של אסקילדסן, שמת ב-2021 בגיל 91, נחשב לאחד מגדולי הספרות הנורווגית במאה ה-20. זהו הכרך השלישי מסיפוריו שתורגם לעברית; קדמו לו "רשימותיו של תומס פ' למען הכלל" (סמטאות 2011) ו"נוף גדול שומם" (זיקית 2014) הסיפורים שלוקטו כאן, 31 במספר, נכתבו לאורך יותר מ-60 שנות יצירה. בשל תחושת הקדרות וחוסר המוצא, אולי לא כדאי לקורא המזדמן לבלוע את האסופה בקריאה רציפה. למבקשים להתעמק ביצירתו של אסקילדסן, כינוס סיפורים מתקופות כה שונות מאפשר התבוננות בהתפתחותה לצד הבחנה במוטיבים החוזרים הרבים שבה.
הסיפורים הראשונים בקובץ, משנות ה-50, אטיודים יותר באופיים, ומטיבם של תרגילים או גישושים הם גם ניסיוניים יותר: המשפטים קצרים יותר, החיתוכים מפתיעים ונעשה בהם שימוש רב יותר בדיאלוגים, לעומת השתיקה וההסתגרות שתופסת יותר מקום ביצירתו המאוחרת. הסיפורים של אסקלידסן - רבים מהם נושאים בפשטות את שם הגיבור - מתקיימים בצד: באזורים כפריים, שוליים, מחוץ לבתים, ביער או ליד השבילים. הם מלאים בתשוקה כבושה ואלימות, בעיקר כלפי נשים. גם המין מוגשם בצד, מוסתר, בעליות גג, בשולי הדרך או בשדה. אסקילדסן עוסק ביחסים ובהחמצתם, בין בני זוג ובין ילדים להוריהם הזקנים או המתים. המבנה האנושי האהוב עליו הוא שלישייה, או ליתר דיוק זוג - לא בהכרח זוג במובן הרומנטי - ועוד אחד, שהוא גורם מפריע, מפתה, או מביט.
ואכן, הכלי המרכזי של אסקילדסן הוא המבט. המתבונן הוא סביל: הוא מפנטז, מתחבא, משקיף על העולם ועל הפעולות של הנפשות האחרות בו, מביט דרך חור המנעול - רואה ואינו נראה, מציץ - כסוטה או ביישן או שניהם. ובעיקר: המתבונן נמצא, לכאורה, בשוליים מוסריים, מחוץ לדרישה החברתית לקבל החלטה. כמה מגיבוריו של אסקילדסן עדים למעשי אלימות נגד נשים ("שלהי קיץ", "קונרד ט'"), והם אינם עושים דבר. הגבר אף חווה עוררות מינית בעקבות הצפייה במעשה האלים. גם גיבור "וילי הסל" "התיישב על גדם עץ לא רחוק מהשביל והעלה בדמיונו את תמונת גופה המתנגד של האישה, שבסופו של דבר נכנעה לרצונו". הוא מתבונן בדמות לא ברורה בשביל, מנהל אחריה מעקב חסר פשר: "עכשיו הוא יבין שהאדם שראה הוא לא אני. ואם נדמה לו שהוא מזהה אותי, הוא לא ידע מה לחשוב".
הגיבורים משליכים על הדמויות הנראות, המרוחקות, את הפנטזיות שלהם. ב"הבית האדום", מנהל הדובר מעקב אחרי בית שנראה נטוש ודמות לא ברורה, שבה הוא מתאהב: "אתה פותח את הדלת ויוצא כדי להראות שראית, כדי לשים סוף-סוף קץ לאי-הנראות המדומיינת שלה". ב"אינגריד לנגבקה" (1982), הסיפור הארוך ביותר בקובץ, ממלאת דמותו של גבר אלמוני תפקיד מרכזי בפנטזיות המיניות ובנתק הנפשי של הגיבורה, אישה מוכה ומדוכאת שמבחינה בו מחלונה, מעבר לשביל העגלות הפונה ליער "הוא לא יכול לראות שאני מסתכלת עליו, כי אני לא יכולה לראות אם הוא מסתכל עליי", בהמשך, כתחליף להחצנת תשוקותיה, היא מבקשת לחשוף את מבטה: "אינגריד רוצה להראות שהיא מסתכלת עליו". משחק מבטים דומה מתגלה בין אח לאחותו, שנפגשים לאחר מותו של אביהם, ב"הבלתי נראים" (1996) "באותו רגע ראה את מריון; היא עמדה בסלון, במרחק מה מהחלון; היא הסתכלה עליו. היא לא יכולה לדעת בוודאות שראיתי אותה". גם גיבורת "מריון" (2015) רואה שוב ושוב אותו אדם ומעידה, "העמדתי פנים שאני לא רואה אותו".
המבט משחק תפקיד מרכזי גם ב"הלילה של מרדון", שבו אב ובנו, הנושאים אותו שם, נזכרים בעברם במפגש מוחמץ, שנמסר לנו מנקודות המבט של שניהם לחילופין ובמעורבב. האב מוסר עדות סתומה, פונה בראשו אל בנו, "ראית אותי, אלוהים אדירים, שכחתי את זה, איך יכולתי לשכוח". דברי הבן מבהירים את הסיטואציה: "פעם אחת ראיתי אותו יושב ומאונן בעליית הגג... הוא לא ראה אותי, לו ראה, הכל היה קשה הרבה יותר. ופעם אחת... ראיתי אותו יושב על ספסל ביום גשום, לבדו. העמדתי פנים שאני לא רואה אותו". שוב ושוב חוזר המשפט הזה: המתבוננים, המציצים, מסתירים את המבט, מבקשים לשמור אותו לעצמם. לכשיודו שראו, הם חוששים, משהו יתפוגג, ישתנה; המבצר שבנו סביב חייהם ייפול.
לעיתים מתבוננים הגיבורים בעצמם כדי לייצר את ההזרה, שהיא הדרך היחידה שלהם להבחין בעצמם: גרהרד פ', אחרי מות הוריו, מתהלך בחדרים ואומר "הנה אני". ברנהרד ל' ב"הבלתי נראים": "פגש בעיניו שלו במראה מעל השידה, לא הרפה ממבטו לזמן מה, זמן די ממושך, עיניו החלו לחייך, והוא אמר: כן, ככה. כלבה". הוא גם נוהג לחזור בליבו את שמו שלו, כדי להירגע. כלומר, כדי להיפטר מהחרדה העמוקה, מהמחשבה שהוא אינו קיים כלל, עליו לייצר פנייה חיצונית אל עצמו על ידי שימוש בשמו.
מפתח אפשרי להבנת מבוך המבטים האסקילדסני נמצא בסוף הסיפור "גוסטב הרה" מ-2015, מהסיפורים המאוחרים בקובץ. גוסטב מספר למאהבת שלו שבצעירותו נהג לשים חפצים במקומות שאינם שייכים להם, כדי לבחון את הקשר בין אסתטיקה למוסר. הוא מוצא מסגרת ישנה, מכניס לתוכה תמונה: פרט מציור מהמאה ה-17 ובו, "זוג הורים זקנים ועיוורים המקבלים את פני בנם השב הביתה, גם הוא עיוור, והאב נושך את הבן בלחיו". את התמונה הזו הוא תולה על גזע עץ ביער, כ-20 מטרים מהשביל, "כדי שמישהו ימצא אותה, ולא יבין למה היא תלויה שם". גוסטב לא מספר למאהבת - ואסקילדסן לא מספר לנו - מדוע בחר דווקא בדימוי הזה. מי שיראה את ציור מפגש המשפחה העיוורת הוא מי שיבחר לא ללכת בשביל. ומה הוא יראה שם? את העיוורים, אלו שאינם רואים, ומכאיבים זה לזה, בכוונה או בטעות. כך רואה אסקילדסן את תפקידו, כרואה את העיוורים. הוא לא ירפא אותם; לא יספק להם, או לנו, רגעי חסד. אלא ישקיע אותם בבזות ובנקלות, ואז יתאר אותם בחיסכון ובדיוק.
"מעכשיו אלווה אותך עד הבית", של אסקילדסן, תרגום מנורווגית: דנה כספי, הוצאה לאור: לוקוס, 290 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.12.24
