למען האמת, במקום כתיבת ביקורת על האנתולוגיה הכואבת הזו, ראוי היה פשוט להציע לכל הקוראים להתיישב על הארץ, לקרוע קריעה של אבל ולקרוא את שירי הספר כמו קינות בבית הכנסת — בית אחר בית ושיר אחרי שיר, ולבכות את בתינו שחרבו ואת ארצנו ששיחתה ללא הכר את פניה. כוח האבל ומוזיקת הקינה בספר הזה הוא כה גדול עד כי כל מה שאכתוב עליו יגרע ממנו. תחושת הקינה מתגברת גם לנוכח העובדה שאין זה קובץ שירה של יוצר אחד אלא של שני משוררים ומשוררת המבכים יחד, כמעין קהילה קטנה, את אובדנה הגדול של הארץ ואת המוות שהפך לסימן ההיכר הבולט שלה, כפי שמתאר זאת עמוס נוי בפתיחה לשירו "מה קרה לי": אָנוּ הוֹלְכִים כְּמוֹ מֵתִים/ אָנוּ אוֹכְלִים זִבְחֵי מֵתִים
לספר כותרת וכותרת משנה "היינו משונים: שירים משנת מלחמה". לכאורה הדבר ברור. השנה היא השנה האחרונה והמלחמה היא המלחמה הנוכחית, זו שהחלה ב-7 באוקטובר בשנה שעברה ושלמרבה הצער איש אינו רואה את סופה. אלא שהדבר אינו פשוט כל כך והספר מסרב לכל אורכו להיכנע לשפתה הקונקרטית והאלימה של המלחמה הזו. על אף שכאמור זהו קובץ המגדיר את עצמו כ"שירים משנת מלחמה" המילה מלחמה עצמה מופיעה בו פעם אחת בלבד, בשורה הפותחת את שירו השמיני של אריאל זינדר "כל הנכנס ללובי מביא עמו זהום מלחמה". זיהום המלחמה הוא כה גדול עד שהוא מעיב על עצם היכולת לדבר עליה. כדי לקונן על המלחמה, לבכות אותה ולדבר על כאביה יש להימנע כמעט בכוח משפתה של המלחמה עצמה. מילים קונקרטיות, הלקוחות ממהדורות החדשות ואולפני הטלוויזיה כמעט שאינן מופיעות בקובץ. מילים כמו "קיבוץ", "עוטף עזה", "חמאס" "חיזבאללה", "נובה" או "ממ"ד" כלל אינן מופיעות בקובץ, וגם מילים צבאיות כ"טנק", "מטוס", "פצצה" או "רימון" לא מופיעות. מסוק מופיע פעם אחת בשורה הפותחת שיר של אריאל "ישבתי, הקשבתי. מסוק הרעיד את הכל". גם כאן כמו בשירו הקודם, הטרמינולוגיה המלחמתית הישירה מרעידה את הכל ולא משאירה מקום לתנודות אחרות, עדינות יותר המבקשות להאזין לכאביה של המלחמה.
את השפה הקונקרטית והגלויה של האירועים שהתרחשו מחליפה בספר שפה מגומגמת, שבורה וחלקית, שהיא שפתה כפולת הפנים של הטראומה עצמה. מחד, מהותה של הטראומה נעוצה באובדן האמון ביכולתה של השפה לתאר את החוויה שאדם או קהילה עברו. האירועים הטראומטיים מפוררים את היכולת לספר דבר-מה שלם וקוהרנטי, דבר שיש לו התחלה אמצע וסוף. מאידך, דווקא ההתפוררות הזו, דווקא חוסר היכולת לתאר את האירועים הגדולים שקרו מפנה את תשומת הלב לפרגמנטרי ומאפשר לקהילה המספרת להתמקד בסיפורים קטנים, בריחות, בקולות ובצבעים הנתפסים לעיתים כמשניים לאירוע הגדול.
כך שירו של עמוס נוי 'מה אלה הדברים האלה שבאים' הוא מערך שלם ומשוכלל של דברים שהם כל דבר ושום דבר בעת ובעונה אחת "זה לא חפץ אבל יש בו מגע"; "זה לא במישור ולא במרחב, זה גם במישור וגם במרחב". אפשר ממש לחוש את המתח העומד בבסיס השיר בין הרצון להבין מהו אותו דבר ובין הידיעה שיש בה גם כאב רב אבל גם השלמה שהדברים הללו, החומרים שמהם מורכבת הטראומה של הזמן שלנו, הם, כהגדרתו היפה "צללים שמתחבאים בתוך צללים".
שיריה של רוני אלדד אף הם עשויים שברים-שברים — קרעי תמונות אימה המוכרות לכל אחד ואחת מאיתנו של זעקות בטלפון, של אבות אוחזים בידיות ממ"ד, של רוקדי מסיבת הנובה שכתבו על קירות "הצילו".
השיר נטול הכותרת בעמ' 36 פותח בפנייה ישירה וזועמת אל האל עצמו: תִּרְאֶה אֵיךְ הַפַּעַם הַזּוֹ אֲנַחְנוּ/ פּוֹנִים מִמְּךָ, אֵיךְ גּוּפֵינוּ רוֹחֲקִים/ אֲנַחְנוּ מְסִיטִים מַבָּטֵנוּ מִמְּךָ/ וְרָצִים כְּאִלּוּ הָיִיתָ נָגוּעַ, יָמִים רַבִּים שֶׁאֲנַחְנוּ רָצִים/ בְּבִגְדֵי חַג, בַּפִּיגָ'מָה.
כמו במסורת אגדות החורבן בספרות חז"ל, האל נתפס כמסובב הגדול של ההיסטוריה ולכן הוא האחראי הבלעדי לזוועות, ואליו יש להפנות את הכאב, הזעם והעלבון. כמו תלמידי בית מדרשו של רבי ישמעאל, שלנוכח השפלתו וחילולו של המקדש דרשו את הפסוק "מי כמוך באלים ה'" כ"מי כמוך באלמים ה'" — כך גם רוני פונה אליו ואומרת בחתימת השיר: וְרָצִים וְרָצִים וְרָצִים מִחוּץ לַקַּוִּים,/ בְּלִי הַשְׁגָּחָה/ בְּלִי אֲוִיר, בְּלִי אַתָּה, בְּלִי פָּנִים.
שיריו של אריאל זינדר החותמים את האנתולוגיה נמשכים האחד מתוך השני ומעמדים מעין סיפור קצר וסוריאליסטי המדגיש את חוסר האונים בצילה של הטראומה. גיבורו של זינדר מתיישב בלובי של בית החולים הדסה עין כרם ומתוך רפיון של אימה וחוסר אונים הוא מתבונן בהמולתו של בית החולים ומבטו משתהה על אובייקטים שונים במרחב: ספסל, מעלית, דלת וגם על תינוקת קטנה המונחת לה, בלא כל הסבר, במרכז הלובי.
אוּלַי הַכֹּל בִּשְׁבִיל זֶה: סַל-קַל מֻנָּח/ פִּתְאוֹם בְּמֶרְכַּז הַלּוֹבִּי. אֵין קֶרֶן/ אוֹר אוֹ זַרְקוֹר שֶׁמְּסַמֵּן אוֹתוֹ. אֵין/ בַּזֶּה צֹרֶךְ. בְּסַל-קַל מֻנַּחַת תִּינֹקֶת/ וְהִיא עֵרָה, רָאוּי שֶׁנַּהֲפֹךְ כֻּלָּנוּ/ לְמֵיטִיבֶיהָ, אֲבָל אִישׁ לֹא זָע וְלֹא נָע.
אינני יודע אם בכוחה של האנתולוגיה הכואבת הזו לגרום למישהו במרחב האיום שבו אנו חיים להרים את התינוקת מהסל-קל ולגונן עליה, אבל אולי בכוחם של השירים הללו להזכיר לכולנו ש"ראוי שכולנו נהפוך למיטיביה" וזה כמובן לא מעט כלל.
"היינו משונים: שירים משנת מלחמה", עמוס נוי, אריאל זינדר, רוני אלדד, הוצאה לאור: הוצאה עצמית
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
