לטום הנקס יש סיפורים וצ'יזבטים מכאן ועד נורמנדי, והוא מספר אותם באותה אנרגיה שבה נראה כי הוא מעביר כל שנייה מחייו האמריקאיים המושלמים. אבל יש סיפור אחד שלו שמכנס בתוכו את כל חוויית ה"להיות טום הנקס". זה קרה במהלך צילומי "קפטן פיליפס", הסרט המצוין מ-2013 ששיחזר את חטיפת סירת המסחר האמריקאית בידי פיראטים סומלים כמה שנים קודם. הבמאי, פול גרינגראס, ליהק לתפקידי הפיראטים מספר סומלים-אמריקאים, ללא כל ניסיון משחק, שהנקס ושאר השחקנים בצוות הסירה לא פגשו עד שאלה עלו אליה בסצנת החטיפה. היו שם צרחות ומכות ורובי קלצ'ניקוב שהוצמדו לפניו של הנקס, והוא פחד באמת. אחרי 20 דקות צילום צעק גרינגראס "קאט" ואמר "לא רע, נעשה את זה שוב". הנקס עדיין רעד וניסה להזכיר לעצמו שזה רק סרט ושהוא בכל זאת האיש שהציל את טוראי ריאן, כשאחד השחקנים הסומלים ניגש אליו ואמר "אני לא מאמין שאני עובד עם פורסט גאמפ". הנקס חזר לעצמו מיד והתחיל לצחוק.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה לא היה מובן מאליו ש"פורסט גאמפ" יהפוך לסרט איקוני - ועם השנים גם שנוי במחלוקת - או שטום הנקס ירכב עליו למעמד אגדה הוליוודית. כשהסרט יצא, ב-1994, הנקס כבר זכה באוסקר על "פילדלפיה", אבל בזמן הצילומים הוא עדיין היה שחקן שחיפש את עצמו ובמשך כמה שנים התקשה למנף את סרט הפריצה "ביג" מ-1988.
אז כשביום השני לצילומי "גאמפ", כפי שהנקס קורא לסרט, אמרו לו שהבמאי רוברט זמקיס "יגיע לקרון שלך לדבר איתך", הנקס היה בטוח שעומדים לפטר אותו. "אם הבמאי בא לדבר איתך אצלך בקרון ביום השני לצילומים, זה לא טוב", נזכר הנקס, "בוב רק אמר 'אני יודע שאתה עצבני, אבל אתה דוחף ומתאמץ יותר מדי'. לפחות לא פוטרתי. שלושת הימים הראשונים בכל סרט הם פחד. ביום השלישי של כל סרט אתה חושב 'הייתי צריך לסרב לתפקיד הזה', וזה קורה תמיד, לא משנה כמה זמן אתה במקצוע, מה השגת בקריירה או איך קוראים לך".
שכחו מפורסט גאמפ 2
בסרט "יש לך הודעה" - קומדיה רומנטית שגרתית, ועדיין, כזו שכבר לא עושים יותר - מתאר טום הנקס את חברתו ההיפר-היפר-אקטיבית: "פטרישיה גורמת לקפה להיות עצבני". שיחה קצרה עם הנקס מגלה שהוא למעשה תיאר את עצמו. אין שאלה שהוא לא עונה לה בהתלהבות קולנית ותוך כדי מעבר מהיר מנושא לנושא; בדרך כלל התשובה מלווה בחיקוי כלשהו, בעיקר של הבמאים הגדולים ביותר שאיתם עבד; הוא חכם ומקסים, ופחות או יותר מצדיק כל פיסה בתדמית "האיש שאמריקה אוהבת לספר לעצמה שהוא הייצוג המושלם שלה".
כשצריך להוציא את ארה"ב מטראומת 11 בספטמבר, קוראים לטום הנקס; כשצריך לגלם את סאלי סאלנברגר, הטייס שהנחית מטוס נוסעים על נהר ההדסון, מתקשרים לטוס הנקס; כשצריך להסתער על חופי צרפת במלחמת העולם השנייה, מגייסים את טום הנקס; כשצריך לגלם את ג'ים לוול, מפקד "אפולו 13", זה כמובן רק טום הנקס; כשצריך לספר על פרד רוג'רס, שתוכנית הטלוויזיה שלו "השכונה של מיסטר רוג'רס" גידלה דורות של ילדים אמריקאים, אז טום הנקס ילבש סוודר אדום; כשצריך מישהו שירכך דמות וולט דיסני, אין אפשרות אחרת חוץ מטום הנקס; כשצריך להיות קולו של שריף צעצוע בסדרת סרטי אנימציה אהובה, אז טום הנקס יתייצב באולפן ההקלטות; כשצריך לעשות את אחד התפקידים האמיצים אי פעם ביחס לתקופה - הומו חולה איידס בשנות ה-90 בפילדלפיה - טום הנקס יהיה שם, כדי שאמריקה תפחד קצת פחות מהסרט. וכשטום הנקס מודיע מאוסטרליה שנדבק בקורונה בחודש מרץ 2020, הוא יגרום לאמריקה להתחיל סוף-סוף להתייחס ברצינות למגפה.
במשך עשר שנים, בין 1992 ל-2002, הנקס נהנה מהקריירה הטובה ביותר של שחקן קולנוע בעידן המודרני, פס ייצור ארוך של להיטים קופתיים או להיטים ביקורתיים או שניהם: "ליגה משלהן", "נדודי שינה בסיאטל", "פילדלפיה", "פורסט גאמפ", "אפולו 13", "להציל את טוראי ריאן", "יש לך הודעה", "גרין מייל", "להתחיל מחדש", "הדרך לפרדישן" ו"תפוס אותי אם תוכל". בעשור שידע את מייקל ג'ורדן וסיינפלד, טום הנקס היה שותף בפנטהאוז של הגדולים ביותר. יש לו שני פרסי אוסקר ועוד שש מועמדויות, האחרונה שבהן ב-2020, הסרטים שלו הכניסו עשרה מיליארד דולר ברחבי העולם ושווי השוק שלו עצמו מוערך בלמעלה מ-400 מיליון דולר.
סביר להניח שכל זה לא היה קורה בלי "פורסט גאמפ" והנקס יודע את זה, אבל הוא עונה "לא" חד-משמעי בכל פעם שעולה האפשרות של סרט המשך (בראיון שהעניק בעבר הסביר שהסיפור נסגר כמו שצריך, ואין הצדקה לסרט שני). עם השנים הפך "פורסט גאמפ" - על מסריו השמרניים, הלבנת ההיסטוריה האמריקאית והכתיבה האיומה של ג'ני, אהבת חייו של פורסט - לכלי נשק פוליטי נוסף באמריקה המפולגת. אבל לפני שכל זה קרה, זכה "פורסט גאמפ" בשישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, וההופעה של הנקס הייתה קופסת שוקולד משובח.
עד כמה נותר "פורסט גאמפ" צרוב בזיכרון האמריקאי, אפשר היה להבין מהתגובות הראשונות לידיעות כי הנקס, רובין רייט והבמאי רוברט זמקיס מתאחדים שוב לסרט חדש. הם אולי לא רצו שכולם ידברו על "פורסט גאמפ", אבל מועד האיחוד, בדיוק 30 שנה אחרי, לא היה מקרי. הנקס תמיד אומר "כן" כשמגיע טלפון מזמקיס. חוץ מ"פורסט גאמפ" הוא עשה איתו עוד חמישה סרטים, ובהם בין היתר דיבר עם כדורעף באי בודד ב"להתחיל מחדש", שעליו היה מועמד לאוסקר ובשבילו הוריד 25 קילוגרם בארבעה חודשים, וגילם שש דמויות שונות בסרט הלייב אקשן "רכבת לקוטב". הנקס אוהב את העובדה שזמקיס לא פוחד לנסות כל מיני דברים, גם אם עבר כבר די הרבה זמן מאז הקסמים של "בחזרה לעתיד" ו"פורסט גאמפ".
"כל סרט רוצה לעשות משהו שלא נעשה קודם", אומר הנקס, "אבל בוב זמקיס עשה את זה כמה פעמים. ב'גאמפ' אפשר היה פשוט ללהק שחקן במקום ג'ון קנדי שידבר עם פורסט, אבל בוב אמר - הנקס פוצח בחיקוי של הבמאי - 'כולם כבר עשו את זה'. אני זוכר שצילמנו את כל הקטעים שבהם פורסט יושב על הספסל בתחנת האוטובוס ביום אחד. הייתי מותש לגמרי. ישבתי שם ושאלתי את עצמי, 'למישהו בכלל יהיה אכפת מסרט על האיש המוזר הזה שיושב בבגדים המוזרים האלה בתחנת אוטובוס?' למדתי לסמוך על בוב".
הנקס בפודקאסט של קונאן אובראיין: "השתתפתי ב-100 סרטים ואני חושב ששישה מהם ממש טובים. כל מה שאתה יכול לקוות לו זה שבסוף היום הסצנות שצילמת יהיו סבירות, ואחר כך זה לא בידיים שלך יותר"
"כאן ולתמיד" (Here), האיחוד של זמקיס עם שני כוכבי "פורסט גאמפ", מבוסס על רומן גרפי שכתב ריצ'רד מקגווייר. כוכב הסרט הוא שטח אדמה אחד וסיפורו לאורך ההיסטוריה, מימי הדינוזאורים, דרך הילידים האמריקאים, הקולוניאליסטים וכל המשפחות שגרו בבית שנבנה על הקרקע הזו. הסיפור כולו מוצג מאותה נקודת מבט חזותית - במקרה של הסרט, מצלמה אחת שנמצאת באותו מקום ולא זזה. הדברים היחידים שמשתנים הם האנשים שגרים בבית, הריהוט והשנים שעוברות.
“חזרנו לעבוד ביחד כאילו לא עבר זמן”, מספרת בראיון רובין רייט, ג’ני המיתולוגית מ”פורסט גאמפ”, “המשכנו מאיפה שהפסקנו. ביום הראשון כשראיתי את טום, הוא אמר לי ‘אנחנו חייבים לסיים את השיחה הזו שניהלנו לפני 30 שנה’. צחקנו ונהנינו כמו אז, זו הייתה אותה דינמיקה. זו ברכה לעבוד עם אנשים שהעבודה איתה היא כזו”.
בסרט החדש, הנקס ורייט הם ריצ'רד ומרגרט, זוג שנמצא ביחד מאז היו בני 17. מרגרט נכנסת להיריון בגיל צעיר מדי והם תקועים בבית שקירותיו יודעים לדבר ושייך עכשיו להוריו של ריצ'רד. הם מאוהבים, אבל החיים, אוי החיים. זה סיפור אוניברסלי, אם כי הוא נוגע גם במרדף אחרי החלום האמריקאי, ובעיקר בחשיבות של בית פיזי. עבור הנקס זו הייתה הזדמנות לעסוק במשהו שכילד אף פעם לא היה לו: בית אחד קבוע.
4 צפייה בגלריה
“המשכנו את השיחה מאיפה שהפסקנו, לפני 30 שנה“. הנקס ורייט ב“כאן ולתמיד“ | צילום: Sony Pictures YouTube
"כילד גרתי בעשרה בתים שונים", הוא אומר, "אז לא מפחיד אותי שאין לי את הבסיס הספציפי הזה. לא מזמן ביקרתי באוקלנד, קליפורניה, שם יש בית אחד שגרתי בו בערך חמש שנים. חזרתי עם הבן שלי ואמרתי לו 'הנה, פה הייתה חנות, שם תפסתי את האוטובוס'. זה היה מר-מתוק כי יש כל כך הרבה זיכרונות, אבל בעיניי הזיכרונות האלה קשורים לזמן שבו עברנו לבית, למי שהיינו אז, לקשיים שהיו לנו, לא למבנה הפיזי עצמו. הבית שאשתי גדלה בו עדיין עומד בהוליווד הילס ואחיה גר בו. אנחנו יכולים לשבת בחדר שבו היא ישנה כשהייתה בת ארבע. אני לא יכול להתחבר לזה. אנשים מסתכלים על העבר בשילוב של חיבה וזלזול בו-זמנית, אבל אולי אני בר-מזל שאין לי את הנטל הזה של בית אחד לשים עליו את כל הזהות שאיתה גדלתי".
פילוסופי.
הנקס צוחק. "אני מאוד אוהב פילוסופיה. זו הייתה השיחה הראשונה שלי עם בוב זמקיס: למה אנחנו עושים את הסרט בכלל. האם זה סיפור על ארעיות החיים? על הילדים שהם הקו שמחלק את חיינו לשתי תקופות חיים? על המהירות שבה הם גדלים, שהיא תזכורת קבועה לכמה מהר הזמן עובר? מה שאני לוקח מהסרט, ובמידה מסוימת מה שהבאתי אליו, זה חוסר האונים שלנו מכך שאתמול היה אתמול ואי-אפשר לשנות כלום ומחר כל כך רחוק שאין שום סיכוי שנוכל להתכונן אליו. הכי טוב שאפשר לעשות זה לקרב בין האתמול למחר דרך מה שאנחנו עושים היום. הרי בסוף החיים זה דבר אחד שקורה אחרי דבר אחר, ואני מניח שאנחנו פשוט צריכים להתגלגל עם זה".
חלק מרכזי בסרט הוא היחסים בין ריצ'רד לאביו. זה פער דורי מוכר, אבל כאן הוא מתמקד בעיקר בנושאי כסף.
"זה מאוד משקף את היחסים שלי עם אבי, שגדל בעידן השפל הגדול. הוא לא הבין שום דבר מלבד זה שצריך לעבוד קשה ולא להתלונן. אבא שלי לא צמח עם חלום של מה הוא רוצה לעשות, הוא גדל עם המציאות של מה שהוא היה חייב לעשות. אני נולדתי ב-1956 וכבר לא הכרתי מציאות שבה צריך לעבוד קשה רק כדי לוודא שיש מספיק אוכל על השולחן. באותה מידה הפער הזה בין ריצ'רד לאביו מפריע לכל שיחה שהם מנהלים. זה פער בין דור שחשב רק על מה שצריך לעשות כדי לשרוד פיזית וכלכלית, לדור שחושב מה צריך לעשות כדי לשרוד רוחנית ורגשית. אני מניח שלדור הראשון לא אכפת מהחלק השני".
זמקיס, 72, תמיד אהב להשתעשע עם טכנולוגיה חדשנית. בין אם זו המכונית העתידנית של דוק בראון, החלפת יוקו אונו בפורסט גאמפ בראיון המפורסם עם ג'ון לנון או - כפי שקרה בסרט הנוכחי - שימוש בדיפ-פייק שאיפשר להנקס בן ה-68 ולרייט בת ה-58 לראות את עצמם על המסך בגיל 17 או 35.
"זה לא כל כך פשוט, למען האמת", אומר הנקס, "זו לא רק טכנולוגיה, כי הפנים אולי הופכות צעירות, אבל את הגיל רואים בכל חלק בגוף. את לא עומדת, הולכת ונשמעת היום כמו בגיל 17. הכי קשה היה לי לחזור לשנות ה-30, ה-40 ותחילת ה-50 כי הגוף משתנה, המטבוליזם מאט, כל הצרות הפיזיות הקטנות שיישארו איתך עד סוף החיים מגיעות. את לא יודעת את זה בזמן אמת, אבל עכשיו אני בגיל שכן יודע את זה, ועל המסך צריך להעמיד פנים שלא. אותו דבר עם נטל גידול ילדים, להיות עייף כל הזמן, להיות מודאג כל הזמן בגלל כסף, גם זה משפיע על שפת הגוף. שני צעירים מאוהבים זזים אחרת לגמרי ממני היום. רובין ואני קפצנו על הספה כאילו אנחנו בני 17, וקמנו ממנה עם כאבי גב וברכיים".
רייט: “זה טריפ להסתכל עלינו בגילים צעירים פתאום. הטכנולוגיה היא כלי נהדר לשים מולכם את רובין בגיל 19. הרבה פעמים טום ואני היינו צריכים לתקן לעצמנו, ואחד לשני, דברים קטנים, אפילו צורת ישיבה, או להחזיר את הכתפיים לאחור, כי כשהיינו צעירים הלכנו זקופים ועכשיו קצת פחות”.
אתה לא מוטרד מהשתלטות הטכנולוגיה על הקולנוע?
"לא, אני נמצא בסביבה מספיק זמן ועברתי הרבה בהלות. פעם אנשים היו יושבים במכונית נוסעת ולצופה היה כל כך ברור שהמכונית לא באמת נוסעת. היום אי-אפשר לדעת שהמכונית לא באמת נוסעת, אבל עדיין צריך סיפור טוב. לטווח ארוך, אני לא חושב שטכנולוגיה תוכל להחליף שחקנים וסיפור כי הקהל תמיד אומר לנו מתי נמאס לו מהצעצוע החדש".
גם רייט לא חוששת מהשתלטות הטכנולוגיה: “זה כלי נהדר כי הוא מאפשר פתאום ליהנות מטום הנקס בן 32, אבל שום AI לא יוכל לבכות כמו בן אנוש. תמיד נוכל לזהות שזה לא בן אדם, ואני מאמינה שאנשים לא ירצו את זה”.
בשלב מסוים בסרט, הדמות שלך חוגגת יום הולדת 50, מכבה את הנרות וחושבת על כל הדברים שהיא לא עשתה. עם נסיון החיים של היום, מה היית עושה אחרת בגיל 30?
“לובשת יותר חצאיות מיני כשהיו לי רגליים טובות. אני לא צוחקת”.
הכישלון שהכי הכאיב לו
בין שפע ראיונות הקידום שלו ל"כאן ולתמיד", התארח הנקס גם בפודקאסט של קונאן או'בריאן, שאמר לו: "לכולם היו עליות וירידות בקריירה, אבל לך לא. הקריירה שלך מושלמת". הנקס שלף הדפסה של הפילמוגרפיה שלו ואמר: "השתתפתי ב-100 סרטים ואני חושב ששישה מהם ממש טובים. אני נכנס לכל פרויקט עם התלהבות מטורפת ואמונה שלמה. אף אחד לא מתחיל סרט ואומר 'זו טעות איומה, זה לא יעבוד'. כל מה שאתה יכול לקוות לו זה שבסוף היום הסצנות שצילמת יהיו סבירות, ואחר כך זה לא בידיים שלך יותר. לא מזמן מישהו אמר לי 'מיסטר הנקס, אני מאוד אוהב את הסרטים שלך והם תמיד עזרו לי. ראיתי סרט שעשית ב-1986 ובו היית טייס חיל האוויר במלחמת העולם השנייה בישראל. לא הכרתי את הסרט והוא מאוד דיבר אליי'. אמרתי לו שלסרט קוראים Every Time We Say Goodbye ("אהבה גנובה"), ביים אותו משה מזרחי וצילמנו אותו במשך שמונה שבועות בירושלים. ואז הוא ענה לי 'יפה מאוד אדוני, שתדע שגם נהניתי מ'צעצוע של סיפור'".
בגישה הזו מתמודד הנקס גם עם כישלונות, ולמרות שבניגוד למה שאמר, הוא עשה הרבה יותר משישה סרטים ממש טובים, הוא צודק שלא חסרו נפילות כואבות. הוא כיכב בסרט הגרוע ביותר של האחים כהן, "לחסל את הליידי"; אחד מחמישה שיתופי הפעולה שלו עם סטיבן ספילברג, "טרמינל", היה רע למדי, שלא לדבר על "קוד דה וינצ'י" והמשכיו. הכישלון שבאמת הכאיב לו אישית, בא דווקא בתוך עשור הזהב הגדול שלו בשנות ה-90, כשכתב וביים את "מה שאת עושה לי", על להקת בנים שמנסה להיות הביטלס. הביקורות די פירגנו, אבל הקהל לא בא. 30 שנה אחרי, "מה שאת עושה לי" צובר עכשיו כמעט מעמד של קאלט בקרב צעירים שעוד לא נולדו כשהוא יצא.
"לכל סרט יש תהליך שגרתי", אומר הנקס, "מצלמים, הוא יוצא אחרי שנה וחצי, או שאני אוהב את התוצאה הסופית או שלא, אחר כך באות הביקורות ובסוף מגיע מבחן מכירות הכרטיסים. אבל אחרי כל זה הסרט נשכח וממשיכים הלאה, ושום דבר ממה שאמרו המבקרים או מה הוא עשה בקופות לא משנה. הסרט פשוט קיים בחוץ ומקבל חיים משלו, טובים או רעים, אבל אחרים".
אתה חוזר לפעמים לראות סרטים שלך?
"לא, כי הם לא השתנו מאז שעשיתי אותם, אבל בסרט הזה כשראיתי את עצמי בגיל 17, כן הבנתי למה אף פעם לא השגתי בנות".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
