באחת הצעדות למען שחרור החטופים בתל-אביב ניסה נהג על טוסטוס לדרוס את דנה מודן. ״זה היה ליד הלונדון מיניסטור, היו הרבה אנשים, הוא נעצר ואז לא הצליח לדרוס אז הוא ירד והתחיל לצעוק״, היא משחזרת. ״כולם התחילו לצעוק ואני לא. אמרתי לו, ׳תסתכל לי בעיניים, תסתכל עליי, אני בן אדם׳. וברגע שמסתכלים בעיניים זה כבר משהו אחר, כי זה בן אדם שאני יודעת שסיכסכו בינינו. בן אדם שרוצה לדרוס מישהו, בעיניי ברוב הפעמים זה כי הוא באמת מרגיש מאוים. אני מאמינה לו שהוא באמת חושב שאם הדעה שלי תנצח אז הוא ימות. הוא באותו רגע נלחם על החיים שלו. אני זוכרת שהוא אמר את זה, שמבחינתו הוא מאמין שאם יעשו הסכם ויחזירו את החטופים אז באותה שנייה משמידים את כולנו. פשוט דיברתי איתו, ובסוף נפרדנו בלחיצת יד. תקשיבי, זה דבר״.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ואיך הצלחת להבין ולהכיל את הפסיכולוגיה של אדם שבא לדרוס אותך?
״מה אני עושה פה, בחדר העבודה שלי? חוקרת את טבע האדם. זה מה שאני עושה כל הזמן, זו העבודה שלי באמת. בתור כותבת אני צריכה להבין את כל קשת האנוש ואני צריכה שתהיה לי את האפשרות להבין על כל דמות, גם רוצח, מאיפה זה בא, למה זה בא. אז אני יכולה לראות את הדבר הזה. עכשיו, לפעמים זה לא ככה, יש גם רוע טהור, אבל זה מיעוט. רוב האנשים רוצים שיהיה להם טוב, ואם יהיה להם טוב, יהיה להם יותר קל לפרגן לאחרים. בתקופה הזו זה מאוד בולט שלכולם אין רזרבות. הבנתי שגם אחוזי הגירושים בשמיים, מוסד החברות לדעתי סגור כי אנשים לא נפגשים. חשבתי בהתחלה שזו רק אני, אבל אני מדברת עם אנשים ויודעת שזו תופעה. אין מילימטר של רזרבה וקשה לראות את האחר מתוך מקום כזה, להיות באמפתיה כשקשה לך, ונהיה קשה ויותר ויותר. ואני מחזיקה בדגל האופטימיות, פשוט כי כולם שמטו אותו ולא הייתה ברירה".
איך מתחזקים אופטימיות בתקופה שבה קמים בבוקר לחדשות איומות?
״אני לא קוראת. אני כבר מזמן בנתק מהעולם, אין לי טלוויזיה מ-2008, עכשיו שמתי פייסבוק בטלפון כי עברתי דירה והייתי צריכה למכור דברים במרקט פלייס ולא הייתה לי ברירה. לפני כמה שנים הייתי אומרת, וזה גם היה נכון והצדיק את עצמו, שאני לא צריכה לדעת כלום, שהחדשות זה כמו טלנובלה. את יכולה ללכת, לחזור בפרק 150 והכל אותו דבר. אז עכשיו זה קיבל תפנית מאוד-מאוד קיצונית והכל קיים באוויר, אני לא צריכה לגלול ואני לא צריכה לראות כי הכל מגיע אליי. אני יודעת כמה גרוע. אני מתעסקת בלנסות להביא לאנשים ברשתות את המידע שכן מגיע אליי, כדי שיבינו. כל הפניה לממשלה היא לא רלוונטית בעיניי, הפנייה שלי היא לאנשים שעדיין מאמינים לשקר הזה, מתוך אמונה שלאט-לאט הם יבינו כי רוב בני האדם טובים בעיניי. זה כמו בקבוצת הוואטסאפ של ההורים של הכיתה. יש כמה מעצבנים שעושים את הרעש, ורוב האנשים סבבה״.
אבל אם נשתמש בדימוי הזה, כל הבעייתיים בוואטסאפ ההורים הכיתתי בוועד.
״הם כרגע בוועד, אבל אני מאמינה שזה ייגמר. אני לא יודעת איך, אבל אני חושבת שהחלק שלי במה שאני עושה בשביל זה, זה להציף את הדברים כל הזמן, להציף את האמת. באופן כללי התפקיד שלי בעולם זה להיות שגרירה של האמת, וזו משימה שהולכת ונהיית יותר ויותר קשה, אבל זה דבר שמאוד חשוב לי, גם בחיים וגם ביצירה״.
אילו מחירים את משלמת כשאת מביעה את דעותייך הפוליטית ברשתות, כאלה שלא תומכות בממשלה הנוכחית?
״רק דברים טובים קורים לי מזה. אני כל כך אוהבת אנשים, יש לי תשוקה ועניין באנשים, שאני יכולה לדבר עם כל בן אדם, יכולה לנהל שיחה עם כל בן אדם ואני מנהלת שיחה עם כל בן אדם על כל דבר. בכל העולם המגעיל הזה מה שנשאר זה בן אדם לבן אדם, זה כזה כיף ואני רואה כמה זה עושה לי טוב וכמה זה עושה טוב לבן האדם השני. הקשר האנושי זה הדבר, שם האושר״.
את מיישמת את אהבת האדם גם כשהשיח פחות לבבי?
"לפעמים, כשיש לי שעה אני בכוונה נכנסת ומתבייתת על איזה בן אדם אחד עד שאני אשבור אותו. נכנסת לאיזה מישהו שכותב לי ׳תישרפי, תמותי׳ ומתחילה לנהל דיאלוג, שואלת, ׳למה אתה שונא? למה אתה חושב ככה?׳ אני מצליחה להגיע לדיבור עם האנשים ואני מעמתת אותם עם הדברים שהם אומרים. זה מתחיל מסיסמאות, ואז אני אומרת, ׳אוקיי, זאת סיסמה, אז לא לעשות ככה ולא להחזיר, אבל מה כן?׳ ברוב הפעמים נוצר דיאלוג. אני אומרת, ׳בואו לבגין, בואו איתי, אתם בעד להחזיר את החטופים, נכון? אתם נורא אוהבים להגיד 'מפלג', גם אלה סיסמאות, אז אני לא רוצה לפלג, אני רוצה לאחד. בוא אתה ואני ביחד נלך ביחד לבגין, הנה אני בלאחד, לא בלפלג׳״.
קרה שהסכימו?
״קרה שהסכימו. לא באו, אבל הסכימו. קרה שהבאתי מישהו מ׳תמותי׳ ל׳נלך לבגין׳ ובסוף הוא התנצל, אמר, ׳אני לא יכול, יש לי ספר׳״.
מודן, 54, מהיוצרות המוערכות בישראל, מיטיבה לדבר אהבת אדם. לשזור אותה ביצירותיה, להביט ולתאר דרכה את הרגעים היפים והעלובים של החיים. לארוז אותה בגודל הנכון - לא גדול מדי, אך בהחלט לא קטן. בגודל החיים כזה. היא שיחקה בסדרות רבות בשנות ה-90, יצרה את "יחסים מסוכנים", "אהבה זה כואב", שבה כיכבה בתפקיד ראשי ביחד עם אסי כהן, המשיכה עם "אננדה" ב-2012 והגיעה לכדי רתיחה ב"ככה זה" המעולה ב-2018. כתופין שוחררה בשנה שעברה הדרמה הקומית "אבירם כץ". עכשיו מגיע גם סרט ביכורים שהיא מביימת ושיצרה יחד עם אחותה, המאיירת רותו מודן, על פי רומן גרפי של האחרונה: "הנכס", שיצא לבתי הקולנוע. התוצאה היא דרמה קומית-רומנטית על סבתא ונכדה שנוסעות לוורשה כדי לחפש את הנכס המשפחתי שהולאם על ידי הנאצים. מסע בין התפיסות הדוריות המשתנות על שואה, תקומה ויחסים. הדובדבן: רבקה'לה מיכאלי בתפקיד הראשי. ״גדלתי אצל רבקה'לה, הייתי חברה של הבת שלה מיכל מהגן עד כיתה ו’. התשוקה שלה היא כמו של מישהי שיצאה עכשיו מבית צבי. היא מקשיבה, היא מתמסרת, שום אגו. היא מרגישה שהיא קיבלה מתנה בסרט הזה, וזו מבחינתי המתנה הגדולה. ביצירה אין שום דבר שיכול להחזיר חזרה את מה שנתת, מדובר בכל כך הרבה שנים של עבודה וזה גובה מחירים ממש פיזיים, ממש מחלות. לא אפרט את זה בעיתון כי זה לא נעים, אבל רק אני חושבת על כמה סיגריות שעישנתי ועל כמה אכלתי וכמה מתח וכמה עצבים, וסתם לקחת ללב הכל כי זה האופי של הכותב, להרגיש את הכל, להחזיק את הכאב של כל האנשים בתוך הלב שלי״.
לא בריא.
״זה דבר לא בריא, ליצור. אבל בגלל שאני רוצה לשפר את העולם חשוב לי להראות את האמת ביצירות שלי, לא לייפות את הדברים. פעם הייתי מתייחסת רק לדברים שאומרים על היצירה, למחמאות, אבל זה לא מחזיק, זה עובר. יכול להיות שזה עניין של גיל, שמה שמביא לי את השמחה זה לראות שהבאתי שמחה לאנשים, לא זה שאומרים לי שאני טובה, אלא לשבת בקולנוע מאחור, בחושך, ולראות את התגובות של האנשים״.
את יושבת בהקרנות?
״אני נורא אוהבת לשבת בהקרנות, נראה לי שראיתי את הסרט מעל מאתיים פעם״.
אבל אז את גם רואה את אלה שמדברים בסרט.
״בינתיים לא מדברים. צוחקים במקומות הנכונים, בוכים במקומות הנכונים, זה ממש מרגש. לפעמים מישהו יוצא לשירותים בדיוק ברגע הכי לא מתאים, ואני פריקית של שליטה, כשאני עושה הקרנות שלי בבית אסור לנשום. ופתאום למישהו מצלצל הטלפון, ומישהו מסתכל בטלפון, ויש את הווילון השחור הזה ליד הדלת שאם יוצאים לשירותים ומשאירים את הדלת פתוחה, האור נכנס. אז אני כמו סדרנית, אומרת ״לסגור את הווילון״. אני רוצה שיראו את זה בצורה הטובה ביותר״.
איך היה לביים?
״זו פעם ראשונה שאני מביימת, ומהשנייה הראשונה הרגשתי שזה אני. באתי לזה בביטחון מאוד גדול וזה היה לי דבר הכי טבעי, ומה יותר כיף מלנהל צוות של אנשים ושכולם עושים מה שאת רוצה? את יודעת, אחת התכונות היותר-מעצבנות שלי, גם אותי וגם את הסביבה, זה חוסר החלטיות, שעל כל שטות אני יכולה להתלבט ימים. ובימוי זה רק החלטות, את כל הזמן צריכה להחליט. עשיתי החלטה להיות בן אדם לא מתלבט, זה מהמם״.
ואיך היה לעבוד עם אחותך?
״תמיד רצינו לעבוד ביחד. אנחנו שלוש אחיות, יש לנו אחות גדולה, רותו באמצע ואני השלישית. היינו ילדות מפתח בלי מפתח, כי שכחו להשאיר לנו מפתח. אז כדי להגיע הביתה היינו צריכות לפרוץ אליו, היינו חוזרות ופורצות. היה לנו הרבה מאוד זמן ביחד, היינו עושות כל מיני תוכניות רדיו על קסטות, כשהיינו בתיכון רצינו לעשות טור קומיקס לעיתון 'חדשות', הכנו פיילוט והגשנו את זה ולא לקחו אותנו. מהספר הראשון שלה, ׳קרוב רחוק׳, רציתי לעשות סרט. התחלתי לעבוד על זה ואז היא התחילה לעבוד על ׳הנכס׳, קראתי דראפט ראשון של זה ואמרתי לה ׳אני רוצה שהסרט שנעשה יהיה הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם'. תמיד רציתי לעשות את הסרט, לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל בסרט אין כסף, וצריך להתפרנס, והייתה לי אפשרות לעשות סדרות בדרך וזה כל הזמן מאוד עיכב את זה. עד שאמרתי באיזשהו שלב, ׳בגיל 50 אני עוצרת הכל, לא משנה מה, ואני עושה את הסרט׳. ואז ב-50 הייתה הקורונה, וזה התעכב בשנתיים. בסך הכל 14 שנה שזה היה באוויר״.
טריקי, כי הפרספקטיבה משתנה ב-14 שנים.
״הדברים החיצוניים משתנים, אבל בני אדם לא משתנים. מה השתנה מהתנ״ך? שום דבר. המנגנון האנושי הוא מנגנון מאוד לא לומד, מאוד לא מסיק מסקנות. באים עכשיו אנשים לסרט עם הילדים שלהם בני ה-20 שאומרים לי, ׳הם לא יודעים שום דבר על השואה בכלל׳. אנחנו ראינו והכרנו אנשים שבאו משם, הסתובבו אנשים עם מספרים על הידיים, זה היה דבר שקיים. והזמן, אין מה לעשות, מרחיק. דבר שתמיד אמרתי זה שאני לא חושבת שהסיקו את המסקנות הנכונות מהאירוע״.
"אני נגד אג'נדות בתוך יצירה, אני חושבת שהדבר הנכון זה להיות בן אדם עם אג'נדה ולכתוב סיפור טוב, ואז השקפת העולם נכנסת בתוך הדבר הזה."
תסבירי.
״הדבר הזה של כל הזמן להנכיח את מה שעשו לנו, במקום להגיד, ׳אנחנו לא נהיה כאלה, אנחנו נעשה הכל כדי להיות טובים׳, זו בעיניי צריכה להיות מסקנה מאירוע כזה. אצלי בבית הספר לא היה בכלל דיון של איך מדברים רעים אלמד להיות בן אדם יותר טוב. זה לא כיוון מחשבה שקיים פה, ואני חושבת שזה כיוון חשוב, וחלק מהעניין של הסרט זה לראות שאפשר. יש בו את שלושת הדורות - את הדור שהיה שם, שנכח ושלא שוכח ולא סולח; את דור הביניים שהוא משהו כזה באמצע, הוא משתמש בזה מתי שזה נוח לו, לפחות בדמות שבסרט; ויש את הדור הצעיר, שרוצה פשוט לחיות. כשנסענו לוורשה לתחקיר, בהתחלה כל בן אדם שהולך שם מעלה אצלך את מה שהכניסו לך לראש כל החיים. ואז את מבינה שהבן אדם הכי מבוגר שאני רואה פה ברחוב היה בן שנתיים במלחמה, הוא לא קשור כבר לנושא הזה בכלל, בואו נתקדם".
יש הרבה הומור בסרט.
״הקומדיה זה דבר קדוש בעיניי, להסתכל על הדברים בהומור זה דבר כל כך חשוב. הסרט הבא שלי מתרחש ב-8 באוקטובר, ומצאתי זווית שאוכל להכניס בה גם קומדיה. בהתחלה אי-אפשר היה למצוא שום זווית, בהתחלה היה נראה שלא נצחק לעולם. אבל אנחנו צריכים את זה, אנחנו בני אדם, זו דרך שלנו להתמודד עם דברים. ואז נתקלתי בסיפור אמיתי של מישהו שהיה שם, שיש בו הרבה דברים מאוד מצחיקים. נסעתי אליו לעוטף והוא סיפר את הסיפור עם כל הבומים מסביב, הוא צחק כשהוא סיפר לי אותו ואמרתי, ׳אוקיי, זה סיפור שאני יכולה לעשות׳״.
המציאות הישראלית העכשווית מאיימת לנגוס ביכולת של יוצרים לספר סיפור. כוונת הממשלה לסגור את התאגיד תשפיע על התרבות הישראלית, שמטרתה היא גם להציב בפני הציבור מראה. מודן מודעת לכך. ״היוזמה לסגירת התאגיד היא חלק מפרק החרבת התקשורת של ההפיכה המשטרית, מהשתקה של כל גוף שידור שיש לו גישה ביקורתית כלפי המשטר הנוכחי״, היא פוסקת. ״גישה ביקורתית מתבטאת לא רק בחדשות ובאקטואליה, אלא גם ביצירה. זה משתלב בשורה של מהלכים שמטרתם להשאיר בעיקר יצירה מסחרית, מה שבהכרח חסר אמירה כי הוא רק לבידור. וזה לא שרק התאגיד שואף ליצור יצירות חשובות, העניין הוא בכמות. חשוב להבין שאין כסף בארץ, ולכן גם אין כסף להפקות. כולם רוצים לראות סדרות בסוף היום, אבל נדיר שצופים חושבים שזה עולה כסף לעשות את זה או שזו פרנסה של מישהו. בעיני הצופים זה פשוט קיים".
רבקה מיכאלי בבכורה של "הנכס"
(צילום: ענת מוסברג)
יגידו התומכים במהלך שהשידור הציבורי ממומן על ידי הממשלה, ולכן היא יכולה לשלוט בו.
״השידור הציבורי ממומן על ידי הממשלה שכביכול יכולה להגיד לו מה לשדר. אבל מכיוון שבמדינות דמוקרטיות יש צורך בשמירה לפחות על חזות דמוקרטית, דווקא שם הממשלה מהססת לדרוס את התכנים. בגלל זה הם לא מבינים מה שווה ערוץ אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו. באופן פרדוקסלי, לממשלה יותר קל לשלוט בערוץ מופרט, כי ערוץ מסחרי מראש יחשוב על מסחריות ועל לא לעצבן אף אחד כדי להצליח ולשמח את בעלי המניות, כלומר לעשות לשלטון את העבודה. ובכל מקרה, כמו שאנחנו רואים את הממשלה זה לא ייגמר בזה וכל הערוצים חייבים להתייצב לצד התאגיד כדי לא להיות הבאים בתור, וכל האופוזיציה חייבת להילחם בזה בכל כוחה. זה שהקריאה הראשונה עברה 49:46 זו בושה, זה אומר שאם כל חברי האופוזיציה היו מבינים שזו מלחמה על הדמוקרטיה ומתגייסים - זה לא היה עובר. אני מאוד מקווה שכל מי שנעדר מההצבעה לא יעשה את זה שוב. לא יכול להיות מצב שחוק כלשהו יעמוד מול משהו שהוא פחות מ-52 קולות נגד״.
ומה תעשי אם יסגרו את הברז על היצירה?
״יצירה זו יצירה, נמצא את הדרך לעשות. כשאת רוצה לעשות אז את עושה״.
כל מה שקורה כאן שינה אותך כיוצרת?
״אני תמיד בן אדם שמאוד-מאוד אכפת לו, ותמיד ביצירות שלי מאוד אכפת לי. אני נגד אג'נדות בתוך יצירה, אני חושבת שהדבר הנכון זה להיות בן אדם עם אג'נדה ולכתוב סיפור טוב, ואז השקפת העולם נכנסת בתוך הדבר הזה. והשקפת העולם שלי היא לא רק פוליטית, היא גם באמת העניין הזה של האמונה באהבה, של האופטימיות, זה גם טיקט שלי בחיים״.
היצירות שלך לא תמיד מחליקות בגרון, אי-אפשר להגיד שהן מיינסטרים. את חושבת על הקהל בתהליך העבודה? מכוונת לכולם?
״אני לא חושבת אף פעם על הקהל, אני חושבת רק על עצמי, אני נאמנה למשפט שרותו לימדה אותי, שזה משפט של קתרין הפבורן - ׳את צריכה לעשות מה שאת רוצה, וככה לפחות אישה אחת מרוצה׳. אני לא יכולה לדעת מי זה הקהל, וגם אנשים זה דבר הפכפך, אני בעצמי רואה את הסרט יום אחד ואומרת, ׳וואי, איזו גאונה אני׳, ויום אחד אני אומרת, ׳מי נתן לך רישיון, איזו סתומה׳. אני יודעת באיזה מוד היית כשנכנסת לקולנוע? מספיק שרבת עם בעלך וזהו, אין לי סיכוי מולך. לעומת זאת, אם הצלחת לבוא עם הדייט ששנתיים רצית לצאת איתו, ניצחתי לא משנה מה עשיתי, זה הסרט הכי יפה שראית בחיים. מעניין אותי שאנשים יחשבו, שאנשים יחברו את הנקודות בעצמם כי אז הם מרגישים חכמים ומה יותר כיף מלהרגיש חכמים, כולנו ילדים שרוצים שיחשבו שאנחנו חכמים. בינתיים זה עובד לי וזהו, כבר כמה נשאר לי?״
מה זה "כמה זמן נשאר לי"? כולה בת 54.
״עובדתית, אם לוקח לי בממוצע חמש שנים לעשות משהו, אז עוד כמה יצירות אעשה? יש לי יותר רעיונות מזמן. תמיד תהיה לי עבודה, כי יש כל כך הרבה סיפורים. יש כל כך הרבה עבודה לעשות על המין האנושי, זה לנצח. אם הייתי יכולה שיהיו לי מיקרופון ורמקולים שמפוזרים בכל העולם, ואגיד, ׳הקשיבו, הקשיבו, תעשו ככה וככה ואז יהיה לנו סבבה׳, זה היה נחמד״.
מה היית אומרת למיקרופון?
״מה שאני אומרת לילד שלי כל הזמן. שמה שאתה שומר לעצמך יאבד, ומה שאתה נותן, תקבל פי שניים״.
את החיים האישיים היא משאירה, ובכן, לחיים האישיים. אז הנה ליטרת בשר נטולת שומן: מתגוררת בתל-אביב עם בנה אדם בן ה-14 (מנישואים קודמים) ובן זוגה הרופא, שלו נישאה ללא פפראצי. ״אני נשואה לגבר מספר אחת על פני כדור הארץ. אני אוהבת אותו ואת הילד בטירוף״.
אדם צופה בדברים שלך?
״אדם האהוב ראה כל מה שעשיתי, ואני משתדלת גם לשתף אותו בהופעות אורח. הוא קורא את התסריטים, תמיד יש לו הערות חכמות והוא תמיד מוצא שגיאות שמצילות אותי מצרה גדולה. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בחיים זה לטייל איתו בעיר ולדבר איתו על סצנות בעבודה. יש לו רעיונות מעולים, שהרבה פעמים נכנסים. הוא מאוד אוהב קולנוע ומאוד אוהב סרטי המשך והוא מאוד מחכה ל׳הנכס 2׳״.
יש לך תחביבים?
״התחביב שלי היה לכתוב ואני כבר לא עושה את זה כתחביב. כשיש לי זמן אני על הערסל ואני בוהה. התחביב שלי הוא בהייה. אני שומרת על אמנות נכחדת של פשוט להקשיב למוזיקה, לא כרקע, לא תוך רחצת כלים, פשוט לשכב על הספה ולהקשיב למוזיקה. אני גם מאוד אוהבת לקרוא״.
ואיפה הקצוות הפחות-מרשימים? את צופה בקרדשיאנס? קצת טראש לנפש?
״אגיד לך באמת, אני מרגישה שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על דברים כאלה. יש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לקרוא, סרטים שאני רוצה לראות, מקומות שאני רוצה להיות בהם בעולם, מוזיקה שאני רוצה לשמוע, אז אין לי זמן לבזבז על זה. אם אני עושה את זה (מדגימה עם האצבעות גלילה בטלפון) זה אומר שאני במצב ממש גרוע״.
