חודשיים לפני אוקטובר 2023 החלו יוצרי 'טהרן' לגבש את התסריט לעונה הרביעית. הפרק הראשון היה אמור להיפתח בהתקפת טילים איראנית על ערי ישראל ולהפגיש את ניב סולטן, בחליפת הסוכנת תמר רביניאן, עם המציאות המורכבת שמותירה התקיפה ההיסטורית. אבל המציאות במזרח התיכון הקדימה את הסדרה של כאן ואפל טיוי, עשתה ספוילר וכתבה פרק שאף אחד לא ביקש לקרוא. "במקור, מה שהיה אמור לפתוח היה סצנה בדיונית, פריים של חוף הים בתל-אביב ואזעקות של טילים מאיראן", מספרת סולטן. "למפיקה דנה עדן וליוצרים של 'טהרן' יש קטע שהם כותבים דברים - והם איכשהו קורים. התסריט הזה נכתב הרבה לפני שמתקפת טילים מאיראן נראתה כמו משהו שיכול באמת להתרחש".
אם כי לא ממש במנותק, גם לפני 7 באוקטובר.
"ברור שהאיום האיראני היה תמיד כאן, אבל עובדה שתקיפה ישירה מאיראן לא קרתה לנו אף פעם בהיסטוריה עד השנה הזו - ופתאום פעמיים. אז אני מניחה שזו כבר לא תהיה הסצנה שפותחת את העונה הרביעית, אבל הם כתבו את זה כשהיינו לקראת סוף הצילומים של העונה השלישית, לפני כל מה שקרה, בסביבות אוגוסט 2023. התקשרתי לדנה כששמעתי שהכתיבה של העונה הרביעית חוזרת, אחרי העצירה במלחמה. אמרתי לה, 'הפעם לא לזמן אסונות! לזמן דברים טובים וניצחונות וכוחות'. מקווה שהם עשו את זה. עוד לא קראתי".
לא רוצים לפספס עף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
המציאות התכתבה עם 'טהרן' בפרקי המשך עמוק אל תוך עונת המזרח התיכון 2024. החיסול של איסמעיל הנייה ביולי האחרון, בטהרן עצמה, מצא את ניב סולטן מגלה מנהיגות ממלכתית מרשימה ולוקחת אחריות באינסטגרם, אחרי שברקורד של תמר רביניאן בכל זאת מופיע חיסול של איראני בכיר בטלפון ממולכד. במקרה הזה, גם חלקים נרחבים מעם ישראל לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. "שמע, לא התכוונתי בכלל", היא צוחקת. "התעוררתי בבוקר ולפני שראיתי חדשות על החיסול, אני רואה שיש לי מלא הודעות ווטסאפ עם ממים של 'יצאתי בחמש' וכל הנלווה. לא הבנתי במה מדובר. נכנסתי לחדשות, ראיתי מי חוסל ונורא הצחיק אותי ששמעתי על החדשות דרך זה שאנשים שלחו לי בדיחות עליי. הערתי את מאור (השחקן מאור שוויצר, בן זוגה - ר"ש), אמרתי לו, 'אתה לא מבין את מי חיסלנו'. ואז צילמתי סרטון הכי סתם, שלחתי לאחיות שלי קודם. הן צחקו, העליתי את זה בלי יותר מדי מחשבה ולא הייתי בטוחה שאנשים יבינו למה התכוונתי אפילו. לא התכוננתי לכמות התגובות שהגיעו".
כולם הבינו.
"התברר ככה, והרגשתי כמו כלה ביום החתונה באותו יום. הסתובבתי ברחוב עם מאור, וכולם בירכו אותי. באיזשהו שלב של היום אמא שלי התקשרה, 'ניבי, מה קורה?' אני אומרת, 'מה אמא, מה יש?' ושומעת בקול שלה שהיא מפחדת, כי הרבה פעמים 'טהרן' כסדרה הייתה בכותרות, שלחו לנו עיתונים בפרסית עם אזכורים שלה. ואז אמא שלי אומרת, 'לא יודעת, רק שמישהו לא יאמין שזו באמת את שחיסלת. מה אני צריכה אותך עכשיו מסומנת?' זה היה מצחיק".
יש איומים ברשת?
"יש הודעות נאצה מפרו-פלסטינים, קללות, הכל, קצרה היריעה. זה לא באמת מפחיד, ואני לא נכנסת לזה ולא נותנת לזה להיכנס אליי. פלח התגובות החיוביות מבין ההודעות מגיע דווקא מחשבונות איראניים, הרבה מהם אנונימיים, ללא תמונה, כי הם מפחדים מהשלטון. יכול להיות שיש הודעות גם מאיראנים גולים. אני מרגישה שהעם האיראני בעדנו, בגלל שהוא מדוכא משטר. מקבלת המון אהבה מהם ברשת. כותבים לי, 'העם האיראני עומד לצידכם', 'אנחנו לא שונאים אתכם', 'זו רק הממשלה שלנו'. דברים כאלה. וברור מהשיח שהם גם ראו את 'טהרן'".
'טהרן' של כאן 11 ואפל טיוי בעונתה השלישית, משודרת בימי שני בכאן 11. אמנם היא סבלה מדחייה ארוכה בגלל המלחמה, אחרי שבאימפריה של אפל העדיפו להמתין, מה שיצר כותרות גם בעולם. "היינו אמורים לעלות במרץ 2024. העונה ערוכה כבר המון זמן. ראיתי את הפרקים כבר לפני שנה, בחדר העריכה. ב-9 באוקטובר קיבלתי טלפון מהמפיקה דנה עדן עם הודעה על ההחלטה של אפל לדחות את העלייה למועד לא ידוע. אנחנו מדברים על יומיים אחרי האסון, מי בכלל חשב על מועד לשידור או על דברים שעשיתי לפני 7 באוקטובר? אם אני מנסה לחזור לתחושות שלי בימים האלה, זה לא הפתיע אותי וגם לא הזיז לי הרבה בגוף, כי השמיים נפלו עלינו. הכל התגמד באותם רגעים והרגיש לי שהטלפון הזה ברור מאליו".
הסבירו למה דחו?
"לא זוכרת אם שאלתי. פשוט לא הצלחתי לדמיין את המחר אחרי שהדבר הכי נורא בעולם קרה לנו. לא חשבתי על הסדרה, לא על עבודה. לא היינו שם".
בטח לא על סיבה פוליטית לדחייה.
"שום דבר כזה. גם אם זו הייתה סדרה שלא קשורה בכלל לאזור, הייתי מבינה את הדחייה. פשוט הכל הרגיש לי כאילו שום דבר לא חשוב ולא הצלחתי לדמיין איך החיים הולכים להמשיך. לא יודעת מה היה ההסבר הרשמי אז בחוץ, אבל די ברור למה הוחלט לדחות. אנחנו במלחמה, הנושא חם, על גבול חם מדי, מאוד טריגרי. לא הרמתי גבות. אני מניחה שבאפל אולי לא רצו להוסיף שמן למדורה. הכל מתלקח פה ממילא, ואולי מבחינתם זה היה לבוא ולשים אצבעות בעיניים - מהלך שיכול להחמיר את המצב".
7 צפייה בגלריה
מתוך העונה החדשה של טהרן. "מתעסקת בעיקר בניסיונות למנוע מאיראן את סיום תוכנית הגרעין"
(צילום: באדיבות כאן Apple TV ,11)
יכול להיות שזו גם מחשבה אמנותית. המציאות כל כך נושבת מלחמה, אז מדוע שיראו סדרה כזו? יש חיסולים והפצצות בלייב.
"בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר אמרו שכל סדרת מלחמה שנעשה תהיה קלטת ילדים לעומת מה שיש בחוץ. אני מבינה את זה, כי הזוועות שנחשפנו אליהן היו ברף כל כך איום, עד שלא היה מקום בכלל לחשוב על סדרות, גם באופן כללי. הייתה עצירה של המון דברים, בצדק, ולקח זמן עד שהתעשייה חזרה. גם היום זה מדשדש. כל עוד החטופים לא חוזרים, לא באמת המשכנו. העונה הנוכחית של 'טהרן' דווקא יותר אופטימית מהמציאות שלנו. זו התחושה שלי".
גם העונה הזו, שכמובן נכתבה לפני, יכולה להיראות כמו דיווח חדשותי.
"מתעסקת בעיקר בניסיונות למנוע מאיראן את סיום תוכנית הגרעין, שזה אחד האיומים הכי גדולים במציאות ופתאום כמובן מאוד רלוונטי, פחד מאוד גדול של כולנו. אבל עד כאן הספוילרים".
7 באוקטובר יהיה בעונה הרביעית?
"לא שאלתי, ולא חושבת שיש לתסריטאים תשובות. הם ממש בתהליכים כרגע, ואני מניחה שאי-אפשר יהיה להתעלם מזה".
מבצע הביפרים בחיזבאללה נראה בדיוני מדי. לא היה עובר תסריט.
"וואו. בצילומים של 'טהרן' יש לא מעט סצנות שאחריהן אני אומר לדני סירקין, הבמאי, 'בחייאת, זה לא נראה לי אפשרי', כל מיני מהלכים שושואיסטיים כאלה, ואני עוצרת ושואלת, 'נו תגיד, זה אמיתי?' ודני אומר לי, 'ניב, זה אפילו לא קצה של הקצה של הדברים המטורפים שקורים במציאות'. במבצע של הביפרים זה באמת היה בלתי נתפס. זה גרם לי פתאום להבין שאנחנו לא יודעים כלום".
"בצילומים יש לא מעט סצינות שאני אומרת לדני הבמאי 'נו תגיד, זה אמיתי?' ודני אומר לי, 'ניב, זה אפילו לא הקצה של הקצה של הדברים המטורפים שקורים במציאות'"
העונה השלישית עוסקת גם בדיכוי הנשים באיראן, מה שהוליד מפגשים מעניינים ולעיתים מלאי רגש בין השחקנים הישראלים של הסדרה לשחקנים שהגיעו מאיראן. "כמה מהרגעים הכי מרגשים בעיניי בעונה הזו מתעסקים באומץ של הנשים להתנגד. סצנות עם נשים שברחו ונרדפות על ידי השלטון. בנו סט יפהפה של מקלט מטורף לנשים. הסצנות שהכי ריגשו אותי לשחק צולמו שם, כי המפגש שלי עם המציאות שלהן שם הוא מאוד חזק ואנושי".
כי פתאום זה נוכח מול העיניים. הם שם כדי לספר.
"כשאתה שומע על מה שקורה באיראן מרחוק, על דיכוי הנשים, זה עצוב וזה קשה. אבל כשאתה נכנס לעולם הזה ואתה מגלם דמות בתוכו, זה כבר להבין אחרת. היו לנו על הסט שחקניות וניצבות ילידות איראן. כשאתה רואה אותן ביום הצילום ומבין כמה זו המציאות שם היום, לא משהו רחוק ומדומיין, עכשיו ברגעים אלה, זה הופך מאוד מוחשי".
סצנה שתזכרי במיוחד?
"הייתה שחקנית איראנית בתפקיד קטן בעונה הזו, שהגיעה ליום צילום שכולו היה סביב סצנות במקלט. היא פשוט התמוטטה באמצע היום. הסצנות היו לה כל כך אמיתיות ועכשוויות. זה לא משהו שאבות אבותיה חוו, אלא היא עצמה".
השחקן יו לורי, כוכב "האוס", משתתף בעונה השלישית.
"בחור סופר-מדליק. ממש צנוע. שאלו אותו על הסט מתי החלטת שאתה רוצה להיות שחקן, אז הוא צחק במבוכה ואמר, 'עוד לא ממש החלטתי'. בכל הזדמנות שיש לו הוא תופס פסנתר ומנגן לכולם, האיש מוזיקאי מחונן. הוא יושב איתך ושואל שאלות עמוקות, לא מנומסות, וזה פתאום מגיע לשיחות עמוקות".
למשל?
"דיברנו על טיפולים פסיכולוגיים, ואמרתי לו שאני חולה על זה והוא שאל מה בדיוק אני אוהבת שם".
לקחתי את השאלה.
"יש משהו מאוד טוב בלהרגיש שאתה פוקימון שמתפתח ולא עומד במקום, אלא עובר תהליך עם עצמך כאדם, וגם מבין את עצמך יותר. זה משהו שנותן המון ביטחון. לחפור במשך שעות זה נעים, לא? אגב, הוא גם מהאנשים שמספרים בדיחות אבל לא במאמץ".
"יש משהו מאוד טוב בלהרגיש שאתה פוקימון שמתפתח ולא עומד במקום, אלא עובר תהליך עם עצמך כאדם. זה משהו שנותן המון ביטחון"
השלים את הפרקים של "טהרן" לפני?
"הוא סיפר שצפה עם אשתו בסדרה מהעונה הראשונה, שהם נורא אהבו ושזה היה הכיף שלהם ביחד בערבים. ואז הוא אמר לעצמו, 'הייתי רוצה להצטרף'. הביע עניין מול אפל. זה ממש מרגש לחשוב שלפני שהיה בקנה של הסדרה, יו לורי ישב וצפה בנו".
בתעשיית הטלוויזיה הישראלית מספרים על חשדנות כלפי היצירה שלנו מאז המלחמה. מרגישה את הקרירות?
"התשובה הנכונה תהיה כן. יש איזו האטה בגזרה הבינלאומית, אבל לא תקיעות ממש. אצלי זה בא לידי ביטוי בקו ישיר עם 'טהרן', ובגלל שיש דיבורים על העונה הרביעית ולוח הזמנים הוא שמונה חודשי צילומים בשנה, כל עוד אני שם - אני די קשורה בזה. אבל יש לנו נציגים, ובעיקר נציגות, שדווקא השנה מככבים בחוץ. ליאור רז, שירה האס, יובל גונן ועוד ועוד".
יש פחות הצעות לאודישנים מחו"ל מאז המלחמה?
"חושבת שכן, אבל אני לא מתהלכת בתחושה של מוקצית במיוחד, כי אני רואה שהיצירה הישראלית והאמנים והאמניות שלנו ממשיכים וממשיכות לעשות כבוד. מניחה שההאטה הזו תחלוף עם הזמן. בכל מקרה, התוכניות שלי קדימה תלויות בעונה הרביעית של 'טהרן'".
את מדברת על עונה רביעית, אבל שר התקשורת שלמה קרעי מאוד רוצה לסגור את כאן.
"אני, מהמקום הפרטי, לא צריכה לדבר יותר מדי על תרומת הערוץ לחיי המקצועיים והאישיים. מעבר לזה, כאזרחית, כצופה, לי מובן מאליו שהתאגיד מעניק תרומה תרבותית עשירה בכל התכנים שהוא מעלה. דוקו, דרמה, כאן חינוכית. הסדרות של כאן הן בעיניי אוצרות תרבותיים וכן פונות לפלח רחב. אני מבינה שהמלחמה, אם נקרא לזה ככה, היא בעיקר מול מחלקת החדשות של כאן".
הקולות בממשלה בעד הסגירה אכן טוענים שאין איזון בחדשות של כאן.
"אני לא יושבת וצופה יומיום בחדשות, אז אין לי דעה מובהקת לגביהן. אבל לא משנה מה, גם סביב מאבק כזה, המהלך בטח לא אמור להיות לסגור ערוץ שלם שמעניק לנו כל כך הרבה. לפעמים גם נוטים לשכוח את כמות האנשים שעובדים מאחורי הקלעים. כל סדרה כזו מפרנסת מאות משפחות, ואלה גם יצירות שעושות לנו כבוד, שליחות בעולם".
מאור עידכן בשיחות בבית מה מצב העונה השנייה של "שעת נעילה"?
"גם אנחנו מחכים לזה. בוא נדבר באמת על 'שעת נעילה' בהקשר של סגירת התאגיד. זו סדרה שגרמה לאנשים מבוגרים, שלא נגעו בפצע הזה של הלם הקרב מאז מלחמת יום הכיפורים, לקום ולדבר ואולי הכי חשוב - לטפל. תראה איזה כוח מטורף יש לסדרה, איזו תרומה ענקית".
לפני ארבע שנים המריאה סולטן למעמד של אחת הכוכבות הגדולות בישראל, עם ההופעה המרהיבה שלה ב'טהרן', בשנת 2020. מאז מוזרמות אליה עשרות הצעות לתפקידים שונים בסרטים וסדרות, קמפיינים רבים, בהם לחברת הנדל"ן 'תדהר' וגם לסלטי 'אחלה', וכל הנלווה בז'אנר. בימים אלה סיימה לצלם שני פרויקטים: 'לב של רוצח' ל-HOT ו'ים המוות' לקשת 12. פרס האמי הבינלאומי שבו זכתה 'טהרן' בנובמבר 2021 כבר הביא לכיוונה עיניים סקרניות מהוליווד, והחיבור לענקית מדיה כמו אפל הפך את סולטן לדמות מוכרת גם מחוץ לישראל, כך שהספיקה לשחק בתפקיד מרכזי בסדרת מערבון ספגטי אמריקאית, That Dirty Black Bag, של AMC. אבל לפעמים, גם בגיל 32, הילדה הירושלמית שבה שוכחת את הפרט הזה בקורות החיים, עד שהעולם דואג להזכיר לה. "כשאני יוצאת מהמדינה, המחשבה שאולי אני מוכרת לא עולה אצלי בראש. אני גם לא מרגישה ככה, אלא אנונימית. אגב, גם לא מרגישה ככה יותר מדי בישראל, זה לא בסטייט אוף מיינד שלי, אבל לפעמים הסביבה פה מזכירה לי שאני לא אנונימית. זה פתאום לשבת באיזה חור בווייטנאם, ואז זוג, בארוחת הבוקר במלון, פונה אליי ולמאור. אתה רואה שהם בכלל מהססים, כי אני נראית אחרת מהסדרה. ואז הם שואלים, זו את מ'טהרן'? שיחות כאלה קורות לא מעט, אבל בכל זאת אנחנו נורא מופתעים בכל פעם מחדש".
מה הכי הפתיע אותך באחרונה?
"הייתה לי פגישת זום עם במאי מחו"ל, צ'ארלי מקדואל, לגבי פרויקט כלשהו. הוא אמר לי, 'תקשיבי, הסדרה שלך היא זמן האיכות שלי ושל אשתי, אנחנו מאוד אוהבים בלילה לצפות ב'טהרן' ברצף ואז לא נרדמים מהמתח. אנחנו גם לא מרשים אחד לשני להתקדם לבד בעונות'. לא הכרתי אותו, והשיחה נורא ריגשה אותי. אחרי הפגישה עשיתי גוגל על הבמאי וראיתי שאשתו היא לילי קולינס, שמגלמת את אמילי מ'אמילי בפריז'. זה היה בדיוק בתקופה שצפיתי בסדרה הזו בנטפליקס, והתברר שהיא צפתה ב'טהרן'. אז הדברים האלה מפתיעים ואתה לא חושב עליהם בשום אופן. כל פעם יש קטנות כאלה".
לא עוברת לך לפעמים בראש מחשבה אם כל מה שקורה אמיתי? תפקידים בחו"ל, שטיחים אדומים, כוכבים מהוליווד, פרסים. גם די מהר.
"אני כל כך מחוברת לילדה הירושלמית שבי. היא מבחינתי עדיין אני, ואני שוכחת שכל זה קורה, וזה לא במודעות שלי. אבל אז יש רגעים שמתווכחים עם מה שאני שוכחת. כש'טהרן' זכתה באמי, הייתי ביום צילום בסדרה, שזה הדבר הכי אינטנסיבי. הודיעו על הפרס, ולא עצרתי בכלל להתרגש, המשכתי לעבוד כרגיל. כשהייתה לי הפסקה וקיבלתי טלפון מאמא, היא אמרה לי, 'את לא מאמינה, אני יושבת במשרד, לא נעים לי כבר, כולם באים אליי ומברכים על הפרס ואני לא מאמינה שזה קרה'. זו הייתה גאווה של אמא, אחרי השיחה פתאום עצרתי כזה להתרגש ואמרתי לעצמי, בואנה, איזה הישג".
7 צפייה בגלריה
ניב סולטן. "מרגישה אנונימית, אבל לפעמים הסביבה פה מזכירה לי שאני לא"
(צילום: טל עבודי)
מהצד השני, נתקלת גם באנטישמיות?
"לא ממש, אבל כן בחוסר ידע לחלוטין. הכרנו במקסיקו זוג קנדי מבוגר עם ילדים גדולים, היו מאוד חמודים. ראית שהם ניטרלים ולא באים אלינו עם דעה מוקדמת. התעניינו ושאלו. ראיתי שהם אנשים שרוצים להבין את הסיטואציה, שאמרו שזכותנו להגן על עצמנו. אתה אומר, וואלה, יש פה אנשים מחוברים. באחת השיחות דיברתי על החטופים ואז הם עצרו רגע ואמרו, 'מה זאת אומרת חטופים'?"
לא שמעו, לא ראו.
"כן. אמרתי להם, 'מה, אתם אמיתיים?' והם עוד בעניינים, רואים חדשות. זה הימם אותי ואת מאור, וכמובן שדבר ראשון שעשינו זה להראות להם תמונה של הביבסים, ואת סרטון החטיפה של שירי. אתה פתאום מבין שיש אנשים בעולם שלא יודעים בכלל שיש חטופים. זה שבר לי את הלב מהמקום של לא ייתכן שלא ראיתם, שלא שמעתם. הם אמרו שידעו על הנרצחים ב-7 באוקטובר, אבל ממש לא על חטופים. ישבנו והראינו להם עוד. אבל גם ראיתי שהם מפחדים להיכנס לזה יותר מדי".
לאזעקה הראשונה של 7 באוקטובר היא הייתה מוכנה במקרה, בבית בתל-אביב."התעוררתי רבע שעה לפני, לא הרגשתי טוב. יש לנו במטבח חלונות גדולים, שתיתי כוס מים והסתכלתי על הזריחה, היו שמיים של האגדות, כאילו ממש מישהו צייר עננים. ואז הגיעה האזעקה הראשונה והערתי את מאור, היינו מול הטלוויזיה כל היום. עוד לפני שהבנתי מה קורה, אני זוכרת את עצמי אומרת לו, 'אתה מבין שאלה רגעים שלא נשכח בחיים? עוד נספר את זה לילדים שלנו בעוד שנים'.
הבשורות הרעות הגיעו בשעות הראשונות. "גילינו שליאם שרם ז"ל, הבן של סימונה, נרצח ברגעים הראשונים בהתקפה על הנובה, היה ברכב שניסה לברוח מהמסיבה. מאור הכיר אותו מקרוב, תמיד סיפר שהוא בחור מדהים. ליאם היה הבן היחיד של סימונה, והיה ביניהם קשר נשמתי. האישה הזו מדהימה ועושה הכל כדי לבחור בחיים. הלב שלנו נשבר עם הבשורה על הירצחו, ומאז בכל יום הלב נשבר מעוד ידיעה. אני בתחושה מתמשכת של לב שבור, שכל פעם נשבר עוד, עד שאתה כבר אומר, מה עוד אפשר לשבור בלב הזה?"
כבר למחרת הם החליטו לצאת מהבית. "ב-8 באוקטובר פנו אלינו מאחד המלונות של המפונים מהדרום וביקשו: פשוט תגיעו. זה קרה יום בלבד אחרי הזוועות שהם עברו ועלתה בי שאלה, אולי זה מוקדם מדי עבורם? אבל ברגע שכתבו לנו פשוט עלינו על הרכב בלי מחשבה. ירדנו מהרכב וככל שהתקדמנו למלון, שמענו זעקות איומות של כאב, מאנשים שקיבלו בשורות רעות, ולפעמים שאגות שהיה מעורבב בהן אותו כאב, רק עם הקלה או שמחה אפילו. היו אנשים שבכלל רק חולצו ב-8 באוקטובר והתברר שיש גם קריאות של אנשים שפגשו את היקרים שלהם, אחרי שחשבו שהם לא שרדו. ככל שהתקרבנו למלון, כשהזעקות ברקע, מאור ואני הסתכלנו אחד על השני והרגשנו שזה לא נכון, שאין לנו פה מה לתת. ואז הבחורה שפנתה אלינו הגיעה והתנצלה, אמרה שזה באמת מוקדם מדי. זו הייתה חוויה מאוד קשה".
סולטן ושוויצר המשיכו בשבועות הבאים לביקורים בבתי החולים ובמלונות מפונים ברחבי הארץ. "מהמפגשים האלה אתה מגלה שיש פשוט אינסוף סיפורים. היה ילד שסיפר לנו שהוא ריפד סיר במגבת באמצע התקפת הטרור. והוא אומר לנו, 'תראו מה המזל? אני כזה עפיפון, שאף פעם לא זוכר להחזיר את המגבת למקום שלה. אז הייתה לי מגבת בחדר, ובזכותה יכולתי לעשות פיפי בסיר, כי הריפוד בלם את הרעש והמחבלים לא שמעו'. ואז מגיעה ילדה שאומרת לי, 'מה זה תודה שבאתם, אני מתרגשת, אבא שלי לא שרד'. היא חייכה קצת, כאילו היא זו שמנחמת אותי. יש באוויר תחושה שגורמת לך לא לרצות ללכת משם".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בשבוע הראשון נסענו לשפיים, מאור ואני היינו שם שלוש וחצי שעות. רציתי להישאר עוד ועוד, לשמוע עוד סיפור. מאור, שהוא אדם מאוד מחובר לעצמו, לחץ לי את היד באיזשהו רגע ואמר לי, 'ניביק, אני לא יכול יותר'. אני קצת התעלמתי ממנו ואמרתי, 'רק עוד רגע', כי יש משהו בסיטואציה שאתה לא יכול לשחרר. אבל אז מאור לחש לי באוזן, 'אני חייב שנלך, לא טוב לי'. זה כבר היה אחרי ארבע שעות והוא ממש משך אותי משם".
אפשר להבין אותו.
"אבל אני, רק כשנכנסתי לאוטו, הבנתי בדיוק את מה שהוא הרגיש. הרגשתי שאני צריכה ליפול לתרדמת עכשיו".
מאור הוביל טקס של המשפחות בירושלים בספטמבר.
"הוא אוהד הפועל ירושלים בכדורסל וכשהפנים של הירש עלו ברשימת החטופים, הוא ישר אמר לי, 'אני מכיר אותו שנים, מהיציע'. אחרי הרצח של השישה פנו אליו להנחות טקס בירושלים, עיר מגוריו של הירש ועיר הולדתנו, וזה היה אירוע קורע לב".
מה עושים עם היחס המידרדר כלפי המשפחות? אלי אלבג, אבא של לירי אלבג, ספג תפוחים בגב. בני המשפחות סופגים קללות בעצרות.
"זה אחד הדברים שהכי כואבים לי. לא יודעת לתרגם ברמה הפסיכולוגית למה זה קורה אבל זה ביג נו-נו. מטורף פשוט לחשוב שאלי אלבג חווה כזה דבר מביש. האנשים האלה באותו מצב מ-7 באוקטובר ועדיין יום-יום חיים בחוסר ודאות, מחכים לאהובים שלהם ולא יודעים מה יקרה. לא חושבת שיכול להיות משהו נכון חוץ מחיבוק ותמיכה. בוא, אנחנו חייבים לזכור, אתה ואני רק במזל אנחנו לא שם בעזה".
7 צפייה בגלריה
ניב סולטן ומאור שוויצר בקמפיין ל"תדהר". "מן הסתם נרצה עוגן משפחתי"
(צילום: מיכל חלבין)
להביא ילדים אחרי 7 באוקטובר זו באמת מחשבה לא פשוטה.
"כי המלחמה הגבירה את החרדות לחיים, נקרא לזה ככה, במיוחד סביב יצורים חסרי ישע. אבל מצד שני, עבורי ועבור מאור המשפחות הן דבר מאוד דומיננטי ומאוד מחזק, עוגן. ולכן מן הסתם אנחנו נרצה את העוגן הזה".
נכנסים לזה שיקולים של קריירה?
"זה פחות שיקולים, כמו אילוצי לוחות זמנים. מאור ואני בשנים האחרונות די חיינו בשלט רחוק. היינו המון בצילומים בחו"ל, וכל אחד הגיע לביקורים בסטים של השני. לפחות בארבע השנים האחרונות אנחנו כמעט לא יחד בבית בתל-אביב. יש משמרות על הכלב, אלפי. אבל אנחנו שנינו מאוד מאמינים בזמן הנכון וברגע הנכון".
הצעות מסרט גדול וסדרה גדולה יכולות לעכב החלטה כזו?
"בסוף אנחנו עושים את השיקולים שלנו, של מה יותר חשוב ומתי, אבל משפחה זה משהו שתמיד רצינו".
הצעה מצוינת מארה"ב, נניח, תעביר את הבסיס שלך לשם?
"מאחלת לעצמי ומדמיינת את ההצעה הזו מגיעה, ואז מאור ואני נוסעים לצילומים - אבל תמיד אחזור לישראל. לא יכולה להתרחק מהמשפחה ומהמדינה. אני לא מרגישה טוב פיזית כשאני לא פה".
"ילדים? בשנים האחרונות מאור ואני די חיינו בשלט רחוק. לפחות בארבע השנים האחרונות אנחנו כמעט לא יחד בבית בתל-אביב. אבל אנחנו שנינו מאוד מאמינים בזמן הנכון וברגע הנכון"
סולטן ושוויצר הכירו על הסט של צילומי הסדרה 'יש לה את זה', לפני כשבע שנים. במרץ 2020 התחתנו. "אנחנו מתגעגעים המון. ארבעה וחצי חודשים רצופים לא התראינו בקורונה, כשצילמתי בספרד, איטליה ומרוקו. לא יכולתי לחזור ומאור לא היה יכול להגיע אליי. השמיים היו סגורים. משם המשכתי ישר לשמונה חודשים של 'טהרן' באתונה ואחרי ארבעה חודשים וחצי הצלחנו להפוך את העולם ולהטיס אותו אליי. היה קשוח. אתה חווה משהו מאוד גדול בחיים שלך, מנסה כל הזמן לחלוק ולהסתנכרן, אבל בסוף ביום-יום זה לבד. מצד שני, יש משהו מרגש בגעגוע ובציפייה להיפגש, וזה מאוד חיזק וחיבר אותנו. יש בינינו פרגון מלא להגשמה אחד של השני. מאחלת לנו שניקח את זה לכל החיים. הוא צילם לא מזמם במשך חודשים סדרה לאמאזון. זה גם גורם לנו לטייל בעולם".
אפשר לא להכניס במצב כזה את העבודה הביתה?
"יש בשנינו משהו שיודע לקחת למקום חיובי את העבודה שלנו. אנחנו מתים על זה, מודים על זה, נהנים מכל רגע, אבל אנחנו לוקחים בפרופורציה. זה אומר שאתה נמצא על סט ואנשים בצוות יכולים לומר לך ימים שלמים כמה אתה מדהים, ואתה עלול להאמין לזה בסוף. מאור ואני יודעים להיכנס לפיג'מה ולחיים האמיתיים. מברכים על זה שזו העבודה שלנו, אבל היא לא שולטת בנו. אנחנו לא מצילים חיים בעבודה".
למה להגיד ככה על תמר?
"היא באמת מצילה חיים, סליחה".
שיחקתם יחד בסרט 'בחורים טובים 2'. עבד בסדר?
"היה הכי כיף. אחרי המון שנים שבהן עבדנו כל כך רחוקים פיזית, זה היה פתאום לקום ביחד לעבודה. זה לא מקרה של ארבע בבוקר, מישהו נשאר לחמם את המיטה, ואז קשה לך לעזוב. זה גם ביטחון על הסט כי יש עיניים שהכי מכירות אותך. מאור מאוד סומך עליי ואני עליו, גם ברמה המקצועית. היינו שמחים לעוד פרויקטים כאלה, רק אומרת".
7 צפייה בגלריה
ניב סולטן בהשקת טהרן. "יש אמונה גדולה כבר מהבית, והיא נוכחת גם בשלנו"
(צילום: אור גפן )
מאור סיפר פה לא מזמן על יחסו הקרוב לדת. הוא מניח תפילין בבוקר.
"יש את זה לשנינו ממש בשורשים. יש אמונה גדולה כבר מהבית והיא נוכחת גם בשלנו. אבא שלי דתי, אמא חילונית, הם התחתנו ככה והם תמיד בחיה ותן לחיות. אבא הכי מפרגן והכי מתרגש מכל דבר שאני עושה, ואני גם לא איזה בן אדם פרובוקטיבי שמאתגר אותו מהמקום הזה. יש הסכמה בבית על קבלה ועל הקרבה באותה מידה. אין לי זיכרון אחד של אבא מעיר לאמא על רקע הדת, או של אמא מתלוננת ומנסה לגרום לו לא לשמור שבת. בהגדרה היא לא הייתה אומרת בשבת שכולם נוסעים לים כי זה אומר שאבא נשאר לבד. אבל אם אחד מאיתנו רצה, זה היה סבבה והיינו חוזרים אליו. קצת הקרבה מכל צד".
היא התעמתה עם החרדות שלה בשני הלילות של התקיפה האיראנית. "באפריל שכבתי במיטה משקשקת, אין לנו ממ"ד או מקלט בבניין. אמרתי למאור, אולי ניסע להורים שלך? יש ממ"ד, היינו אצלם בחודשיים הראשונים למלחמה. והוא אמר לי, 'תקשיבי טוב, שום איראני לא משבש לי את הלילה הזה, אני הולך לישון'. ניסיתי לקבל מהביטחון שלו, אבל שיקשקתי. הוא באמת נרדם כמו תינוק".
ההתקפה של איראן באוקטובר כבר הפכה לחוויה הרבה יותר טראומטית. "היה לי הרבה יותר קשה. התחלנו אז את המסע לאריזונה מישראל, בערך מיליוני קונקשנים, וכבר מהרגע שיצאנו מהבית כאבה לי הבטן. היה לי מאוד קשה לעזוב, לשחרר".
למרות שכבר יצאת מהמדינה לצילומים.
"ידעתי שהפעם זה ליותר זמן ובדיוק ההתחממות עם לבנון הפכה אקוטית ולא הייתי מסוגלת להתרחק. יש משהו בזה שכשאתה בארץ, אפילו בתוך החרא, זה נותן יותר ביטחון ומרגיע את המפלצות. עלינו על הקונקשן הראשון וכשנחתנו הדלקנו את הסלולר והגיע מבול טלפונים ראשון בגלל הפיגוע ברכבת הקלה ביפו, שזה מאוד קרוב לבית שלנו. אנשים שאלו אם אנחנו בסדר. ההודעה על הפיגוע מוטטה את שנינו. באותו לילה התחילה המתקפה האיראנית והטלפון קרס מטלפונים והודעות של חברים שאמרו לנו שהם לא יכולים לצאת מהממ"ד, שהבניינים רועדים. תשאל אותי מה הסיוט הכי גדול שלי, זה בדיוק זה. האחיינים שלי לא יכולים לצאת מהממ"ד, ואני לא נמצאת שם. זה ריסק אותי. הרגשתי שאני מאבדת שליטה ואחיזה. מסך שחור".
קשר מרגש נוצר בין סולטן למשפחתה של שי רגב ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה יחד עם בן זוגה ניר פורטי ז"ל. בכאוס של 7 באוקטובר, סולטן שמה לב שהעגילים שעיצבה ויצרה יחד עם שתי אחיותיה מתנוססים על תמונתה של שי, שעלתה ברשימת הנעדרים מהנובה. "כולנו בעצם הפכנו בשעות הראשונות לפיד חיפושים של חוגגים מהנובה. אחת התמונות שהגיעו אליי הייתה של שי רגב ז"ל ואני מסתכלת ורואה שהיא עונדת את העגילים הענקיים של 'סולטנה', המותג שלנו, שהם מאוד מזוהים ודומיננטיים. התמונה הפכה לנו את הבטן", היא דומעת. "מאותו רגע כל הזמן חיפשנו לראות מה עלה בגורלה של שי. לצערנו הרב מאוד, אחרי שבוע גילינו שהיא נרצחה יחד עם בן זוגה, ניר. הלב נשבר, ולקחנו את הפנים שלה איתנו בזיכרון".
תקופה קצרה אחרי, משפחתה של רגב יצרה איתה קשר. "הם סיפרו ששי ממש אהבה את העגילים, הלכה איתם לכל מקום, שהיה להם ערך סנטימנטלי עבורה, ושהיה לה זוג נוסף איתה תמיד בפאוץ'. מצאו את הפאוץ' בשטח המסיבה, אבל הוא היה ריק, ללא העגילים. כלומר המחבלים רצחו אותם, וגם בזזו אותם אחרי. מאותו רגע נוצר חיבור הדוק בינינו לבין האמא והאחות של שי, אפי וניצן. הן שאלו אם נרצה לעצב דגם לזכרה, וזה כל כך ריגש אותנו. ההצעה שלהן הפיחה בנו חיים, כי לא ידענו איך ואיפה ליצור מאז המלחמה, ופתאום הייתה לנו תשוקה ומשמעות ליצירה. מפה לשם נרקם בינינו קשר מטורף, ואנחנו עובדות ביחד איתן על קולקציית עגילים לזכרה של שי".
את המותג 'סולטנה' היא ייסדה עם האחיות בר ומאי בתקופת הקורונה, והאתר מוכר גם לחו"ל. "יש לנו קטע במשפחה עם הסבתות המרוקאיות ג'ולייט ולונה ז"ל, שאצלן תכשיטים היו משהו מאוד סנטימנטלי. בכל אירוע משמעותי היה טקס שבו סבתא מוציאה שקית ניילון קשורה ובפנים אוצר קטן שהגיע ממרוקו, תכשיטים שאנחנו לוקחות איתנו כל החיים".
איך היה לשחק מאדאם בסדרה That Dirty Black Bag?
"מאדאם שהיא זונה לשעבר, תדייק. היא מאוד פמיניסטית לתקופה, מתעסקת באמת בדאגה לזכויות הנשים שלה ומי שקצת יזלזל באחת הבנות, ימצא את עצמו במצבים לא נעימים. היא אחת השולטות בעיירה בתקופה שבה זה לא מובן מאליו. הדבר הזה היה הפתעה מאוד כיפית בשבילי, כי מי דמיין לשחק בסדרת מערבון ספגטי? לתפקיד כזה אולי לא הייתי הבחירה הראשונה בישראל".
למה?
"להיות מאדאם זה כבר דמות במשקל אחר, אני נתפסת פה אולי 'צעירה', ונתנו לי הזדמנות להביא את זה. מאוד שמחתי. הייתי צריכה להיכנס לעולם של הזנות של פעם, והעבודה הייתה בעיקר להתחבר רגשית למשמעויות של היחס לנשים בזמנו. היו לנו תלבושות מטורפות".
גם פרסית למדת כמה חודשים. שולטת עדיין?
"המוח מתרוקן לקראת סיום הצילומים בכל פעם מחדש. בלקרוא אני פחות טובה, אבל בתקופות של צילומים אני יכולה לנהל שיחה בפרסית, אם כי די עילגת. על הסט האיראנים מתרגלים איתי לפעמים שיחות, והם די מתרגשים מזה שאני מרכיבה משפטים בפרסית וגאים בי. אבל בטח יוצאים לי משפטים של ילד בן עשר".
טוב, גם מתחזה בטיקטוק קמה לך.
"אין לי את האפליקציה הזו ומעולם לא הייתי בפנים. זה הצחיק אותי. כמו שהסברתי, זו לא אני. כבר כנראה זקנה מדי לזה".
