוער בסיכון', מדובר ב'נוער עם סיכוי. תראו אותי'".
בגיל 26 החליטה אווקה להגשים את החלום שליווה אותה מאז ילדותה - להתגייס למשטרה. "כילדה אתיופית ראיתי בשוטרים אנשים רעים ורציתי לשבור את הסטיגמה הזאת. בתקופה שלי בהוסטל התנדבתי למשטרה, עזרתי לאסוף מהרחוב בני נוער אבודים, אז למה שזה לא יהיה המקצוע שלי? מילאתי טפסים, עברתי קב"ט וגיבושון, ונפסלתי. מי שהקליד את תעודת הזהות שלי ראה שאחותי בסמים ושלאחי הקטן יש תיק במשטרה על תקיפת שוטר. את מכירה אתיופי שאין לו תיק כזה? אחי נשבע לי, 'השוטר תקף אותי ופתח לי תיק על תקיפה', ואני מאמינה לו".
המדריכים מההוסטל התגייסו לעזרתה. "כתבתי מכתבים לראש הממשלה ביבי, לגלעד ארדן שהיה אז השר לביטחון הפנים, למפכ"ל רוני אלשיך, וגם לנשיא ריבלין. עד עצם היום הזה אף אחד מהם לא ענה. באותה תקופה קראתי את 'הסוד', ובזכותו התחלתי לדמיין שהרב-קו שלי הוא תעודת שוטר. אמרתי לבורא עולם: 'אני עשיתי את ההשתדלות, אתה תביא לי את ההצלחה'".
3 צפייה בגלריה
אסתר אווקה. "כילדה אתיופית ראיתי בשוטרים אנשים רעים ורציתי לשבור את הסטיגמה הזאת"
(צילום: איליה מלניקוב)
וזה אכן קרה. "אחרי חודש, כשבאתי למטה הארצי לבדוק אם יש חדש, פגשתי מישהו שאחראי על הקשר בין המשטרה לקהילה האתיופית. סיפרתי לו שלא מוכנים לגייס אותי, הוא לקח את הפרטים וחזר אליי עם תאריך לקורס. הייתי בעננים. במשך קרוב לארבע שנים הייתי השוטרת הכי מורעלת, עד שהרגשתי שהעבודה מתחילה לפגוע לי בבריאות. אין לך שבתות וחגים, המשכורת גלובלית, את עומדת במחסום כמו קונוס ואנשים צועקים ויורקים עלייך. התפטרתי. לא הצלחתי לשנות את הסטיגמה. חזרתי לקריית-גת".
לאמא?
"כן", היא קורנת. "אמא שלי היא האור של חיי. הקשר בינינו חודש אחרי עשר שנים. חברה העלתה תמונה של שתינו לפייסבוק, אחי ראה את זה והשיג את הטלפון שלה. אמא התקשרה לחברה, ביקשה לדבר איתי ואמרה, 'אסתר, אני אוהבת אותך ואני מקבלת אותך איך שאת'. אמרתי לעצמי, מי אני שאשפוט אותה? אמא יש רק אחת, ומאז אני מנסה לפצות על השנים שפיספסנו".
בשובה לנוף ילדותה היא התחילה לעבוד ברכבת ישראל ושוב, בהשפעת 'הסוד', תיכננה לעצמה עתיד. "דמיינתי שכולם אוהבים אותי, שאני מפורסמת, שאני מופיעה בסדרות טלוויזיה, חזיתי וזימנתי לי את מה שקורה איתי עכשיו".
זימנת – וזה פשוט קרה?
"לא, עזרתי לזה לקרות. לפני שנתיים, כשנכנסתי לטיקטוק, לא חשבתי לעשות מזה קריירה. בקורונה נתקענו בבית והיה משעמם, אז צילמתי איך אני לומדת בזום עם ליפסינג מבולבל. כולם אמרו לי, 'וואלה, נחמד'. הסרטון הכי ויראלי שלי היה עם הפלאפל והפקח. יום אחד נסעתי לפלאפל, חניתי על אדום-לבן, הזמנתי מנה עם כל התוספות, כבר נזל לי ריר ואז קלטתי שבחוץ יש פקח. הרבצתי ריצה, שאלתי מה הוא מצלם והשוטר אמר שזה הפלאפל הכי יקר שייכנס לי לפה, מנה ב-500 שקל. ביקשתי סליחה והסברתי כמה שהייתי רעבה עד שהוא ויתר על הדוח. ואז, בשיא החוצפה, שאלתי אותו אם אני יכולה לרוץ לקחת את הפלאפל, והוא הסכים, אבל בדרך חזרה לאוטו נפלו לי כל הכדורים".
סרטון נוסף שהפך ויראלי מתעד את התקרית שחוותה בחנות ירושלמית. "הכנסתי לעגלה שלי פריט שמישהי הניחה בצד בשביל עצמה בטעות. התנצלתי, אבל הגברת התעצבנה וצעקה, 'מה את לוקחת? איך את לא מתביישת? אתם לא שייכים למדינה'. עד אז, בכל פעם ששמעתי תלונות על גזענות, אמרתי, 'וואי לי, מה הייתי עושה לגזען', אבל כשזה בא לי לפרצוף, קפאתי. אחרי דקה לקחתי את הסלולרי והתחלתי לצלם. חצי שעה אחרי שהסרטון עלה, צילצל אליי מנכ"ל החנות, התנצל והזמין אותי לחזור לחנות ולקחת בחינם מה שבא לי. לא הסכמתי. הגשתי תביעה, לא בשביל הכסף - בשביל העיקרון. אחרי שזכיתי, החנות תבעה את הלקוחה. אני חותמת לך שהיא תפחד להוציא את המילה שחור".
מה צילמת בעקבות 7 באוקטובר?
"כשראיתי כמה אנשים שחומי עור מחליפים את תמונת הפרופיל שלהם בדגל חמאס חטפתי את הקריז וצילמתי סרטון הסברה באנגלית שהופץ בכל ארצות-הברית. שאלתי אותם איך הם, שהיו עבדים, מעיזים להתגזען על היהודים".
גם היום היא ממשיכה לדמיין ולזמן לעצמה את העתיד. "ההצלחה שלי בישראל לא מספקת אותי. במקום לחלום בגדול אני חולמת בענק".
רק למבטים שננעצים בה היא עדיין לא הסתגלה. "לפני שבאת ישבו במסעדה כמה מג"בניקים שביקשו סלפי וחטפתי הלם. מי אני לעומת מה שהם עושים בעזה? בכל פעם שזה קורה אני צובטת את עצמי ואומרת, 'וואו, אמא'לה, כמה אוהבים אותי'. בחיים אני לא אגיד לא למי שרוצה להצטלם. בשבעה על אחותי הייתי חייבת לרדת למכולת, ואיזו ילדונת באה אליי עם 'אסתר, אפשר סלפי?' יכולתי להגיד לה שזה לא מתאים, אבל היא ילדונת, למה שאפיל עליה את הסיפור של לילך? לא חייכתי, אבל הצטלמתי. אני לא שוכחת מאיפה באתי ולא מזלזלת באהבה".
סיפרת לאמא שלך שבימים אלה את מגששת לעבר גבר?
"בטח. מרוב התרגשות ושמחה הצלחת נפלה לה מהיד".
