"לא קר לך?" הגבר בחליפת הצלילה השחורה-צהובה צועק לי. הוא ממשיך לגרור את גלשן הרוח שלו על החול לכיוון המים, נראה מאוד מרוצה מעצמו ומההבחנה המבריקה שזרק לכיווני. "מה אתה אומר, איינשטיין", אני חושבת וממשיכה להניף את הזרועות שלי למעלה ולמטה במאמץ עלוב להתחמם. אני עומדת מול הרוח הקפואה לבושה בביקיני והשפתיים שלי כל כך כחולות שעוד שנייה אני איראה כמו אורסולה מ"בת הים הקטנה", "אתה באמת חושב שייתכן שאני סובלת מקור?"
כשהייתי צעירה, כל החיים שלי היו מלאים בגברים כאלו. חוכמולוגים סדרתיים שהיו ניגשים אליי ופשוט מציינים את המובן מאליו. הייתי עומדת ומנגבת את הסנטר הנוזל בפלאפל, ישר היה קופץ מולי איזה אבאל'ה כרסתן וקובע "חולה על טחינה, הא?" או שהייתי יושבת על ספסל בגינה הציבורית וקוראת משהו, וכל גבר שני היה חייב לעבור ולהעיר "אז מה, קוראת ספר? משהו טוב?" זה היה כאילו שהגבר מהסוג הזה פשוט לא מסוגל לקבל את המחשבה שבחורה יכולה לשהות איתו באותו חלל ציבורי ולא לשים לב שגם הוא שם. רק שהימים האלו חלפו מזמן. לא רק שגברים לא פונים אליי, הם גם לרוב לא רואים אותי. "שלא תחטפי דלקת ריאות", קורא לי הגבר בחליפת הצלילה בעודו נכנס למים, ולרגע אחד אני תוהה אם הוא פשוט חושב שאני תימהונית שצריך לדאוג לה. לכל חוף ים שמכבד את עצמו יש את המוזרה הרשמית של החוף, בדרך כלל אישה עם הזרקת שפתיים מוגזמת שעומדת בשקיעה עם כוס נס ורוקדת סמבה לבדה עד שמחשיך. ואם את לא יודעת מי המוזרה של החוף שלך, יכול להיות שזו את.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
האמת היא שלא חשבתי שיהיה קר כל כך להיכנס למים, אבל משהו בעובדה שהגבר הגולש יראה אותי מתחרטת ונסוגה כמו איזו לוזרית מעצבן אותי. אז אני רצה לים, פשוט צוללת פנימה, לא נותנת לעצמי אפילו את כמה הדקות של ההליכה בתוך הים כדי להסתגל. בהתחלה השוק של מי הקרח כל כך גדול שאני לא מצליחה לזוז, הנשימה שלי נעצרת בו במקום, כמו שעון שנפל לשלג. אבל ברגע שאני מתחילה לשחות הכל משתנה, ואני מתחילה להרגיש דווקא את החום השקרי הזה שנובע מהעובדה שקודם כמעט קפאתי. השקט מסביב כל כך אינסופי שאין מה לעשות חוץ מלהמשיך קדימה, ועם כל מטר נוסף שאני גומאת לתוך הים משהו שהיה בתוכי קודם מתרחק ממני, נשאר כמו המעיל שלי על החוף. כשאני מגיעה עד שובר הגלים, אני כבר שוכחת מאיך הבוקר הזה התחיל גרוע. גם הבית מתפרק ויש לנו עובש על תקרת האמבטיה, גם המינוס שוב מפחיד וגם הילדה שלי מתגייסת השבוע. זה לא פשוט לי להיות בגילי לאחרונה, להבין שבעוד שבוע מסתיימת הקדנציה שלי כאמא, לפחות כאמא מעורבת. להתמודד עם הזקנה של הוריי בני ה-90. להבין שממש מהר גם אני אהיה שם, מצמוץ אחד של אמא טבע ואני עם הליכון.
רק פה, בתוך הים, נושרות ממני כל השנים ואני מרגישה בדיוק כמו אותה הילדה שתמיד הייתי, התנועות שלי חזקות וגמישות, הראש שלי מתרוקן מכל החרדה ומלא רק במחשבות דגיגים כסופות ונוצצות. זה הדבר שאני הכי אוהבת בים, שזו ממלכה שאין בה משקל גוף ואין בה שנות חיים, היא פשוט דמוקרטיה אחת גדולה וכחולה שמקבלת אותך בדיוק כמו שהיא מקבלת את כל האנשים ובעלי החיים שבאים אליה. זה לא משנה אם את קשישה בת מאה או אגם בוחבוט בביקיני קרושה, או אפילו לווייתנית אורקה. בתוך המים את קלה וטובה ושייכת בדיוק כמו כולם.
כשאני יוצאת מהמים, אני כבר לא מופתעת לגלות שאני לא באותו המקום שהייתי בו קודם. זה דבר ידוע, המים הם המשנה הגדול, הם טרנספורמציה, אתה לא נכנס לאף ים ויוצא ממנו בדיוק אותו הדבר. ובדיוק כשאני מגלה שאני שמחה ומתחילה לתכנן את הקפה החם שאזמין לי בקפה החוף, קול מפלח את האוויר. "נו, איך היה?" הגולש שואל אותי. "היה מדהים", אני אומרת לו, כבר לא כועסת, "נדמה לי שמצאתי סוף-סוף ספורט אחד שאני אוהבת". הגולש שולח אליי חיוך לא בלתי מתנשא. "כן", הוא אומר, "אבל כמה בריכות את עושה?" "אממ", אני אומרת, "אני לא ממש עושה בריכות, אני סתם שוחה קצת ויוצאת". "אז זה לא בדיוק ספורט", הוא קובע, "ומה עם הנשימות? את מכירה את שיטת וים הוף?" כמובן שאני מכירה את וים הוף, הולנדי בן 65 שהמציא שיטת נשימה שמאפשרת לו לשרוד שעה בתוך קרח עד שהאדרנלין מחזיר אותו לגיל 30 והעור שלו הופך למתוח וחלק, או משהו מעין זה שהגולש מסביר לי עכשיו.
אני מזהה מיד שהגבר הזה הפך את הספורט שלו לדת ומעוניין לחלוק איתי את כל הידע שאסף מאלפי פודקאסטים על אנטי-אייג'ינג, ואם לא אעצור את זה הוא ישתף אותי גם בארוחת הבוקר שאכל. ולא שיש לי בעיה להשאיל לו את האוזן שלי קצת, רק שממש לא בא לי שהוא יספר לי עוד על כל מה שאני עושה לא בסדר בשחייה שלי. לכי תסבירי לו שאת לא פה בשביל פיטנס, את פה כי איכשהו זה הדבר הראשון שהצליח להוציא אותך מהדיכאון שלך אחרי שנים.
כבר בערך שלוש שנים שאני בסוג של דכדוך לא מוסבר, שהלך והחריף בעקבות 7 באוקטובר. "את חייבת להתחיל לעשות ספורט", אמרה לי חברה. "תעשי יוגה", אמרה לי אחרת. זה רק גרם לי להרגיש יותר גרוע. פתאום הבנתי שאני מוקפת במלא מבוגרים מתפקדים שכל אחד מהם מצא לעצמו מזמן את הספורט המאוד מדויק שלו, ורק אני עדיין מחפשת משהו שלא יגרום למוח שלי להרגיש שהוא הופך לטפט מרוב שיעמום. ניסיתי את רוב סוגי הספורט, ובכל זאת כמעט אף פעם לא קיבלתי מזה את הפרס הגדול שכמעט כולם מקבלים אחרי אימון.
"אני לא מבינה מה לא בסדר בי", אמרתי לרן, "למה רק אני לא מקבלת אנדרופינים? הדבר היחידי שקורה לי אחרי שעה של התעמלות זה מין סוג של אכזבה". כבר קיבלתי את זה שאני פשוט עצלנית ואין מה לעשות איתי, עד שנתקלתי בכתבה שטענה שהנאה מכושר היא לא דבר שמובטח לכולם. צוטטה שם פרופ' לורן טורקוט, מדענית שחוקרת תחום שנקרא הפיזיולוגיה של הכושר, והיא הסבירה שכבר היום המדענים מבינים שבשביל אנשים מסוימים כושר הוא פשוט לא דבר מהנה. במקום לגרום להם לחייך ולהרגיש בלתי מנוצחים הוא גורם להם להרגיש רע אפילו עוד יותר מקודם. היא ציינה מחקר שבדק קבוצה של אצנים מול קבוצה אחרת, שפחות מתחברת לריצה וכונתה בפשטות "העצלנים". "יש לנו חלק במוח שהוא מרכז ההנאה", היא אמרה, "אצל האצנים הוא נדלק בשנייה שהם מתחילים לרוץ ומספק להם סרוטונין. אצל 'העצלנים', פשוט לא". ואז היא אמרה משפט משונה שאז עוד לא הבנתי, "לא נורא, כי יש המון דברים אחרים שאנשים יכולים לעשות כדי לשחרר אצלם אנדורפינים. התשוקה שלך והלהט שלך? הם בעצם הכימיה שלך".
עכשיו אני סופגת את השיער הרטוב שלי עם המגבת, בעוד הגולש ממשיך להגיד שסתם לדשדש במים כמוני לא נותן שום דבר, וחושבת כמה מוזר שבכלל הגעתי למצב שאני פה, בים, בחורף. לא עשיתי כלום בשביל זה, בטח שלא החלטתי לקום ולנער את עצמי מהעפר כמו איזה רוקי 5. במקום זה קרו רצף של אירועים שפשוט הובילו אותי לכאן. זה התחיל בנובמבר האחרון, כשבוקר אחד קמתי וגיליתי להפתעתי שהקיץ נגמר לנו. "בכלל לא הספקתי להיות בים", אמרתי לרן והופתעתי לגלות שיש לי דמעות בעיניים. יצא הגורל שכמה ימים אחרי חברה שלי בדיוק השלימה את תהליך הגירושים שלה, והחליטה לשכור לה יחידת דיור ממש על שפת חוף הבונים. ומה שראיתי כשהגעתי לבקר אותה שם - שינה את חיי.
מסתבר שיש אנשים שלא צריכים להכריח את עצמם להתמיד בספורט שהם סובלים ממנו, הם פשוט צריכים קודם כל לחפש מה גורם להם הנאה, ללכת על שביל הלבנים הצהובות הזה של מה שמעורר בהם שמחה
זה התחיל בחול, שהיה לגמרי חלק ולבן, אבל הכי יפה היה הים עצמו. הוא היה צלול כמו אגם והצבע שלו היה כחול רציני כזה של חורף עם גוונים של ירוק. "חבל שאני לא יכולה להיכנס", אמרתי לחברה שלי, ופתאום חשבתי שלמה לא, בעצם? כל כך בכיתי שהקיץ הלך ואין לי יותר איפה לשחות, והנה הים מולי רק מחכה לי שאצלול ואסכים להשתנות. כשרצתי למים חשבתי שמה שאני מרגישה עכשיו זו תשוקה, פשוט דחף טהור לטבול את כל הגוף בתוך התמונה המושלמת הזו. כשיצאתי מהמים, החברה שלי הגישה לי קערת דייסת שיבולת שועל עם שקדים קלויים, ואני ישבתי על המחצלת שלה ואכלתי. כל ביס של הדייסה היה טעים לי כמו מנת גורמה של מושיק רוט, הגוף שלי שר, ממש זימזם כמו כוורת שלמה מרוב אושר וחמימות.
"אני לא מאמינה", אמרתי לחברה שלי, "בפעם הראשונה אני מרגישה את האופוריה הזו של אחרי הפעילות הגופנית". ואז נזכרתי במשפט שהמומחית אמרה בכתבה ההיא, ולא הבנתי. "התשוקה והלהט שלך הם הכימיה שלך". ברגע שנכנסתי לים ועשיתי משהו שיש לי תשוקה טבעית אליו, התעוררה גם הכימיה שלי, התחילה סוף-סוף להרעיף עליי הורמונים ולפעול. מסתבר שיש אנשים שלא צריכים להכריח את עצמם להתמיד בספורט שהם סובלים ממנו. הם פשוט צריכים קודם כל לחפש מה גורם להם הנאה, ללכת על שביל הלבנים הצהובות הזה של מה שמעורר בהם שמחה, ואז המוח שלהם יצטרף ויתחיל לתת להם תגמול.
הגולש קם ללכת, שזה טוב, כי אני מתה להתקדם להמשך התוכנית שלי. אני אלך לקפה להזמין הפוך, ובזמן שהם יכינו אותו אקפוץ למלתחות, למקלחת אפופת אדים. אחרי זה אני אתיישב עם הקפה שלי, אפתח את הספר, ואדליק סיגריה. זה משהו שאני עושה כדי לוודא שאמשיך לבוא לפה, מרכיבה לעצמי שרשרת כזו של עונג קטן אחרי עונג. מלא דברים קטנים שאני חושבת איזה כיף יהיה לי לעשות אותם, והמחשבה עליהם גורמת לי לזנק מהפוך. אולי זה ככה, יש אנשים שפשוט מסתערים על האתגר הבא, ויש אנשים כמוני, שצריכים לשים לעצמם כמה תמריצים, כמו שווטרינרים מניחים חתיכת גזר ליד מחילה של ארנבת פצועה.
