גם כשיעקב כהן כבר היה מורדם ומונשם, אשתו, טירנית, האמינה שיחלים. "יעקב אף פעם לא חשב שזה הסוף, וגם אנחנו לא", היא אומרת. "באמת הייתה לי אמונה שנצא מזה. יש משפט שאומר שגם כשהחרב מונחת על הצוואר, צריך להאמין שדברים יסתדרו לטובה. המילים האחרונות שלו לאיתמר (הבן הבכור - י"ב), ממש לפני שהרדימו אותו, היו - 'איבני, אל תדאג. אני אחזור אליך הביתה'.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"ביום שישי בבוקר, יום לפני שנפטר, הגעתי לבית החולים. הוא כבר היה מורדם והרופא אמר לי שזה עניין של ימים, לא יותר. התקשרתי לחברה שתכין לי סל לסעודת שבת, שאלתי את הרופא איך שומרים פה שבת וקראתי לבנים ולמשפחה. כל השבת הייתי רק איתו, וזאת הייתה פריבילגיה. ביום רגיל הטלפון היה מצלצל ואנשים היו מגיעים לבית החולים, אבל כאן היינו רק שנינו, שני אנשים שמאוד אוהבים האחד את השני. יעקב נורא אהב שבת. הוא תמיד היה אומר שכשנכנסת השבת, הגוף שלו מתמלא חום. עשיתי איתו קבלת שבת, שרתי לו 'לכה דודי', קראתי תהילים בכמויות ודיברתי אליו שעות על הדרך שעברנו יחד ועל המשך הדרך שלו. התפללתי עליו בלי סוף שיקום ויחיה. בשבת, בשלוש אחר הצהריים, עם חיוך קטן וחמוד, הוא נפטר. מתאים לאיש מצחיק כמוהו להיפרד מן העולם עם חיוך".
מתי הודעת לילדים?
"חיכיתי למוצ"ש. אצלנו לא מודיעים הודעות כאלה בשבת. כל אחד מאיתנו התפרק בדרכו ובכה. אביתר, שלמד איתו הרבה, יותר מחצין רגשות. איתמר יותר מופנם. כשאביתר שר, הוא פותח שערי שמיים. בבית החולים, לפני שהרדימו את יעקב, הוא שר לו את הפיוט 'מלאכי רחמים".
היו ימים שיעקב היה מותש מהמאבק במחלות?
"אף פעם הוא לא היה מותש. הוא נלחם כל הזמן, ולו רק בשבילנו, כי היינו הכי חשובים לו בעולם. יעקב לא דיבר על המחלות שלו. לרוב הוא סבל בשקט. הפרקינסון לא הרג אותו, למרות שהרבה אנשים חשבו שכן. הוא האמין שיחיה איתו עוד לא מעט שנים. המערכת החיסונית שלו קרסה בגלל מחלת הריאות שהתפתחה מהטיפולים הכימיים שקיבל נגד הסרטן שבו חלה. חשוב לי להגיד את זה כי אנשים חולי פרקינסון נבהלו כששמעו שהוא איננו. כשהסרטן הגיע, הוא לא התלונן ולא שאל למה זה מגיע לו. זה לא התאים לאופי שלו. בכל פעם שהייתי בוכה הוא היה אומר לי, 'מה את בוכה? אין לך אמונה?'".
3 צפייה בגלריה
טירנית ברזילי. "בכל פעם שהייתי בוכה הוא היה אומר לי 'מה את בוכה? אין לך אמונה?'"
(צילום: יונתן בלום)
מתי הסרטן נכנס לתמונה?
"לפני שנה היו לו כאבי גב ובטן. הלכנו לעשות בדיקות ומצאו משהו, והמליצו לנו לעשות טיפולים נגד הסרטן. האחיות היו אומרות שהן לא הרגישו כשהוא נכנס לעשות את הטיפולים. תמיד הוא הלך על קצות האצבעות. הקטין את עצמו לכדי נקודה. כשאני הייתי באה ומנסה להזיז את כל העניין האדמיניסטרטיבי, הוא אמר לי, 'תקשיבי, את מפריעה, אל תבואי יותר'. בשקט, בצניעות, הוא חיכה בסבלנות לתור שלו. היו לו מידות נעלות. הטיפולים הראשונים עזרו, אבל מחלת הריאות שפרצה גרמה לבעיות נשימה".
כאנשים מאמינים, לא שאלתם את עצמכם למה זה קרה דווקא לו?
"אין דבר כזה. כאנשים מאמינים אנחנו חיים בשביל היום שבו תעזוב את העולם. אנחנו מנסים להתחזק באמונה ובביטחון שמה שקורה הוא טוב, ופחות לפקפק. יש גם תינוקות שלא הספיקו כלום בחייהם והלכו לעולמם, ובחורים צעירים שהלכו במלחמה. יעקב חי 66 שנים מאושרות. אני משתדלת לראות גאולה במותו.
"כשדיברתי אל יעקב בשבת האחרונה, כשהוא כבר היה מורדם, אמרתי לו, 'אתה יודע מה, אל תדאג לי ולילדים, אנחנו נסתדר. לך על כל הקופה כמו שידעת לעשות כאמן, כשהופעת לפני אלפים. תתפלל על עם ישראל, תתפלל על המדינה, על הארץ שלנו, תתפלל שיחזרו החטופים, שהחיילים ישובו הביתה בשלום, שהמלחמה כבר תסתיים, שלא יהיו יותר מלחמות".
מה באמת הוא חשב על המצב בארץ עכשיו?
"כל הזמן חיינו בתפיסה שזו תקופה קשה שחייבים לעבור אותה כדי לקבל את הטוב, שזאת הקליפה של הגרעין שנרקבת עכשיו באדמה וממנה ינבוט משהו חדש. היינו עצובים כמו כל עם ישראל על מה שעובר עלינו השנה. אנחנו בית של תפילות. מתפללים על הכל ועל כולם. משתדלים לעשות בשביל הכלל, לא רק בשביל עצמנו".
איך אתם ממשיכים הלאה?
"אין מה לעשות, חלק מהעניין הוא ליפול ולקום, ואנחנו נופלים וקמים, נופלים וקמים. כתוב, 'שבע ייפול צדיק וקם'. יעקב השאיר חלל ענק. זה משהו שאי-אפשר לעכל. אנחנו מרוקנים. פתאום אתה מבין את החיבור המופלא שהיה בינינו. התקופה של המחלה, עם כל הכאב, חיברה בינינו בצורה מדהימה. הרי כתוב שמה שמוליד אהבה זו הנתינה. אני ויעקב ממש עברנו את המחלה יחד, הפכנו לאדם אחד. היו ימים שהיה לו קשה, וכל הזמן הייתי צריכה לנרמל את זה ולהבהיר לו שאנחנו ביחד באותה סירה. אמנם הוא חולה ונושא את המחלה, אבל היא של שנינו. היינו הולכים לרופא, והייתי אומרת, 'יעקב, יש לנו היום טיפולים', 'יעקב, יש לנו היום צילום'. הגענו לרמות בקשר שלצערי אי-אפשר להגיע אליהן בשגרה רגילה של זוגיות. זאת הפכה להיות אהבה בלי התניה".
טירנית, 57, וכהן, בן 66 במותו, התחתנו ב-1997 והיו נשואים 26 שנים, עד לפטירתו בתחילת נובמבר. היא ילידת רמת אילן. אביה, לוחם גולני, נתן לה את שמה המיוחד על שם מְצָרֵי טירן, בגלל שנולדה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. היא אחותה של דרורית זרמון, אשתו לשעבר של הפרסומאי אילון זרמון ואמה של משפיענית הרשת, דנה זרמון. שנתיים אחרי שסיימה את הלימודים בבצלאל, היא נחשבה לתופעה בולטת בשדה האמנות. "פרופ' מוטי עומר, מנהל מוזיאון תל-אביב, והאוצרת רונה סלע עשו לי תערוכת יחיד במוזיאון", היא אומרת. "הייתי בת 27, הצגתי בעולם ומכרתי בארץ ובחו"ל".
כשהכירו, בזמן שהתגוררו באותו בניין בתל-אביב, היא כבר הייתה אמנית מוערכת וצלמת מוכשרת, ויעקב, יליד מגדל-העמק, היה שחקן וסטנדאפיסט מתחיל שחרש את הבמות. שנים אחר כך הגיעו התפקידים הגדולים שלו - 'הסוחר מוונציה' של שייקספיר, 'חפץ', 'נכנע ומנוצח' ו'המתלבט' של חנוך לוין, ועוד עשרות הצגות שהפכו אותו לאחד השחקנים הווירטואוזיים והוורסטיליים בארץ. הם הביאו לעולם שני ילדים: איתמר (26), בוגר ישיבת כרם ביבנה, שסיים לא מזמן את הלימודים במדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, ואביתר (24), בוגר ישיבת מרכז הרב, שעוסק במוזיקה ועובד בעבודות מזדמנות, עד שיחליט על המשך דרכו. שניהם לא ויתרו על שירות צבאי מלא.
"יעקב ואני היינו ידידים תקופה מאוד ארוכה", היא חוזרת לימי ההיכרות שלהם. "הייתי מצלמת בלילות אירועים, בעיקר חתונות, הוא היה בהופעות, והיינו נפגשים בלילה בבית הקפה הסמוך. לקח כמה שנים עד שהידידות הזאת הפכה לאהבה. יעקב קירקע אותי. באתי מירושלים, עם כל הפוזה של בוגרת בצלאל, והוא הוריד אותי לקרקע.
"תמיד שאלו אותנו מי הוביל את המהלך של החזרה בתשובה. למראית עין, אני חזרתי בתשובה ראשונה, אבל בעיניי האמת הפוכה. כל מה שקשור לחזרה בתשובה זה הרבה עבודה פנימית, אחר כך זה חיצוני, כשמתחילים להתחבר למצוות. יעקב, בנוכחות המיוחדת שלו, גרם לי לפגוש את החלקים האלה. הוא קילף לי את הבשר, הגיע למהות האמיתית ששנים שאפתי אליה".
איך התחיל התהליך הפנימי שלך?
"הלכתי לשיעורים אצל חברה שחזרה בתשובה. ראיתי אמת, וכשחזרתי הביתה לא ידעתי מה אני עושה עם זה. הרבה שנים הסתרתי שאני מתקרבת לדת. לא יצאתי מהארון. במדינה הזאת אנשים לא יוצאים לך מהווריד ולא נותנים לך לעשות את מה שאתה רוצה. גם היום, כשאני הולכת עם מטפחת ולא עם פאה, אנשים מעירים הערות".
מתי יעקב הצטרף?
"הרבה שנים עשיתי הכל בשקט בתהליך הזה. תמיד שאלתי אותו אם זה מקובל עליו ואפשר להתקדם. מעולם לא כפיתי את עצמי. אפשר בקלות לחיות פערים, ולא חיינו פערים, רק חיבורים. הוא לא הרגיש מעל או מתחת לאף אחד. אנחנו מתאמנים הרבה מאוד כדי להגיע לדרגה כזאת, ואצל יעקב זה היה בילט-אין. זאת החזרה בתשובה האמיתית. היה בו משהו טהור. בשבעה שלו, גם בהלוויה, ראית את החיבורים. הייתה שם קבוצה של דתיים חרדים, קבוצה של דתיים חסידיים, קבוצה של דתיים לאומיים, קבוצה של שחקנים, קבוצה של מזרחים וקבוצה של אשכנזים, וכולם ישבו ביחד ובחיבור. זה יעקב. אהוב למטה ואהוב למעלה".
אני מניח שבכל זאת היו מדי פעם מחלוקות. איך פתרתם אותן?
"תמיד דיברנו על מה שצץ ועלה. ראשית, אנחנו די דומים. יעקב לימד אותי את המושג נחת רוח. הוא היה ותרן, גם אני ותרנית. הלב שלנו תמיד היה נקי אחד לשני. מבליגים מהר, סולחים מהר, לא סוחבים משקעים. לא התקרצצנו על הפינות. הוא היה החבר הכי טוב שהיה לי. מעולם לא היו מתח או אי-נוחות בינינו. איך שראיתי אותו בפעם הראשונה, מיד הרגשתי משפחה איתו".
לפני כעשר שנים אובחן כהן כחולה בפרקינסון. במשך שמונה שנים ניסה להסתיר את המחלה, כדי לא לפגוע בקריירה שלו, עד שהחליט לדבר עליה בראיונות ובהצגת היחיד 'הסטנדאפיסט', שכתבו לו משה נאור ואלי ביז'אווי ועלתה בתיאטרון חיפה. "הפרקינסון גרם לו לשוק, אבל עם השוק הזה חיינו בהכחשה", אומרת טירנית. "אתה לא רואה בהתחלה סימנים. התהליך היה כל כך איטי שאתה מתרגל. כולנו בכינו כשהתבשרנו על זה. כמובן שגם אני. אמרתי לו, 'הכל בסדר, אפשר לחיות עם זה'. אין ברירה, אחרת אתה משתגע מהמחשבות על המחלה. כולנו האמנו שהוא יחיה עם זה. אני נורא מאמינה בכוח התודעה ובכוח החשיבה החיובית. חשבתי שבכוח חזק של מחשבה טובה, נוכל לנצח את הפרקינסון. הוא גם היה בן אדם חזק. הוא שרד דברים מאוד קשים במחלות שעבר בחייו, וזאת הייתה עוד סיבה לאופטימיות".
מה אמרת לו כשבחר במשך שנים לא לדבר על המחלה?
"כל התקופה הזאת אמרתי לו, 'יעקב, מה יש להסתיר? גם להיות חולה ולסבול, וגם לסבול כשמסתירים?' להסתיר זה נטל מאוד קשה, מאוד מכביד. אבל הוא לא רצה שירחמו עליו. הוא הרגיש שהוא סוחב על הגב שלו שק נורא כבד. אחת המטפלות אמרה לי, 'תשכחי מיעקב שהכרת'. אתה מבין איזה משפט כואב זה? לצד זה הוא גם היה מאוד רך ומתוק. עם השנים, ככל שהוא התחזק באמונה, הוא קיבל יותר בהשלמה את המחלה. הוא עשה תהליך, חבל על הזמן. גם היו לנו בדיחות על המחלה, שהילדים המציאו כשהוא רטט.
3 צפייה בגלריה
יעקב כהן ז"ל. "להסתיר זה נטל מאוד מאוד קשה, מאוד מכביד. אבל הוא לא רצה שירחמו עליו"
(צילום: יובל חן)
"כשהוא יצא מהארון עם הפרקינסון, הרבה אמרו לו, 'כל הכבוד, איזה אומץ'. יש הרבה אנשים חולים שלא רוצים להיחשף במקום הזה. יש אפילו קבוצה של אנשים נחשבים שעוברים טיפולים ביחד, בתנאי שאף אחד לא מספר על זה. את הפרקינסון הוא דווקא תיחזק מדהים. הטיפולים אצל קלינאית התקשורת והפיזיותרפיה מאוד עזרו לו. הוא היה עושה הליכות של שישה קילומטר ביום, בפארק ובעיקר בים".
הוא חשב על האפשרות שיצטרך מתישהו להפסיק לשחק?
"כל כמה זמן היינו עושים ישיבות אצלנו בבית - יעקב, דוד טוקטלי, חבר קרוב מאוד שלו, יאיר ניצני, פרופ' שלומי קונסטנטיני, מומחה לנוירוכירורגיה, ושושי מרקוביץ' המנהלת שלו - לראות איך מתקדמים, מה חושפים, האם הקהל קולט משהו ואיזה אנשים יטפלו בו. כשהוא כבר הרגיש שקשה לו על הבמה ושאולי הקהל קולט משהו, ביקשנו מיאיר לנסוע באיזה מוצאי שבת אחד, בלי שיעקב יידע, לראות הצגה שלו ולנסות לראות איך זה נראה מהקהל. הוא חזר ואמר ליעקב שהקהל מבחין שמשהו לא תקין אצלו, ושאנשים מלחששים שאולי יש לו אירוע מוחי. זה היה כואב, אבל זאת הייתה האמת. אז גם הוחלט לצאת עם זה. הוא הבין שהגוף מאותת לו ואין לו יותר כוח להסתיר".
מה הדבר שהיה הכי חשוב ליעקב?
"הבמה והמשפחה. הבמה הייתה כל ההוויה שלו. יעקב אהב את העבודה שלו. הוא אהב את הטקסט, את המילה הכתובה, את שייקספיר ואת הקהל. הוא גם בכה על זה שהעולם משתנה ושזה הולך לאיבוד. הוא לא אהב את הפלקטיות הזאת, את העולם הטכנולוגי. הוא היה איש של עומק.
"אתה מופיע מול אלף חמש מאות איש וחוזר הביתה. זה כמו התרחבות והתכווצות. אבל הוא לא נתן לנו להרגיש את המעברים האלה. הוא עשה את העבודה שלו וחזר לחתל ולשחק עם הילדים. הוא היה אבא מצוין ובעל מצוין. הוא לא התבלבל מההצלחות שלו. החיבור שלו עם הקדוש ברוך הוא נתן לו ציר מרכזי לא להתבלבל. כולם אומרים שהוא היה צנוע, אבל אתה יכול להיות גם צנוע ולהתבלבל בדרך, בטח כשאתה מגיע ממקום רחוק כמו מגדל-העמק לעיר הגדולה. כולנו חיינו בבית את העיקר, לא את חיי זוהר והפרסום. היום קודם כל רוצים להיות מפורסמים".
"אף פעם לא אמרתי לו תשחק פחות או מה איתי. שנים חייתי לילות לבד, הלכתי לאירועים לבד, ומעולם לא התלוננתי על זה. בן אדם מגשים חלום, מי אנחנו שנפריע לו?"
התיאטרון ניצח לפעמים את המשפחה?
"אף פעם לא אמרתי לו, תשחק פחות, או מה איתי. שנים חייתי לילות לבד, הלכתי לאירועים לבד ומעולם לא התלוננתי על זה. עשיתי את זה באהבה. זה היה מאוד חשוב לו ומאוד פינינו אותו לזה. בן אדם מגשים חלום, ומי אנחנו שנפריע לו".
עם כל הצניעות שלו, הוא גם נאבק והתעקש להגשים את החלומות שלו.
"יעקב, ברוך השם, ידע את ערכו וידע מה הוא יכול לתת, ובעיקשות ובהתמדה השיג את מה שרצה. ענווה אמיתית זה אדם שמכיר את החוזקות והכוח שהשם נתן בו, ופועל ממנה. יעקב ידע את ערכו, אבל ליבו לא גבה. הוא לא הסתנוור ולא התבלבל.
"יעקב לא יכול היה להיות משהו אחר מלבד שחקן. כשהוא לא התקבל לסטודיו למשחק ניסן נתיב הוא חזר הביתה עצוב ואמר לאבא שלו, 'אם אני לא אצליח להגשים את החלום שלי, אני לא אוכל לעשות שום דבר אחר'. ואז הוא התקבל לבית צבי. במקרה של יעקב נולדה שליחות לפני הבן אדם. בכל דבר שהוא עשה הוא השאיר לי טעם של עוד, גם כשהיינו עם חברים והוא הצחיק אותנו. היה לו כושר התבוננות נהדר על החיים. הוא הכי הצחיק אותי ביי פאר".
ומי הצחיק אותו?
"הוא הכי צחק מיצפאן. יצפאן היה מגלגל את יעקב על הרצפה מרוב צחוק. הוא מאוד אהב אותו, מאוד חיבב את החן שלו, את הטירוף שלו".
שיחת טלפון אחת שקיבל כהן לפני שנים, גורמת גם היום לטירנית לחייך. "אריק איינשטיין התקשר אליו ב-12 בלילה", היא מספרת. "יעקב נבהל. שאל, 'אריק, הכל בסדר?' ואריק אמר, 'אני פשוט רואה עכשיו סרט קצר שעשית והיה חשוב לי להגיד לך שאתה משחק שם נפלא. בדרך כלל אומרים שבחים כאלה אחרי שבן אדם מת, אז רציתי להגיד לך את זה עכשיו, באמצע הדרך'".
איך שומרים על המורשת שלו?
"נראה, עוד לא חשבנו על זה. צריך לעבור את השנה הזאת. גם נורא קשה לנו. אני רק יודעת שבמגדל-העמק רוצים לקרוא להיכל התרבות על שמו. חברים עושים גם סרט עליו. מה יהיה איתי? כל השנים צילמתי את יעקב בצילומי סטילס. הרגשתי מחויבות לעשות את זה כאמנית, וגם משום שיעקב היה אדם מפורסם שראוי שיתעדו אותו, שיישאר אחריו מסמך כזה. הרבה דברים לגבי העתיד עדיין פתוחים, אני מאמינה שיהיה בסדר".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
