כידוע לכל עיר ואם בישראל שעוד זוכרות את רעם הטרטור העתיק במוסדות החינוך, שהיה גורם ללב שלנו לנתר ממקומו, נחשפתן מן הסתם גם אתן להפרטתו של הצלצול הגואל ולריבוא גווניו החדשים המשופעים בלהיטי ארצנו. הצלצול הממלכתי, האחיד, כור מחצבתנו והפסקותינו, הוחלף בטעמו המוזיקלי של המורה למדעים. יד חופשית, מה שנקרא. כל מוסד חינוכי וטעמו המוזיקלי המתכתב עם רוחו, ערכיו, ועיצוב הברזייה של בית הספר. אם קיים פלייליסט קפדן מטעם משרד החינוך, הרי שאוזניי הקמלות מיגון לא שמעו על כך.
לא רוצים לפספס כל כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה:
בית הספר התיכון, ממלכתי-דתי בנים בשכונת יד אליהו, ניצב במורד הרחוב מול ביתי, מרחק חמישה בתים. בכל יום אני שומעת את המיית התלמידים היוצאים ונכנסים בשעריו, את מנועי המכוניות הפורקות אותם, את תזכורות ההורים המלוות אותם: "אל תשכח לקחת..." (שכח שוב). אני שומעת הכל. והכי חזק אני שומעת את הצלצול. 12 פעמים ביום אני שומעת את הצלצול (כן, ספרתי). כך שאני חושדת שלאורך השנים שמעתי יותר איל גולן מאשר שמע איל גולן את איל גולן. שני עשורים אוזניי כרויות, ביודעין ושלא ביודעין, ללהיטי ארצנו, וכבר עברתי את עלייתם ועוד עלייתם של כל זמרי הקשת האמונית: אלו שמאמינים ב"השם יתברך" ואלו שמספסרים בו בין שיר אהבה לשיר נקמה בבחורה. אבל שום דבר לא הכין אותי לצלצול הנוכחי.
הצלצול הנוכחי שהפך לפס הקול, האנקול, שעליו תלויים שרידי חיי, הוא כמובן גרסת הכיסוי לשיר של יאיר אליצור, שאותה מבצע כוכב הטיקטוק לשעבר וגלולת השמחה המתפרצת בהווה, ששון שאולוב. שאולוב, ילד מתוק בן 22, כבש את המדינה עם שיר האצטדיונים הזה באמצע ספטמבר, ומאז אין אדם שלא נדבק בו, או - אם תשאלו את הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו - התעוור בו. השיר הפך לזריקת אדרנלין בקרב לוחמי צה"ל, אוהדי כדורגל, דרדקי יומולדת בגן, חנונים, מסטולים, בני ישיבות, אזרחים התקועים בפקקים ומפגינים אכפתיים. בין אם אלו מפגיני ימין שהתאספו מול ביתה של היועמ"שית בקריאה להדחתה ובין אם זו בתי, המפגינה מקצועיות במריחת לק ג'ל. אני לא מחדשת כלום. אתם גם מכירים אותו, והוא כבר זכה לצעוד קוממיות בכל ראשי המצעדים, כמו גם לניתוח מעמיק ולדיונים אקדמיים, ובגיליון זה הרב שנתן השראה למילותיו אף מקבל כתבה. אבל מעטות הנשים האומללות שאיתרע מזלן לגור לצידו.
זה כחודש, 12 פעמים ביום, אני נאלצת לשמוע את וידויי האהבה של השם יתברך אל שפחתו הלא-נאמנה, הלוא היא אני. 12 פעמים ביום אני מקבלת תזכורת לכך שהוא משוגע עליי, מת עליי, ושתמיד יהיה לי טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב. אני קמה בבוקר וכבר בצלצול הראשון של שעת האפס, כשאני בקושי מגרדת את עצמי מהמיטה, מסתבר לי שטוב לי. ובזמן שאני מתעדכנת בפרשת ההדלפות, או בתמורה היומית שהנפיק ישראל כ"ץ לאדונו, או בצעדי הריקוד לקראת ההתיישבות המחודשת בעזה, כאשר אבק פרסותיהם של עדרי הטסטוסטרון פורץ את דלתות הכיתות לכיוון החצר, שוב טוב לי. ובצלצול האחרון, כשאני מאבדת את נשימתי מול פניו היפים של עוד ילד שנהרג במלחמה שאינני מבינה את מטרותיה, כלומר מבינה היטב, אני מתבשרת שזאת רק ההתחלה. שכמה שטוב לי עכשיו, זה עוד כלום לעומת כמה טוב שיהיה לי בעתיד. למה? כי השם אוהב אותי.
נדמה לי, ובחיי שאוזניי כבר שמעו הכל - דורות של תלמידי חכמים גידלתי מעבר לכביש - שמעולם לא נתקלתי בשיר שבו הזילות למושג היהודי "השגחה פרטית" מעוותת יותר. לא רק משום שהפזמון, רחמנא ליצלן, נשמע נוצרי לחלוטין – ג'יזס לאבז מי – כלומר, לא תחינה, לא בקשה, אלא ציון עובדה נרקיסיסטית, בעיקר משום שבעת הזו, מול האסון הנורא הזה – מאות חללים, עשרות חטופים, שבע חזיתות, שלטון חלול, היעדר אופק - השיר נשמע קלולסי ומנותק מהקשרו כמו חיוכו הזורח של ינון מגל ב"הפטריוטים". משהו שמצדיק אשפוז בשל ניתוק אסוציאטיבי. לשמוע את השיר הזה 12 פעמים ביום, בזמן חורבן, זה טיפה יותר מדי.
אני יודעת שהאהבה עיוורת. אבל לא אצל כל האלוהימים. אם ג'יזס, שסליחה הוא שמו השני, היה אומר לי 12 פעמים ביום שהוא אוהב אותי, אולי הייתי מאמינה לו. אבל לאלוהים שלנו? אני יותר מדי מכבדת אותו, כדי לדעת שאין מצב. אלוהי היהודים יודע שאין מה לאהוב בי. אני מרירה כלענה ושמחה כמו הרצי הלוי בזמן שהוא יושב לצידו של נתניהו. ובניגוד לצאן מרעיתו, אני כלל לא בוטחת בו. להפך. אני מזועזעת מדובריו ומהנעשה בשמו. הייתי אפילו שוקלת להגיש נגד הזמר-יחצן הצעיר שלו תביעה על מפגע תברואתי, או על מיינד פאק, או על זלזול בכבוד האדם הפסימי, אלמלא הייתי חוששת שעד שתעלה שוועתי בצינורות המקובלים ותגיע לכס המשפט, כבר יקדם שם את פניי שמחה רוטמן ויכה בפטיש עץ קטן על ראשי. אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלעבור דירה, או להתנקש יום אחד במערכת הכריזה של בית הספר. אני לא יודעת איך אעמוד בסיוט הזה לאורך זמן. עברתי את איל גולן, לא אעבור גם את זה.
