יש ספרים שמושתתים על איזה רעיון מבריק, מקורי, מפתיע. אך לרוב, רומן, אותו מֶשֶך סיפורי בשרני בין כמה עשרות אלפי מילים לפחות, לא יכול להישען על רעיון אחד. ואם הוא נשען עליו בלבד, תחושת הקורא היא שמדובר לא ב"רעיון" כי אם בגימיק גרוּם.
"רווח של חמש" נשען על הברקה, הברקה שנולדה מתוך כאב חיינו בארץ נשוּבת המלחמות, כאב אם על בנה יחידה אשר אהבה, שאותו אינה רוצה להוליך בעתיד אל ארץ המוריה, לעקידתו. בעקבות מבצע צוק איתן, מבינה נתי, נשואה ואם לשלושה, מזכירה ביישוב פסטורלי בצפון, שבנה בכורה, עידו בן ה-16, צפוי מן הסתם בשירותו הצבאי להילחם בעזה. זאת משום שניתן להבחין בדפוס של "סבבים" בעימות הזה. ומה אם, חולף בראשה של נתי רעיון, תזרז את פריצת ה"סבב" הבא כך שיקדים את גיוסו של בנה? "הם ילכו ליחידות קרביות ואנחנו לא נצליח לשכנע אותם שלא כי חינכנו אותם שזה מה שצריך לעשות, אבל אנחנו יכולות לדאוג שהשירות שלהם יהיה ברווח [שבין הסבבים]. שהמלחמה הבאה, או המבצע, כמו שקוראים לזה עכשיו, יתחיל ויסתיים לפני שהם יתגייסו". מבחינה מוסרית, חושבת נתי, ניתן להצדיק איכשהו מעשה כזה, כי הרי בין כה וכה ייהרגו מספר דומה של חיילים. אז מדוע שאֵם לא תנסה לגונן על בנה? ישנה כאן הברקה מסוימת וישנו כאן פתח ללבטים מעין אלה של המחזה "אנטיגונה", על הנאמנות לעם ולממלכה לעומת הנאמנות המשפחתית.
אך האם זה מספיק לרומן שלם? לפני שאנסה לענות על כך אמנה עוד כמה היבטים של ועל הרומן. הרומן כתוב בשפה דיבורית מאוד, בגוף ראשון של נתי, כשהיא פונה כביכול אל הבן עידו (שאולי יקרא את הדברים בעתיד), מסבירה את עצמה. סוגיית האמינות כאן גם היא חשובה. והיא נחלקת לכמה חלקים. האם הדרך שבה בחרה נתי לזרז את פרוץ הסבב הבא ישימה מבחינה טכנית? ואם היא ישימה מבחינה טכנית, האם היא גם סבירה מבחינת התוצאה שנתי מקווה לה? ואם התוצאה סבירה (או יכולה להיראות סבירה לאישה כמו נתי) האם סביר שנתי תגבר על עכבות מוסריות ורגשיות שכרוכות בה? על סוגיית האמינות הטכנית גוברת הסופרת טלי כהן צדק בתיאור ריאליסטי מפורט של ההכנות והעבודות שעמלה עליהן נתי לצורכי תוכניתה. התיאור מפורט מדי, לטעמי, מייגע, ואולי מסגיר את התחושה שלה שהאמינות בשאר האגפים (דהיינו שאישה כמו נתי תאמין באמת שהמעשה שלה יפעל לשינוי המדיניות הישראלית ושהיא תגבר על עכבותיה המוסריות ופחדיה) רעועה, ולכן יש לפצות על כך בהדגשה יתרה של ההיתכנות הטכנית. האמינות קורסת לגמרי בהתרחשות בסופו של הרומן, שאימנע מלחשוף אותו כדי לא לקלקל לקוראים.
רגע מעניין ורלוונטי מאוד נגלה לפתע באמצע הרומן, כשנתי מהרהרת בהבדלים בינה, אישה חילונית, לבין ציונים דתיים ביחס לסוגיית סכנות המלחמה, וזאת כשהיא חושבת על קהל היעד שעליו נועד להשפיע המעשה שלה: "הדתיים אוהבים את הארץ ממקום אחר. לא יותר, אל תטעה. אולי הם חושבים שהם אוהבים אותה יותר אבל הם לא [...] כן, אוהבים ממקום אחר. אז יש את המקום האחר הזה, שבחיים אני לא אבין מהו כי אני לא מבינה את כל מה שקשור לזכות אבות, ויש את העניין, שיש להם הסבר לכל דבר, ללמה הדברים קורים, וזה לא טוב לי, יכולת קבלה [...] אני צריכה ישראלים רגילים". ההקרבה הלא-פרופורציונלית של בני הציונות הדתית במלחמה האחרונה תהיה, להערכתי, בעלת תוצאות מרחיקות לכת על החברה הישראלית ועל המגזר כאחד, חלקן לא בהכרח צפויות (יש לזכור ש'שיח לוחמים' נוצר בקרב קיבוצניקים חילונים בעקבות מלחמת ששת הימים אחרי שרבע מהנופלים במלחמה ההיא היו בני קיבוצים, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה). גם הביטוי "ישראלים רגילים" מעניין ולא מובן מאליו. אבל הנושא לא מפותח כאן, זה אינו הנושא של הכותבת.
אז הבה נחזור על השאלה: האם יש בשר שנרקם על גב הרעיון המבריק אך הגרום שיש כאן או שהרעיון ניצב לבדו בעצם לובנו ברומן הזה? ואם כן, האם הגימיק מספיק? התשובה המיידית היא שהרעיון אכן ניצב חשוף לבדו. לקראת אמצעו, הרומן מעט נפתח, יוצא מעט למרחב, כאשר הסופרת מעבה אותו מעט בתיאור היחסים שבין האם לבן ואף מעט שבמעט בתיאור האב; בתיאור הגישות השונות של השלושה לקראת הגיוס הקרֵב; בתיאור החשדות של הבן באמו. יש גם עיבוי מלאכותי ולא מוצלח בעלילת משנה על נער בן המושב שעוזר לאם בעבודות כפיים במזכירות המושב והיא חוששת שיגלה את תוכניותיה. אך ככלל, הרומן נשען על הרעיון בלבד.
ובכל זאת איני מצליח לומר בפה מלא שהספר כשל. כי איכשהו, למרות צנימותו הגימיקית, למרות הבעיות באמינות, למרות שאין בו יופי לשוני או עמקות רעיונית, יש בספר "משהו". וה"משהו" הזה אינו פחות מגילום אותנטי ועז של אהבת אם פראית שמשתלהבת ברוחות הסערה של המציאות הישראלית הנוכחית.
"רווח של חמש", טלי כהן צדק, הוצאה לאור: שתים הוצאה לאור, 223 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24