משאדו די אסיס (1839-1908) הוא קלאסיקן של הספרות הברזילאית שכתב בסוגות רבות (רומנים, כתיבה עיתונאית, שירה ועוד) והקובץ שלפנינו מאגד כמה מיצירותיו המפורסמות בשדה הסיפור הקצר. ואכן זה קובץ חי, פיקחי, מהנה. האם יש דבר מה שעובר כחוט השני בסיפורי הקובץ או לפחות בחלק ניכר מהם? אני מבקש להשתמש בבורותי בספרות הברזילאית על מנת לזהות דפוסים שאולי נוח יותר לראותם דווקא ממרחקים.
נדמה לי שתו אופי מרכזי בסיפורים הוא הרתיעה שלהם מריאליזם, למרות כוונה כביכול לכתוב בסוגה זו. הבריחה הזו מהמציאות מאפיינת גם את הגיבורים, לא רק את הסיפורים. ולעיתים הבריחה מהריאליזם מלווה בעיסוק מטה-אמנותי או פרודי, כלומר בייצוג של ייצוג: דיון על יצירות אמנות קיימות, פרודיות על ז'אנרים מדעיים, או דיון בייסודה של שפה חדשה (בורחס הושפע מדֵי אסיס בעניינים אלה).
בסיפור השנון הפותח נאלץ בחור צעיר משכיל להאזין למחזה ארוך ומייגע שכתב ידיד משפחה ותיק. מחשבתו של הצעיר נודדת בשעת הקריאה וקורות הנדידה הזו הן עצם הסיפור. כלומר יש לנו כאן התרחקות כפולה מהמציאות: מחזה והזיה. בסיפור אחר ('מריאנה'), גבר מאוהב הוזה ארוכות באישה המחזירה לו אהבה. בסיפור אחר, טרגי-קומי, מתוארים געגועי הגיבור לאשתו המתה כך: "הנה דבר משונה: בחייה, הבדלי האופי בינינו רופפו את הקשר בינינו, שנותר בעינו בעיקר הודות להכרח ולהרגל. מותה, בכוח הרוחני האדיר שבו, שינה הכול; רופינה נגלתה לי עתה כמו הכלה מלבנון בשיר השירים". בחייהם נפרדו גם נפרדו בני הזוג, אך במותה, כלומר בדמיון, לא.
סיפור משעשע אחר מתאר את העלאתו באוב של אלקיביאדס, המדינאי היווני הממולח בן המאה החמישית לפני הספירה, בברזיל של המאה ה-19. "זאוס מת"! מתפלץ לשמוע אלקיביאדס את החדשות המודרניות. אבל זה עוד כלום לעומת הירתעותו מצמד הצינורות השחורים שהמודרנים מכנים "מכנסיים". ביצירה אחרת, שהינה סאטירה מחוכמת נגד האמירה הידועה של מבוגרים על כך שהלוואי והייתה בידם חוכמת הזקנים כשהיו צעירים, מתאר אדם מטורף כיצד שב כביכול לתחייה עם תבונת זקנים וחי חיי שעמום. שתי יצירות כאן עוסקות בייסורי יצירה של מוזיקאים. באחת מהן מלחין מחונן של פולקות, ז'אנר שנחשב נחות, שביקש להלחין נוקטורנו, מגלה שלחנו הוא בעצם גניבה מוזיקלית משופן. יצירת מפתח כאן, להבנתי, 'סודו של הנזיר', מספרת על מגלה ארצות שהגיע למחוז נידח במזרח ובו נזיר אחד מסביר לו שגילה שהדבר היחיד החשוב הוא מה שהבריות חושבים, לא מה שקיים באמת: "הרהרתי בעניין זה, והבנתי כי אם דבר מה יכול להתקיים בדעתם של הבריות מבלי להתקיים במציאות, ולהתקיים במציאות מבלי להתקיים בדעתם של הבריות, משמעות הדבר כי מבין שני אופני הקיום המקבילים, היחיד שנחוץ הוא זה שבמחשבה".
די אסיס הוא סופר מתוחכם ומהנה. לדוגמה: בסיפור אחד אישה שמאסה בכובע השגרתי והנמוך של בעלה יוצאת להרפתקה ומגלה מחדש את קסם היציבות. הכובע הופך בידיו של הסופר למטאפורה ארוטית ואז למטאפורה של שגרה ואי-שגרה. אבל הוא בפירוש, בקובץ זה לפחות, שונה ממקביליו האירופאים, מופסן, צ'כוב, פלובר או טולסטוי. הסיפור היפה 'מעשה במקל' הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל בהיותו סיפור צ'כובי, מופסני או דיקנסי על עוול חברתי.
לקורא בעל הידע המוגבל שמביט על הספרות הברזילאית מרחוק ברור לאיזו מסורת הספרות הזו שייכת. כן, למסורת האיבֶּרית, למסורת של סרוונטס. לדון קיחוטה המכניע את המציאות בכוח דמיונו. המסורת הזו נוכחת מאז אצל יוצרים כמו אונמונו, בורחס, קורטזר, יוצרי הריאליזם הפנטסטי ובולניו, אם למנות דוגמאות בולטות הניכרות גם מאותו מרחק.
אבל מה הסיבה לכך שהמסורת האיברית רחקה מהריאליזם? ב'בית מאיה', רומן פורטוגלי מרכזי מ-1888, בן זמנו של די אסיס, כותב אסה די קיירוש על שיגעון הגדלות הפורטוגלי של מי שאינם מפנימים שהם "מי שהיו". בסצנה סאטירית, פוליטיקאי פורטוגלי בכיר מביע את דעתו על כך שאנגליה מקנאה בפורטוגל: "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה". ואכן, במאה ה-19 ואף הרבה קודם לכן חדלו ספרד ופורטוגל להיות מעצמות אירופיות וקולוניאליסטיות מרכזיות, וזאת לאחר שהיו כאלה בראשית העת החדשה, עת ספניהן האמיצים חילקו בין השתיים את העולם. תודעת השקיעה או השוליות העולמית היא זו שמבדילה בין הכותבים במסורת הזו לכותבים הצרפתים, האנגלים, הגרמנים או הרוסים בני התקופה. ולהבנתי די אסיס מעניק לכך משל, "אלגוריה לאומית", באחד מסיפוריו. הסיפור 'כתב צוואה' מתאר אדם שסובל מקנאה חולנית. הוא אינו יכול לשאת הצלחות של אחרים. הקנאה מתעוררת בו בהיפגשו עם שר החוץ של ברזיל בעת שזה שמע על נפילת נפוליאון. כלומר, ניתן לפרש, תחושת השוליות של הקנאי הייתה אז כפולה: ביחס לאירופה, הנחווית כמרכז, וביחס לשר החוץ. רקעו הפוליטי של הסיפור הוא הכרזת העצמאות של ברזיל מפורטוגל. הקנאה החולנית של הגיבור היא משל נהדר לתחושת שוליות לאומית, שמניבה ספרות שעניינה אינו המציאות אלא הבריחה ממנה.
"אדם מהולל", משאדו די אסיס, תרגום: אביתר אורן, הוצאה לאור: פועלים, הקיבוץ המאוחד, 213 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.11.24
