בביקור האחרון שלי בעיר הולדתי וילנה, בספטמבר 2024, טיילתי בשכונת אוּז'וּפּיס, הלוא היא "רפובליקת אוז'ופיס", שנודעה בחוקה היתולית למחצה, המיטיבה לבטא את עקרונות החירות האנושית יותר מרוב החוקות הרציניות, ובאמנות הרחוב שלה. באחד משיטוטיי בשכונה, על קיר של בית ישן ליד גדת הנהר הקטן וילנֶלֶה, הבחנתי בגרפיטי עם פרצוף מוכר של גבר עז-מבט, ולצידו ציטוט מאת המדינאי האירי, אדמונד ברק: "כל מה שנדרש בשביל שהרוע ינצח, הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר".
4 צפייה בגלריה
!["אעביר את שארית חיי בכלא וכאן אמות". אלכסיי נבלני בהפגנה נגד ולדימיר פוטין, 2022 (צילום: gettyimages) yk14172158](https://ynet-pic1.yit.co.il/cdn-cgi/image/f=auto,w=740,q=75/picserver6/crop_images/2024/12/02/yk14172158/yk14172158_0_96_1073_604_0_x-large.jpg)
!["אעביר את שארית חיי בכלא וכאן אמות". אלכסיי נבלני בהפגנה נגד ולדימיר פוטין, 2022 (צילום: gettyimages) yk14172158](https://ynet-pic1.yit.co.il/cdn-cgi/image/f=auto,w=740,q=75/picserver6/crop_images/2024/12/02/yk14172158/yk14172158_0_96_1073_604_0_x-large.jpg)
"אעביר את שארית חיי בכלא וכאן אמות". אלכסיי נבלני בהפגנה נגד ולדימיר פוטין, 2022
(צילום: gettyimages)
זיהיתי אותו מיד: היה זה מתנגדו הגדול של המשטר הפוטיניסטי, אלכסיי נבלני, שמת במחנה עונשין בצפון הרחוק ב-16 בפברואר השנה. הכל בחיים מתחרז, ועבור הליטאים שציירו את הגרפיטי, תוך שימוש בתרגום לאנגלית — כאילו כדי להדגיש שאין להם עניין במאבקי הכוח הפנימיים של האימפריה המאיימת עליהם זה מאות שנים — תאריך מותו של נבלני נושא משמעות כבירה, שכן 16 בפברואר הוא אחד משני ימי העצמאות שלהם מאותה אימפריה עצמה.
הליטאים, למעשה, לא עומדים מנגד. הם תומכים במלוא הכוח באוקראינה הלוחמת ומעניקים מקלט לדיסידנטים רוסים ובלרוסים. כך גם בנוגע להוצאת One Book Publishing, שהוקמה (נכון לעכשיו) למען פרסומו של ספר אחד, ופועלת בליטא. הספר הזה יצא לפני זמן קצר ב-26 שפות שונות בבת אחת, אך בינתיים לא בעברית. וכמתבקש הוא הפך לאירוע פוליטי חשוב, אך גם לאירוע ספרותי יוצא דופן. מתברר שעם מותו (ליתר דיוק, הירצחו) של נבלני בכלא חארפּ המרוחק איבדנו לא רק מנהיג פוליטי מעורר השראה, אלא גם סופר מחונן, שופע סגנון והומור ומשחק ללא מורא במוות.
ספרו של נבלני — שהכותרת 'פטריוט' הולמת אותו, בלי שום ציניות — נערך אחרי מותו על ידי אלמנתו יוליה נבלניה, הדוברת שלו קירה יָרמיש (שהייתה לצידו, בין היתר, בעת ההרעלה המפורסמת באוגוסט 2020) והעורכת הספרותית הבולטת, ברברה בביצקאיה. הספר בנוי משלושה חלקים שאינם שווים בגודלם. שני הפרקים הראשונים הם מותחן המגולל את סיפור ההרעלה (אך לא את הסיפור הבלשי המטורף שהעולם עקב אחריו בזמן אמת וכן באמצעות הסרט 'נבלני' זוכה האוסקר, ובו נבלני וכריסטו גרוזב, מאתר התחקירים Bellingcat, חושפים ברוב אלגנטיות את הזהויות ואת השיטות של מרעיליו, סוכני ה-FSB הכושלים). פרקים 3 עד 16 הם ממואר מרתק שנבלני התחיל לכתוב אחרי ההרעלה, והוא מתאר את קורות חייו ואת פעילותו של המחבר מימי ילדותו ועד הטיסה הגורלית שבה חש בתסמיני ההרעלה — כך הספר סוגר מעגל. חלקו השלישי של הספר אינו מחולק לפרקים אלא לתאריכים: הוא מורכב מהיומנים שכתב נבלני בכלא מיום מעצרו בינואר 2021 בשדה התעופה עם שובו למוסקבה אחרי השיקום מההרעלה בגרמניה, ועד 22 במרץ 2022, כשקיבל את גזר הדין הנוסף והאחרון שלו — תשע שנות מאסר במשטר מוגבר, חודש לתוך הפלישה רחבת ההיקף של ארצו, שניסה ולא הצליח להציל מעצמה, לאוקראינה. השנתיים האיומות שלאחר מכן לא נכנסו לספר. את רובן בילה בצינוק, עד מה שנראה כהרעלה נוספת, והפעם קטלנית, לצד התעללות מכוונת וממושכת בשאריות בריאותו, עד השקרים הצפויים במסמכי הפטירה, עד הימים הארוכים שבהם לא הסכימו למסור את גופתו לאמו האבלה.
למעשה, הספר מתחיל ונגמר במוות, מה שמעניק לו גוון קיומי. הפרק הראשון, שכאמור מתאר לפרטי פרטים את יום ההרעלה, מתחיל כך:
"המוות לא כאב כלל וכלל. אבל היה ברור שהוא הכרחי — אחרת לא היה סיכוי שאשכב על רצפת המטוס ליד השירותים. ראיתם את הרצפה הזאת? היא לא נקייה במיוחד".
ואילו הפרק האחרון, הממלא את תפקיד האפילוג, נגמר כך:
"אני, מה הייעוד שלי? לחפש את מלכות השמיים ואת האמת האלוהית, ואילו לכל שאר העניינים ידאגו ישוע אחינו ובני משפחתו. הם לא ייתנו לאף אחד לפגוע בך ויפתרו את כל הבעיות. כמו שאומרים במקומות הללו: ייקחו את הקלף על עצמם".
עדותו של של אלכסיי נבלני יום לפני שמת בבית הכלא
"במקומות הללו" — כלומר, במחנות העונשין של רוסיה. עגת האסירים — שמרעילה את השפה הרוסית במושגי המוסר הפלילי מאז ימי הכליאה ההמונית של סטאלין, שעירבבה מיליוני אנשים נורמטיביים עם עבריינים אמיתיים — אינה שכיחה בשפתו של נבלני. כאדם משכיל המבקש לבנות ארץ טובה ומוסרית יותר, הוא מודע לכוחה של השפה, ולכן מעדיף להשתמש בשפה רוסית תקנית אך רעננה מאוד דווקא בזכות ההתאמה הניכרת לקורא מערבי שלא תמיד בקיא בכל פרטי המציאות הסובייטית והפוסט-סובייטית. לכן התייחסות רגעית לשפת האסירים, ועוד בסמיכות כזאת לשמו של "ישוע אחינו ובני משפחתו", בולטת כאלמנט של אירוניה דקה. בין דפי הספר אנו מגלים כותב שהוא נוצרי מאמין, במובן הטוב של המילה, מבקש האמת האלוהית, כלומר, האמת האנושית והמוסרית, שהאמונה עוזרת לו לשמור על נפש טהורה בתנאים הקשים של הכלא הרוסי (סיפורי הכלא הקיצוניים באמת שהיו מנת חלקו בשנתיים האחרונות של חייו נשארו, כאמור, מחוץ לספר). אבל נבלני נאמן לעיקרון שלו ללוות את סיפור חייו, שהתעלה לקראת הסוף לדרגת הרואיות של קדוש נוצרי מעונה קלאסי, בהומור עצמי רציף, וכך גם אמונתו ומושא אמונתו אינם חומקים מאורו של החיוך. אחרי 18 או 19 ימים של שביתת הרעב, שפתח בה כדי לאלץ את סוהריו להביא אליו רופא אזרחי (הפגנות למען מטרה זו התקיימו אז, במרץ 2021, בערים רבות בעולם, כולל אחת המונית למדי בכיכר רבין בתל-אביב, שהשתתפתי בה מתוך תנועת לב משונה, כי לכאורה מה לליטאית-ישראלית כמוני ולנבלני), אסיר אחר נתן לו כרטיס נייר זעיר בעטיפת פלסטיק שקופה:
"אני נוטל את המלבן הקטן ומתבונן בתשומת לב מה יש בו. בצד אחד — 'תפילה למלאך', הכתובה, כמובן, בפונט סלאבי עתיק שקר כלשהו. זה כמו תמיד. ככה זה בכל הדתות. הקונצנזוס הכללי מסכים שהמלאכים והכרובים ממהרים להתעופף למקומות שבהם יש פונט גותי, או אותיות שבוטלו לפני מאה שנה, או shall. ואם גם סדר המילים במשפט נראה כאילו מאסטר יוֹדה בנה אותו, הרי אז אלוהים בכלל מרוצה עד הגג ונוטה להרעיף עליך את חסדו האין-סופי.
בצד השני - מישהו עם כנפיים והילה סביב הראש. מלאך מן הסתם.
[...] קשה מאוד לתאר את רגשותיי באותו רגע, אבל הכרטיס הזה (הנחתי אותו בכיס הקדמי של החולצה והתחלתי לשאת אותו תמיד - גם עכשיו הוא איתי) ממש שרף את חזי ומילא אותו בהשתאות. ממש רציתי לגשת למצלמה, לתחוב אליה את הכרטיס ולצרוח: "הבנתם, בני זונות, אני לא לבד!"
התערובת החריפה הזאת של אמונה עמוקה — בישוע הנוצרי או בצדקת הדרך, במקרה של נבלני זה היינו הך — ואירוניה שמונעת מהמספר לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, מלווה את כל פרקי הספר. איננו רגילים לגישה כזאת לדת: אנו מתבשלים זה שנים ארוכות בתוך מרק דתי סמיך שמידת הרצינות שלו ביחס לעצמו עומדת בפרופורציה הפוכה למידת המוסריות האנושית שהוא תובע מעצמו וממאמיניו. מהבחינה הזאת, אין הבדל גדול בין הממסד הדתי בישראל לבין הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית, שהסימביוזה שלה עם השלטון הדיקטטורי והמושחת התחילה מתישהו בימי הביניים והתהדקה בימי שלטונו הבלתי-נגמרים של פוטין. נבלני, כותב בעל יכולות קרנבליות לא מבוטלות (על פי בחטין), מוכיח שהמשוואה הזאת אינה מחויבת מציאות.
הטריילר לסרט הדוקומנטרי "נבלני"
אמא ושמה אלכסיי
נבלני נולד ביוני 1976. חלקו הממוארי של הספר מתחיל מהאירוע המכונן המשותף לנבלני הצעיר ולהיסטוריה הסובייטית והפוסט-סובייטית: אסון צ'רנוביל. בעת האסון, באפריל 1986, גם אני וגם נבלני היינו בני תשע וחצי. אלא שלנבלני הייתה משפחה קרובה, סבתא ודודים, בכפר גדול במרחק קילומטרים אחדים מהכור האטומי שבו התרחשה התאונה המחרידה. כילד, הוא בילה את כל החופשות אצל משפחתו האוקראינית, שדאגה להאכיל אותו בכל מה שגידלה בגינה; ביחס למחוז מוסקבה שבו גדל, שלא לדבר על אזורים מרוחקים ברוסיה, היה זה מחוז של מזון בריא ושופע. כאשר הכה האסון נחשף נבלני הילד, בזכות הקִרבה המשפחתית לעדים מיידיים, לגודל הפער העצום בין השקרים הקטלניים שהפיץ השלטון, שהיו גם הסיבה לאסון וגם התגובה אליו, לבין המצב בפועל. כלל אוכלוסיית ברית-המועצות נחשפה לפער הזה מעט אחריו, ולמיכאיל גורבצ'וב לא נותרה ברירה אלא לפוצץ את בועת השקרים הסובייטית יחד עם הכור.
נבלני מתאר בחן נדיר את כור המצרף הזה בין שקר לאמת, שבו החברה מצאה את עצמה עם הפיצוץ בכור:
"הודיעו לאנשים שעומדים לפנות אותם. כעבור שעות אחדות יש לעלות לאוטובוסים, לקחת רק כסף, מסמכים וחפצים הכרחיים. אסור לקחת שום דבר מעבר לכך — הכל רדיואקטיבי. ואילו סבתא שלי ייבשה דגים בעליית הגג. הכל הולך לעזאזל — הבית, המשק, עליית הגג, הדגים. והרי בנה הצעיר כל כך אוהב דג מיובש! ברוב ייאוש, סבתא לוקחת את הדג הזה, הולכת לדואר, אורזת חבילה, כותבת את כתובתנו ומוסרת. להפתעתה העצומה, סניף הדואר, שאלה שעות העבודה האחרונות שלו אי פעם, מקבל את החבילה: בסדר גמור, נשלח. ברחובות מסתובבים אנשים בחליפות מגן ומודיעים במגפונים שכל החפצים נגועים ואסור בתכלית האיסור לקחת אותם לנסיעה, אלא אם הם הכרחיים לחלוטין. באותו זמן פקיד הדואר, העובד בהתאם לתקנון, נוטל בשלווה את החבילה ושולח אותה מאזור רדיואקטיבי למחוז מוסקבה. החבילה הגיעה! דג מיובש מעולה זה היה. אבא תיכנן לאכול אותו ליד הבירה, אבל אמא עשתה סקנדל, והוא הסכים להביא מהיחידה שלו מד-קרינה. הדג פלט קרינה בכמות כזאת, כאילו הפילו עליו פצצת אטום. אמא לקחה אותו ליער וקברה אותו שם".
בכל חייו הבוגרים היה נבלני בתפקיד אותה אמא (כן, אותה אמא שהשנה השלטון התעלל בה ארוכות באמצעות אי-מסירה של גופת בנה הרצוח לקבורה, מזכיר לכם משהו?), שעשתה סקנדל והכריחה להביא מד-קרינה: הוא הפך לחושף שחיתויות מספר אחת ברוסיה, לפעיל פוליטי, למועמד מושמץ ואף פסול בבחירות, למייסד 'הקרן למאבק בשחיתות' הנטועה היטב גם במחוזות מרוחקים ממוסקבה — עניין לא טריוויאלי ברוסיה ההיפר-ריכוזית — ולמנהיג האופוזיציה האחרון שפוטין פחד ממנו, אפילו כשהיה כלוא. פחד עד כדי כך שנמנע מלנקוב בשמו ונהג לכנותו "האדון הזה" או "הבלוגר הזה". רק מותו הסופי – והלא-טבעי בעליל – שאליו התכונן באופן עמוק ומפוכח, כשאשתו האהובה יוליה לצידו, קבע את ניצחונו של פוטין על אויבו המושבע. למרבה הצער, היה זה ניצחון מוחלט על כל רמז לאופוזיציה.
מאז הפלישה רחבת ההיקף לאוקראינה - נבלני היה מעל שנה בכלא בעת שהחלה - הדיקטטורה ברוסיה צמחה על סטרואידים. שנות מאסר ארוכות נגזרות היום לא רק על מנהיגי אופוזיציה, אלא גם על אזרחים מהשורה שנתפסו באמירה לא מספיק מעריצה ביחס לשלטון ולמלחמתו הפושעת, עשו לייק לא זהיר ברשת חברתית, או שהבת שלהם ציירה בבית הספר ציור בעד שלום. למעשה, אין צורך אפילו באמירה או בלייק, גם לא בהליך משפטי תקין או בהוכחות, די בהלשנה אנונימית. כל מי שיש לו קשר כלשהו לאופוזיציה נכלא, נרצח, או במקרה הטוב היגר, או נכלא ואז היגר בעקבות חילופי אסירים. אף אחד מאותם מנהיגי אופוזיציה גולים אינו מגיע לשיעור קומתו של נבלני, בעיקר משום שרובם נשברים בשאלת האחריות הרוסית הקולקטיבית לפשעים שרוסיה המאוחדת (זהו שם מפלגתו של פוטין, אבל גם הלך הרוח השולט בדיקטטורה, שמרבית האזרחים חיבקו ואימצו אל ליבם) מבצעת באוקראינה. זה עצוב מאוד ומאכזב מאוד, אבל לא מפתיע ואפילו מוכר לנו מקרוב.
הביצים של נבלני
נבלני האיש, וגם הארגון שלו, לא היו אידיאליים. לפעמים הוא עשה מעשים תמוהים ואמר אמירות שהצטער עליהן. תפקידו של ארגון הנאבק בשחיתות במדינה, שבה שחיתות משתוללת במקומות כמו צבא ומשרד ההגנה דווקא מצילה חיים — מפני שמוטב שכמה שיותר משאבי הרג ייגנבו ממנה — גם הוא אינו חד-משמעי. אבל לנבלני היה משהו שאין לרובנו: האומץ להודות בטעויות ולערוך חשבון נפש אישי. כך הוא כותב על המכניזם הפוליטי שפעל בשנות ה-90, מאז זיופי הבחירות הראשונים של תומכי ילצין ב-1996:
"איני מאמין בקארמה... אבל כשאני כותב את זה, אני חושב על צחוק הגורל: אני חש אחריות אישית על כך שתמכתי בעיוורון בילצין בכל מעשיו הבלתי חוקיים.
"לא מוצא חן בעיניך שפוטין ניסה להרוג אותך בנשק כימי? וכשילצין, שבחר ומינה את הפוטין הזה, פוצץ את הפרלמנט בטנקים, מה אמרת? אני מזכיר: 'נכון מאוד, הגיע הזמן, שום רחמים לאידיוטים העתיקים האלה שהתבצרו בפרלמנט!'
"תהליכי ההפרטה, כשמפעלי חומרי הגלם הענקיים חולקו חינם אין כסף לאוליגרכים שמונו מראש — הרי הם לא רק היו ציניים ובלתי מוסריים במהותם, אלא גם בלתי חוקיים לחלוטין בצורתם. מי שרצו [...] להשתתף במאבק על הפרוסות הטובות מהעוגה שנשארה מברית-המועצות, נחסמו בתירוצים מגוחכים בדיוק כמו אלה שמשמשים כיום לפסילת מועמדים בבחירות. וכשהם הלכו לבתי משפט, חייכו להם שם בדיוק כמו התובעים במשפטים של תיקיך התפורים.
"[...] חשבון הנפש הפומבי הוא בעיניי חשוב ביותר מנקודת מבט מעשית. [...] אנו יודעים כמה גדול יכול להיות הפיתוי לעצום עיניים, ראשית לחטאים קטנים, ואחר כך גם לחטאים גדולים של מי שהוא בעינינו 'אחד משלנו'. מי שמבטא את האינטרסים שלנו, נאבק על העמדה שלנו. ועל מנת 'לא לתת לפופוליסטים להגיע לשלטון', למשל, קצת יעגל פינות, יכשף, יערבב. ישתמש בטלוויזיה הציבורית. למה מה קרה? הרי הוא יגיד את האמת ויחסל את מי שצריך לחסל.
"לכן הייתי רוצה מאוד שאת הרגש הזה של 'קארמה' יחלקו איתי [...] כמה שיותר אנשים, שבדומה לי אז, ראו בעין סלחנית את היעדר שלטון החוק, את השקרים ואת הצביעות של קבוצת אנשים מסוימת למען מטרה נעלה".
האומץ הזה לחשבון נפש ולאחריות אישית, לא פחות מהגבורה המחויכת שבה צעד לקראת כליאתו ומותו, הוא שבידל את נבלני מכל מנהיגי האופוזיציה האחרים, לא רק ברוסיה. מצוותו המפורסמת "אינני פוחד, וגם אתם אל תפחדו" קשה לביצוע כשאתה עומד מול מדינה וחברה שירדו מהפסים, וקשה אפילו יותר כשאתה עומד מול הנפש האפלה של עצמך.
"אם יחסלו אותי, הרי שמשפחתי תקבל שכר סופרים ותמלוגים ממכירות הספר. סביר להניח שיהיו כאלה. אם התנקשות מסתורית באמצעות נשק כימי ואחריה מוות טרגי בכלא לא מוכרים ספרים, אז אני לא יודע מה כן.
"מחבר הספר נרצח על ידי נשיא רשע — הרי זה חלומה של מחלקת השיווק".
כך כותב נבלני על כוונתו לפרסם את הספר. מחבר הספר נרצח על ידי נשיא רשע, ואין יותר מי שיעמוד כנגדו. כלומר יש: חיילי ZSU (הכוחות המזוינים של אוקראינה). עתיד החופש של העולם נמצא כעת בידיהם, בין שאנחנו אוהבים את זה ובין שלא.
בזמנו, אחרי פרסום תחקיר ההרעלה (סוכני FSB טסים לסיביר לכבס את התחתונים של נבלני מהנוביצ'וק...), כתבתי במקום כלשהו: אינני אוהבת להשתמש במטפורות אנדרוצנטריות, אבל החומר החזק ביותר ביקום הוא, ללא ספק, הביצים של נבלני. הנה, תראו:
"עד השמעת גזר הדין [...] התערבתי עם עורכי הדין שלי. המפסידים קונים למנצח שתייה בבר. אוֹלה אמרה, 11-15 שנה; וָדים הפתיע את כולם בתחזית הספציפית, 12 שנה ו-6 חודשים; ואילו אני ניצחתי, כי רשמתי בעמודה שלי, 7-8 שנים. כלומר, התחזית שלי הייתה המדויקת מכולן.
"[...] אעביר את שארית חיי בכלא וכאן אמות. אף אחד אפילו לא ייפרד ממני.
"[...] אני, מה הייעוד שלי? לחפש את מלכות השמיים ואת האמת האלוהית, ואילו לכל שאר העניינים ידאגו ישוע אחינו ובני משפחתו. הם לא ייתנו לאף אחד לפגוע בך ויפתרו את כל הבעיות. כמו שאומרים במקומות הללו, ייקחו את הקלף על עצמם". •
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24