מאז שהשתרר פה שעון חורף (כי חורף, מה זאת אומרת, תפתחו חלון, תראו) פיתחתי לעצמי עייפות כרונית שיורדת עליי תמיד בסביבות רבע לחמש אחר הצהריים ואומרת לי: בוא, שים ראש, תראה, תכף חושך בחוץ, וכבר מזמן חושך בפנים, והכל ממילא מדכא, והשמש שוקעת על המערב, על הדמוקרטיה הליברלית ועל הפיצוצייה של מנש שכבר אין לך כוח להוציא את עצמך אליה למרות שהבטחת לילדים טילון, אז אולי פשוט בוא תיכנע ותירדם. לקצת.
לרוב אני מצליח לא להירדם באמצעות טריק קטן שלימדתי את עצמי: אני נרדם. לשלוש דקות. על היד שלי, שאותה הנחתי על שולחן הכתיבה. ואז מתעורר בבהלה כי היד נרדמה ותוהה מה לעזאזל ואיזה יום היום ו... שיט, כמה ישנתי? אה, שלוש דקות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
השעה חמש וטיפה, ואני שואל את עצמי מה, בעצם, אני אמור לעשות עם עצמי מעכשיו עד סוף היום, כי לפחות בחוץ נראה כבר לגמרי לילה.
וברגע הראשון אני חושב לעצמי: סידורים. אני צריך לעשות סידורים!
זו מחשבה בלתי נמנעת בקרב אנשים כמוני, שההורים שלהם היו מקדישים את שעות אחר הצהריים, באופן מסורתי, למה שהם קראו "סידורים".
אמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה במפעל במפרץ חיפה, בודקת מה קורה בבית ואומרת: "טוב, צריך לעשות סידורים. רוצה לבוא איתי?"
ברור שרציתי.
הסידורים הורכבו ממיטב הקלאסיקות הזעיר-בורגניות: קודם כל, היה בנק לאומי במרכז המסחרי השכונתי, והיינו חייבים ללכת לשם ולחכות בתור – זה דווקא בסדר כי אין בעיה להעביר את הזמן בתור בגלילה אינסופית – ואני מתכוון לבניית גלילים – של הפלאיירים, העלונים והדפים הפרסומיים לתוכניות חיסכון שהוצבו בתיבה מסודרת על קיר הסניף. ובסוף אמא הייתה מגיעה לפקיד, עושה איתו מה שעושה (מפקידה צ'ק, מה נראה לכם), ומשם היינו ממשיכים לסידור החשוב הבא: דואר.
בדואר צריך לחכות אפילו יותר וזה ממש משעמם כי אין פלאיירים ויש רק פקיד אחד, מאיר, שמכיר את כולם וגם אותי, והוא שמנמן, משופם ומיוזע ואני לא אוהב אותו, אבל אין מה לעשות; המכתב הזה לרומניה לא ישלח את עצמו.
כפיצוי, הסידור השלישי היה הסופרמרקט הגדול במרכז המסחרי. הסופרמרקט הוא באמת ארץ האפשרויות – אפשר לעזור לאמא למצוא שם את אבקת הג'לי שממנה היא מכינה לנו את הקינוח השני הכי טעים בעולם אחרי פודינג מאבקה – ובדרך הביתה נעצרנו גם בבית המרקחת אצל רפי, שעקרונית מוכן לתת תרופות גם אם אין לך מרשם, ואז היינו חוזרים הביתה מרוצים.
עשינו סידורים.
והנה, רק כמה עשורים מאוחר יותר, השעה חמש אחר הצהריים ואין לי שום סידורים לעשות.
הסידורים מתו. האינטרנט הרג אותם, ובצדק, ואין שום דבר שבשבילו אמא שלי הייתה צריכה לצאת מהבית, להיכנס לרכב, למצוא חניה, לחכות בתור ארוך ולנהל סמול טוק עם פקיד שמכיר אותה ברמת כמה-הילד-הוציא-בבוחן, שאני לא עושה כיום בדקה אונליין.
הדואר, כמובן, מת ונקבר אבל ממשיך בחייו כזומבי מפחיד; הבנק הוא איזה מקום לא ברור שבו גל תורן משחק פינג-פונג עם ציפי שביט, ואני יכול להשיג אותם טלפונית בכל רגע באמצעות תהליך הזדהות מפרך ברמה אבסורדית; הסופר עדיין שם, אבל אין לי שום סיבה להגיע אליו פיזית – והכל מושלם, אולי מלבד שני חסרונות קטנים:
שאין לי בעצם כבר שום סיבה לצאת החוצה, לרחוב, ושלמרות שיש לי, בכל תחום ובלי לזוז מהבית, יותר מידע ואפשרויות מכפי שהיו לבן אנוש אי פעם, אני מרגיש, רוב הזמן, שאני לא יודע שום דבר בוודאות ושהעולם שבו אני שוחה כדג (רקק) הופך כאוטי, שקרי, מסובך, נבזי, שונא-אדם וקשה יותר לפענוח כל הזמן.
וזה לא בגלל שאני מזדקן. זה בגלל העולם.
פעם, כילד, לא ידעתי טוב יותר. אבל באופן מפתיע, ידעתי טוב יותר.
אין לי בעצם כבר שום סיבה לצאת החוצה. ולמרות שיש לי יותר מדי מידע ואפשרויות מכפי שהיו לבן אנוש אי פעם, אני מרגיש, רוב הזמן, שאני לא יודע שום דבר בוודאות
מה שמזכיר לי את הסידור המפורסם של ימי שישי של ילדותי ונעוריי – לסחוב מהמכולת ערימה של עיתוני נייר, שיהיה מה לקרוא בשבת – ואת האופן שבו התחלתי, קצת מאוחר יותר, לכתוב בעיתונים האלה בזמן שלאף אחד לא היה מושג ממשי כמה קראו ומה קראו ועד כמה הכתיבה שלי – או של מישהו – בכלל עניינה מישהו.
לא היו שום קליקים לספור. לא היו שום לייקים, קומנטים, אינגייג'מנטים, אימפרשנס, היטים, סי-טי-ארים. לא; כתבת משהו בעיתון ושלושה אנשים אמרו לך שקראו? אתה מלך, כוכב של הלייף, מוגול תקשורת. אמא של העורך שלך אמרה לו שקראה אותך בשבת? הגעת לפסגה ומעבר לה! ישבת בבית קפה וראית מישהו בשולחן ליד מדפדף אותך בחוסר עניין? אתה פאסה, גמור, צפה להודעת פיטורין (בלי שימוע. השימוע טרם הומצא) בתחילת השבוע.
זה היה, כמובן, עולם בלתי מדיד שבו אנשים פשוט לא ידעו טוב יותר. ובאופן מפתיע, זה היה עולם שבו אנשים ידעו טוב יותר. או לפחות הרגישו שהם יודעים משהו בביטחון ושהדברים בחייהם ברורים ולא מתעתעים, שקריים, מגזלייטים, מוטים, מוספמים, עמית-סגליים, תלויי פוזיציה, נטולי עובדות ממשיות או פשוט חלק מתוכניות גדולות ונבזיות של פוליטיקאים רקובים.
אנשים לא ידעו כלום, אבל ידעו טוב יותר.
מה שמזכיר לי שמיכל דליות, בשבתה כ”סופר נני”, אמרה פעם באיזה ראיון שההורים שלנו "עשו איתנו המון טעויות, אבל לפחות הם עשו אותן בביטחון מלא".
היא התכוונה שאנחנו הפכנו להיות הורים אכולי ספקות, מלאי חרדות, מוכי אשמה, שעושים עבור הילדים שלהם הכל, אבל מרגישים, בכל זמן, כאילו הם לא עושים מספיק ובטוח טועים, גורמים נזק, אבודים.
ההורים שלנו לא ידעו טוב יותר, ובאופן מפתיע, הם ידעו טוב יותר. הרבה יותר.
ככל שהעולם הפך לכאורה פשוט ומחובר ונגיש ומשותף ומיידי ומוקלק, הוא גם הפך מסובך, מתעתע ומנותק. זה רק נשמע כמו פרדוקס. זה לא
מה שנדמה לי שאני מנסה להגיד כאן זה שככל שהעולם הפך לכאורה פשוט ומחובר ונגיש ומשותף ומיידי ומוקלק, הוא הפך מסובך, מתעתע ומנותק. זה רק נשמע כמו פרדוקס, זה לא.
אני מניח, כמובן, שהחיים פשוטים יותר בעולם שיש בו פחות אפשרויות ומקורות מידע ושאתם יכולים לסגור בו הכל בכמה סידורים מול שלושה דלפקים בשכונה ומול חיים יבין ב"מבט". אבל ברגע שהעולם עלה על גדותיו והציף והפך ליותר מדי מהכל, כולנו איבדנו אחיזה ולפעמים גם אמון עצמי, ופשוט למדנו לפקפק בהכל ובכולם (ובעצמנו) כל הזמן ולא להיות בטוחים יותר בשום דבר.
7 באוקטובר בטח לא עזר. הוא רק הדגים שוב שאנחנו מוכרחים לפקפק בכל כל הזמן, כי אחרת עוד עלולים לבוא ולשחוט אותנו סתם ככה בשבת בשש וחצי בבוקר, בזמן שהצבא והמדינה ישנים על האף.
והאמת היא, כמובן, שאנחנו יודעים כיום טוב יותר. אנחנו יודעים המון. וזה רק גורם לנו להרגיש, רוב הזמן, שאנחנו לא יודעים יותר כלום.
ושאני, למען האמת, ממש מתגעגע לסידורים.
