עוד כמה שעות את תתעוררי לשולחן יומולדת מקושט בבלונים שאני ניפחתי לך. תעמוד עליו גם העוגה האלגנטית שהזמנתי בשבילך מאיזה קונדיטור תל-אביבי. הייתי כל כך שמחה להכין לך בעצמי, אבל את ממש לא אוהבת את העוגות התמוהות שאני מתעקשת להמשיך לאפות לך כל שישי. עוגת קצפת עם ג'לי, חיתוכיות ריבה, כל מיני דברים שאמא שלי הייתה מכינה לי. כנראה אני מכינה את העוגות האלו מרוב געגוע אליה. מה לא הייתי עושה כדי לראות אותה עומדת במטבח, שוב זוהרת וכל יכולה. רק שלצערי זה געגוע שרק אני מבינה. את מעולם לא היית ילדה נוסטלגית. תמיד העדפת את החדש, המעודכן. מהרגע שנולדת ניסיתי להדביק אותך באופי הדביק והרגשני שלי בכל דרך, אבל את תמיד היית ילדה סמנכ"לית, קשוחה ועניינית של בואי נתרכז בכאן ובעכשיו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
את לא ידעת את זה, אבל מאז גיל 30 בערך אני מתכוננת לבואך וחולמת אותך. שמרתי לך ספרים שאהבתי בילדותי, למשל העותק המרופט של "נשים קטנות", שתיכננתי לקרוא לך בלי לשכוח לעשות קולות שונים לג'ו ולמג. היו לי פנטזיות שנהיה הכי קרובות, נלך ביחד לטייל ביערות הכרמל ונדמיין שאנחנו צדות דרקונים. אבל אז את הגעת, ודחית כל אחד ואחד מהאוצרות שארזתי ושמתי למענך בארגז הנדוניה הנפשי שהכנתי לילד שיהיה לי יום אחד. במקום להתעניין בספרים שלי הכרחת אותי לקרוא שוב ושוב את הספר הנורא שקנינו בהנחה עם מסר בנאלי של "הכי כיף להיות שונה", וכל מה שעניין אותך זה שנלך לטייל ברחוב ונחפש חתולים. אני ממש לא מחבבת חתולים, ובכל זאת נאלצתי לעמוד לידך בגשם, ולצרוח בשבילך במשך שעות פססס, מיצי-מיצי בוא, עד שהאשמדאי המכונם הזה ניאות לבוא. אבל את אהבת חתולים בלהט שיש רק לך, וגם לנסוע לפארק חבלים ולעלות על החבל הכי גבוה שם. נחשי למי יש פחד גבהים משוגע? נכון, לאמא שלך. זוכרת איך ביומולדת עשר התעקשת שאקח אותך לכדור פורח? זוכרת מי שכבה שם לאורך כל הנסיעה על תחתית הסלסילה, ואיך צחקת כשראית אותי שם? את אהבת כל כך את השוני הזה בינינו, אני הייתי הקיר של הפגמים והפחדים שעליו ליטשת את עצמך כמו אבן צור חזקה.
לקח לי זמן לוותר על החלום שתהיה לי בת קטנה שתלך איתי יד ביד לספרייה במקום להגיד "בואי נלך לקיר טיפוס", ואחרי זה למדתי לקבל את זה. כי ככה זה בהורות. יש ילדים שנולדים דומים לך בול ויש ילדי הפך, ילדים שנולדים שונים ממך כמעט בכל מובן. וככה את, ילדת ההפך המוזהבת שלי. תעלומה יפהפייה שלא ברור איך יצאה ממני. ואם זה נשמע כאילו שאני מאוכזבת ממך, שתדעי שזה ממש לא נכון. את היצירה הכי גדולה של אבא שלך ושלי, אני גאה בכל מי שאת. בהומור שלך, בכריזמה הפיקודית, בכוח הרצון המטורף שגרם לך להשיג כל מה שתכננת, תמיד.
זה פשוט שאני יושבת עכשיו בלילה ליד חבילת בלונים ותוהה מה אגיד לך כשתקומי. איך אצליח להפוך את יום ההולדת המשמעותי הזה למשהו שהוא טוב בשבילך. אם היינו אותו דבר מבחינה נפשית, זה היה פי מיליון יותר קל לי. היינו קובעות ללכת לאכול יחד ולא הייתה בינינו אפילו שנייה אחת של שתיקה מביכה. במקום זה אני יושבת פה, אפילו לא ברור לי איזה סוג של מסעדה את אוהבת מרוב שהפסקנו לדבר כמעט לגמרי, וגם אם נקבע ללכת אני יודעת שפשוט אשב שם ואציק לך עם הניסיונות שלי למצוא נושא שיחה. אני יודעת בדיוק כמה הניסיון שלי להיות שנונה או משעשעת לידך מייגע. איך אני יכולה להסביר לך בכלל את הרצון הכמעט פסיכי שלי להתקרב אלייך, שגורם לי לקשקש ליהוגים מביכים? את צעירה מכדי להבין שבהתחלה גרת אצלי בבטן. כל ביס שלקחתי מעגבנייה בשלה של סוף קיץ את לקחת גם, כל נשימה שאני נשמתי הייתה גם שלך. אנחנו התחלנו את החיים קרובות אחת לשנייה כמו שתי כדוריות דם, ומאז כל המסע שלי כאמא זה ללמוד רק דבר אחד: איך להתרחק. לפסוע לאט-לאט ממך כמו שעוזבים בעדינות גולם של פרפר שמתחיל לבקוע, לא לחנוק ולא לגונן.
על השולחן יהיו גם שלוש מתנות מהחברות הכי טובות שלך, אלכס, ליה ושריי. בפעם הראשונה לאחר המון שנים הן לא יהיו איתך ביומולדת הזה. לפני כמה חודשים הן התגייסו לצבא, מה שאומר שהשנה תיאלצי לחגוג בלעדיהן. אבל אל תדאגי, החברות שלך כל כך אוהבות אותך שכבר אתמול הן הזמינו לך מתנות, מהבסיס שלהן. "אמא, למה אין לך חברות?" אמרת לי לפני כמה חודשים. "יש לי חברות", אמרתי לך, ואת ענית "לא מספיק" והסברת לי שאני אמורה לצאת עם חברות בערב לבר יין או לנסוע איתן לרומא. "את יודעת איך רן ואני מחוברים", אמרתי לך, "את הזמן שנשאר לנו אנחנו מעדיפים להעביר יחד". "זה לא טוב", אמרת לי, "אישה צריכה לבלות עם חברות ולקחת מדי פעם ספייס מבן הזוג".
התחלנו את החיים קרובות אחת לשנייה כמו שתי כדוריות דם, ומאז כל המסע שלי כאמא זה ללמוד רק דבר אחד. איך להתרחק. לפסוע לאט–לאט ממך כמו שעוזבים בעדינות גולם של פרפר שמתחיל לבקוע, לא לחנוק ולא לגונן
כל כך נפגעתי ממה שאמרת לי אז. הרגשתי שאני לא האמא שרצית לעצמך, שאני מאכזבת אותך. רציתי כל כך להיות האמא השמחה הזו שהולכים איתה לזארה, שיש לה חבורה. אמא כזו שמתאימה יותר לאישיות אוהבת החיים שלך. את לא יודעת, אבל זו בערך מי שהייתי פעם, עד שהכרחתי את עצמי להשתנות. "את צריכה לשכוח מהשטויות שלך ולהיות משעממת", אמרה לי פסיכולוגית הילדים שהלכנו אליה, אני ואבא שלך, אחרי שהתגרשנו, "הילדה עברה המון תהפוכות. את צריכה לתת לה שגרה יציבה". לרגע אחד חשבתי לבעוט בקרסוליים החשופים שלה מתחת לשולחן, אבל אז נזכרתי בעיניים המושפלות שלך ביום שבו הודעתי לך שאני ואבא נפרדנו, הן תמיד היו הסיבה הכי טובה שלי, העיניים הכמעט שחורות שלך. ומרגע זה והלאה שכחתי מהרפתקאות. את יודעת שבשבילך לימדתי את עצמי לאפות עוגות ולבשל מרק? שבגללך לא הסכמתי שנעבור דירה? שצעקתי על רן בכל פעם שהוא היה שואל למה לא הפכנו להיות זוג האמנים הבוהמיינים שאמרנו שנהיה כשהתאהבנו?
הפכתי את עצמי לסחית בשבילך. לא שביקשת, בגלל שזה התבקש, בגלל שילדה קטנה לא רוצה אמא צבעונית מדי. זה מספיק קשה שאני כותבת עלייך בעיתון, אז בשאר הזמן פשוט חינכתי את עצמי להיות צפויה כמו טיימר נאמן. כל כך הרבה זמן העמדתי פנים שכל האושר שיש לי בחיים זה רק לשים מולך צלחת שניצלים, שלאט-לאט זה הפך להיות קצת מי שאני. האם קנית את כל הדברים שהייתי אומרת לך כדי שתרגישי שאת ורק את הכוכבת, ואני טפט דהוי שעליו את מקרינה את הניצוצות שלך? האם האמנת למשפטים כמו "מאיפה קיבלת כזה חוש קצב מטורף?", מסתירה ממך שאני הייתי מלכת מסיבות הפול מון בתאילנד פעם?
ועכשיו אני תוהה אם עשיתי טעות. איך תהיה בינינו אינטימיות קרובה ואמיתית אם הסתרתי ממך את הטבע האמיתי שלי? כן, אנחנו לא דומות בהרבה דברים, אבל אני הייתי פעם פרא כמוך, יפה שלי. זה מה שגורם לי לחייך לעצמי בהנאה בכל פעם שאת חוזרת בארבע בבוקר, בלחיים שלך פורחת אש ורודה כזו של סוף הלילה וסודות לוהטים.
"אני כל כך שמחה שאת הפוכה ממני", אמרה לי פעם אמא שלי. זה היה רגע חם ודי נדיר בין שתינו, רגע שבו הפסקנו להתקוטט למה שוב חזרתי אתמול בשתיים בלילה. רגע שבו הפנים שלה נשטפו באור רך וזר שכמעט לא ראיתי - כן, אמא שלי התגאתה בי שאני לא מזכירה אותה בכלום, לא בלונדינית יפהפייה עם בית מצוחצח ואופי שקט ואסוף כמוה. ביום ההוא, היא פתאום הודתה שהיא אוהבת את זה שאני יוצאת למסיבות כשאני לבושה בשלושה קרעי בד וסיכת ביטחון, שיש לי אופי פראי ומבולגן שמחפש כל הזמן ריגושים. כמו איזו בקשה בשם כל הנשים הטובות והשקטות בהיסטוריה, תחיי חיים גדולים יותר ממני. ועכשיו אני חושבת שיש גם יתרונות בזה שהיית ילדת ההפך שלי. העובדה שאנחנו לא דומות נראית לי כמו פוליסת ביטוח שנסתדר. אני לעולם לא אגיד לך דברים כמו "לא, אל תלכי לתפקיד לחימה, זה לא בשבילך". אין לי מושג מה בשבילך ומה לא, את הגחת לי מכוכב יופיטר עם הנשמה העתיקה והשתלטנית שלך ופשוט המצאת את עצמך.
אין לי שום דבר חכם להגיד לך על יומולדת 18, וגם ממילא לא תקשיבי. ובטח שאני לא אזכיר לך שמעכשיו כבר מותר לך לשתות אלכוהול, שתינו יודעות טוב מאוד מתי ניסית וודקה בפעם הראשונה. לא ביקשת את עצתי אז, ואני לא נתתי אותה, מזמן הבנתי שהגנרלית שלי צריכה רק שייתנו בה אמון. החברות שלי היו בטח אומרות שבכל זאת הייתי צריכה להציב לך גבולות, אבל לכי תציבי גבולות למשהו פראי ונהדר ושתלטן כמו יער גשם. את ג'ונגל מרהיב של חלומות ורצונות חזקים ולי נותר רק לא לרמוס אותך. אולי זו המשימה היחידה שנותרה לי היום.
"וממילא מאוחר מדי", אני חושבת, כי עכשיו אנחנו כבר שתי ספינות, אחת חללית האם ואחת דיסקברי קטנטנה ואמיצה פי מאה, חולפות זו על זו במטבח ומחליפות שאלות כמו אכלת, שתית, מתי תחזרי. וזה בסדר גמור שתפטרי אותי מתפקיד אשת הסוד שלך, כי אימהות זו העבודה היחידה בעולם שאיך את יודעת שהצלחת בה? רק כשמפטרים אותך, כשלא צריכים אותך יותר לכלום חוץ מאוכל וכביסות. אז יומולדת 18 שמח לך, הבת שלא ידעתי שאני צריכה ובכל זאת הפכה להיות בדיוק מה שהרופא הגדול בשמיים רשם בשבילי. אני לא יודעת אילו דברים חדשים אני אצטרך ללמוד לקראת חייך הבוגרים. אולי איך להיות יותר אמיתית בשיחות שלנו, אולי להיות קצת אגואיסטית ולעבור ליוון ולמצוא שם להקת בנות פרועה שתצא איתי בערבים. כך או כך, אני מתכוונת ללמוד את זה בשבילך, כי מאז ליל השבת ההוא בנובמבר, כשהם הניחו אותך על הבטן שלי ואני הסתכלתי בפעם הראשונה על הפנים המסתוריים והפלאיים שלך. מאז אותו הרגע, את הסיבה הכי טובה שלי.
