שלום אוסלנדר שונא את אלוהים. אלוהים "הוא המניאק. אלוהים הוא האיש הרע". אבל אוסלנדר לא מפלה. מבחינתו "זין גם על ישוע", וגם "זין על ארתור מילר" וגם על איין ראנד, על יובל נח הררי, על הובס, על רוסו. זין על כולם, בערך, חוץ מעל אשתו ועל קפקא. למה? כי כולם שותפים לאותו הסיפור, סיפור פופולרי להחריד ושמו פוי, הסיפור הראשון בספר ששמו "אתה על הפנים". "פוי", ספרו החמישי של אוסלנדר והשלישי שמתורגם לעברית, הוא מעין המשך ל"מחבואים עם אלוהים" (משמעות שמו בשפת המקור היא "קינת העורלה"), שבו סיפר על ילדותו במשפחה חרדית נוקשה במונסי, ניו-יורק. כאן מתאר אוסלנדר את ניסיונותיו להצליח ככותב בהוליווד, לפרנס את משפחתו, ולחרב לעצמו את הבריאות ואת הנשמה בשנאה עצמית מאכלת, תולדה של הנרטיב הרעיל שהוחדר בו - המין האנושי הוא פוי ואתה - פוי במיוחד.
אוסלנדר בא ממסורת של כותבים יהודים-אמריקאים מצחיקים וממורמרים, עם הורים איומים וחיבה לאוננות. להבדיל מאבותיו הרוחניים - פיליפ רות, וודי אלן - אוסלנדר הוא יליד 1970. הוא מדור האיקס. הוא רגיש במידה שהומור לא יכול באמת לסייע לה. יש לו שני ילדים עם שמות מיוחדים, פסיכיאטר שהוא קורס בלעדיו וגישה להרבה מאוד סמים. מה מעיק על אוסלנדר? הכול. בשאיפתו להיראות טוב ולהרגיש טוב ולא פוי, הוא מתמכר לחומרים שונים ומשונים, בהם חומר שמנקה ראשי וידאו. אחרי שהוא עובר תאונת דרכים כתוצאה משימוש ב-GHB מחליט אוסלנדר לנסות להתנקות: "זרקתי לפח את 'הוט סטאף' אבקת תחליף סטרואידים אנאבוליים, יחד עם האנדרוסטנדיון והדיבנקוזיד והאורנטין אלפא-קיטו גלוטרט ומשהו שנקרא משקה אנרגיה תפוזים אולטימטיבי קדם-אימון, שמאוחר יותר התגלה שהוא מכיל קלנבוטרול, חומר שורף שומן לא חוקי שדומה במבנהו הכימי למתאמפטמין". אוסלנדר ניצל, לעת עתה, אבל הוא עוד יחזור להתמכר: לחדשות, לג'ין, לקבוצות ווטסאפ.
בילדותו המחמירה של אוסלנדר גם כסף לא היה, והוא נאלץ להסתפק בחוברות פנטהאוז במקום בפורנו כהלכתו. אפליה זו הופכת אותו ל"מרקסיסט אוננות מהפכני", כשהוא מחליט לגנוב את מכשיר הווידאו של משפחת מוסקוביץ' העשירה: "משפחת מוסקוביץ' מאוננת את דרכה אל העתיד, ואילו אני עדיין מאונן בעבר. למה שהעשירים יקבלו טלוויזיות עם מסך גדול ומכשירי וידאו? שהרי העניים זקוקים לפורקן עוד יותר מהעשירים, לא? למה שמעמד הפועלים לא יהנה מאותן הזדמנויות סיפוק-עצמי כמו העשירים?". כסף, לפי אוסלנדר, הוא גם כלי יעיל לדיכוי מרידות - "סוג של דמי שתיקה...", "ישוע שחי באחוזה בבל-אייר עם בנטלי ובריכת אינסוף, לא קורא למהפכה". הוא עצמו מוכן ומזומן לקבל את דמי השתיקה האלו: "אם יהיו לי אמבט טבילה בסגנון יפני ובריכת אינסוף ובית עם שם, לעולם לא אחזור להרגיש פוי".
קוראיו של אוסלנדר נעים איתו בין המחשבה שעדיף להיות שמח ואוהב ולגדל ילדים תמימים וחמודים (קטעי ההורות בספר נוגעים ללב), לבין ההבנה שהעולם אכן מחורבן, לא הוגן, מסוכן ומלא במטומטמים תאבי בצע. כלומר, יתכן ש"פוי", כרעיון פילוסופי, הוא אולי לא משהו שגוי כל כך. האם הבעיה של האנושות היא שהוטמעה בנו שנאה עצמית? או אולי ההיפך: שחונכנו לחשוב שאנחנו נזר הבריאה, שמותר לנו הכול. גם לגבי אוסלנדר עצמו עולה לפעמים המחשבה: האם הוא באמת מרגיש פוי, או שאולי הוא פשוט חושב שמגיע לו הרבה יותר? אולי הוא אינו סובל מהחומרה של התנ"ך, אלא מההבטחה של הקפיטליזם? מה שבטוח, שילוב של שניהם זה לא בריא.
הכתיבה, כך אמר אוסלנדר לא אחת, היא התרפיה שלו. ואם היא כזו, טיפולית, אז באמת הכול מותר: לגדף, להכביר בחזרות ובפאנצ'ים, לסתור את עצמך, להביא רעיונות פילוסופים חצי אפויים, לכתוב בשורות קצרות ועם טון של קריינות בנטפליקס ואפילו להגיע למסקנה, שבלונית ברמת כיתוב על תה צמחים, שתזוזה לא עוזרת כי "הרעש נמצא בתוכנו". כמעט כמו כל מה שמגיע מאמריקה בעשורים האחרונים, "פוי" הוא גם ילדותי, שטחי וטלוויזיוני וגם נושא איתו אמת שורפת ומצחיקה מאוד על החיים בעולם מסובך מדי.
החינוך הדתי הנוקשה לא הפך את אוסלנדר לשומר מצוות, אבל גם לא לאתיאיסט. הוא הפך ל"מיזותיאיסט" אדם שחושב ש"יש אלוהים, והוא שמוק". הגישה הזו לא משאירה אותנו יתומים בעולם אקראי ללא בורא או שומר, אלא מציעה לנו סיפור חלופי, סיפור הוליוודי שיש בו מאבק. הקייס הגדול של הספר, כתב ההאשמה נגד אלוהים ונגד נרטיב השנאה העצמית המוחדר בנו על ידי הדת, הוא, בסך הכול, די ילדותי. אוסלנדר נשאר מתחת לסינר של אלוהים, גם אם הוא מנגב איתו עכשיו את התחת.
"פוי — זיכרונות וישועה", שלום אוסלנדר, תרגום: ארז אשרוב, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 368 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.11.24
