אני לא מסוגל לצפות במלוא שלוש וחצי דקות הסרטון של החטוף עידן אלכסנדר. כעבור דקה וחצי בערך, שבהן עידן בוכה ומתחנן שנציל את חייו ואת חייהם שם, אני מוכרח לעצור את זה.
עולה לי בצמרמורת ובחילה פיזית לצפות גם במלוא שלוש וחצי דקות הסרטון של מתן צנגאוקר, שאומר: "אמא, מקווה לשבת איתך שוב ליד שולחן. לדבר איתך, לאכול איתך, לשתות איתך".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
הסרטונים האלה – לא משנה מה נאמר בהם ומי הכתיב באיומים את הטקסטים – מראים לי חטופים חיים. הם חיים. הם במצב נורא בהרבה מכפי שהסרטונים חושפים, אבל הם חיים. הנה הם, מול העיניים שלי. חיים. נושמים, מדברים. אחרי למעלה מ-400 ימים שרובנו לא היינו שורדים את רובם, הם חיים.
ואני מתקשה להגיע לסיום הסרטונים האלה. אחרי בערך דקה וחצי אני מרגיש שזה הספיק לגמרי לגוף ולנשמה שלי. הכל בי מתקומם ושונא; אם הייתי יכול, הייתי חונק בידיים חשופות את מי שלקחו ומחזיקים אותם שם. וגם את מי שצילם וערך את הסרטונים המניפוליטיביים האלה. אני לא יכול.
אני גם לא יכול לדעת כמה מהחטופים עוד בכלל בחיים שם במנהרות המעופשות, הכוכיות, הצינוקיות, של חמאס. אני לא יודע כמה מתו או גוססים מפצעיהם או רועדים מקור או הכל יחד. כמה יצאו מדעתם מרוב פחד וחרדה וכאב ופציעה. כמה הצליחו – כמו עידן ומתן – לשמור על צלם אנוש, לפחות למראית עין ומצלמה.
אבל הנה מה שאני יודע: שהם גוועים. כולם.
וגוויעה – חשוב להגיד כדי לא לטעות בזה – היא בדיוק מה שממשלת ישראל רשמה להם ולנו, גם אם אף אחד לא מכריז על זה. לא רק של החטופים; גוויעה של מחאת משפחותיהם. גוויעה של מחאה בכלל. גוויעה של עניין ציבורי. גוויעה של ערוצי שידור ציבוריים שעוסקים בזה. גוויעה של תקווה. ולבסוף – והסוף הזה נראה לעין – גוויעתם של החטופים עצמם, כולם, עד האחרון והאחרונה, עד שיצטרפו למניין אלפי קורבנות המלחמה הזו ואפשר יהיה להתייחס אליהם דרך הפריזמה הנוחה בהרבה לממשלה: חללי מלחמה. נזכור אותם תמיד, נהיה ראויים לגבורתם, בלה-בלה-בלה. לזה יש נוהל מסודר, אין שום בעיה, אפשר אפילו להגיד בערבו של יום שבו נהרגו שבעה חיילים ש"הניצחון המוחלט הופך היום למציאות", אה ביבי? נדמה לי שאני לא מחדש פה שום דבר לאף אחד. אנחנו יודעים את זה, מבינים את זה, מכירים בזה למרות שזה נוגד כל הכרה אנושית וישראלית ויהודית שאי פעם חונכנו לאורה, ועדיין חשוב להגיד בקול רם:
החטופים לא פה לא רק משום שנחטפו על ידי חמאס, אלא משום שממשלת ישראל לא ראתה לנכון להתאמץ מספיק כדי להחזיר אותם, את כולם, בעסקה כוללת.
למעשה, היא ראתה ללא-נכון לעשות את זה. היא חשבה שזה יהרוג אותה.
ובין חייה המתלהמים, הפנאטיים, הגזלניים והעברייניים של הממשלה הזו, לבין חייהם של 100 ישראלים, היא בחרה בהמשך חייה. ושהם יגוועו. שיגוועו כבר.
הנה, המחאה כבר גוועה כמעט לגמרי. החורף כבר כאן וגם בעזה; כמה ואיך ישרדו אותו? באביב הם לא ישובו בחזרה, אבל ממשלת ישראל תוכל, מבחינתה, להמשיך הלאה. עניין החטופים המנג'ס הזה – שרודף אותה לכל מקום – יתחיל לרדת מהשולחן באופן טבעי.
עכשיו אל תגידו לי שהגזמתי, שנתניהו היה עושה הכל לו היה יכול. כי הוא יכול. יכול היה, למשל, לנהל את המו"מ בעצמו. לנסוע בעצמו לשיחות בקטאר או בקהיר במקום לשלוח נציגים. זה היה מרשים – וכריזמטי ואפקטיבי – קצת יותר, לא? כי כשנתניהו רצה מספיק לקפוץ לראש תור המדינות המתחסנות נגד קורונה, הוא לגמרי הרים בעצמו טלפונים למנכ"ל פייזר העולמית (אלברט בורלא המסכן; סדר היום שלו באותם ימים הורכב, בין שמונה בבוקר לשלוש בלילה, ממענה לטלפונים מביבי). אבל עבור 100 ישראלים חטופים בעזה, מספיק לנתניהו לשלוח נציגים ולצייד אותם בחבל קצר במיוחד.
עבור ישראלים שהאמינו כל חייהם באתוס המדינה–לא–תפקיר ובמיתוס לא–משאירים–פצועים–מאחור - הפקרת החטופים היא יותר משבירת חוזה, היא חיסולה של הרוח הישראלית עצמה
כשנתניהו רוצה באמת, הוא עובד קשה.
מתי הוא לא רוצה? כשהוא שולח אחרים לעבודה שהוא עצמו אמור לעשות. במקרה כזה, אתם יודעים שמה שהוא באמת רוצה זה למסמס. להביא למצב של גוויעה טבעית.
וגוויעה טבעית, במקרה החטופים, היא עינוי. בשבילם בוודאי, אבל גם בשביל מרבית אזרחי ישראל. זה עינוי נפשי ורגשי – אבל עינויים כאלה יכולים להכאיב לא פחות.
עד היום נתניהו לא נקט עינויים – הוא עדיין לא היה שם – אבל עם הצלחתו לאחוז בישראל וברוב מוסדותיה ומרכזי הכוח שבה, הוא מביא את עצמו, בהדרגה, למקום שבו עמדו ועומדים רק רודנים גמורים: שלטון שאין לציבור דרך להחליף, בין השאר משום שמדובר בציבור מרוט, נואש ומעונה.
ועבור ישראלים נורמטיביים, התמשכות סאגת החטופים היא מריטה, ייאוש ועינוי.
עבור ישראלים שהאמינו כל חייהם באתוס המדינה-לא-תפקיר, במיתוס לא-משאירים-פצועים-מאחור ובמצוות פדיון שבויים – הפקרת החטופים היא יותר משבירת חוזה, ניתוץ כל כללי המשחק וחיסולה של הרוח הישראלית עצמה; הפקרת החטופים היא עינוי של הנפש.
כי ישראלים לא מסוגלים, ברובם, להתמודד עם המחשבה על מה שהחטופים עברו ועוברים. כי ישראלים מתקשים להיישיר מבט לאורך זמן לסרטונים של עידן ומתן, או לצילום הנורא של התצפיתניות קרינה ארייב, דניאלה גלבוע, אגם ברגר ולירי אלבג על מזרנים מלוכלכים על הרצפה, חבושות בראשיהן. כי ישראלים לא עומדים במראה הדם על פני החטופות. כי ישראלים – שצילומי הילדות והנעורים המתוקים של החטופים והחטופות מהדהדים עבורם את צילומי ילדיהם שלהם, את הכל-ישראליות שמחברת בין כולנו במנהגים, חגיגות, ניואנסים, טקסי ילדות והתבגרות – מתפלצים ומצטמררים כשהם שמים, לרגע אחד, את ילדיהם, או את עצמם, במקום החטופים.
אלו מחשבות שהן עינוי.
העינוי הזה יכול להופיע בכל שעה משעות היום והלילה. והעינוי רק מתגבר על ידי ההבנה שלא עשינו מספיק, שקמנו בבוקר והלכנו לעבודה כי זה מה שממשלת ישראל עשתה – והעבודה שלה לא הציבה את החזרת החטופים אפילו בחמשת הסעיפים הראשונים בלו"ז היומי והשבועי.
העינוי הזה לא עומד להפוך, ברבות השנים, לאיזו צלקת לא מורגשת; העינוי הזה ירדוף אותנו תמיד. הדבר הזה ימשיך לענות את נפשותינו מדי פעם ולאותת לנו שהיינו חלק – גם אם לא בחרנו להיות, גם אם עשינו כל מה שיכולנו, וזה מעט מאוד, כדי לא להפוך להיות חלק – מהפקרתם של החטופים.
זה עינוי שנצטרך לחיות איתו, וזה העינוי הראשון שיהיה רשום כולו על שם בנימין נתניהו. אחריו, אני מניח, יבואו אחרים. אולי כלכליים, אולי צבאיים, אולי חברתיים, אולי רגשיים.
אתם מסתכלים על רודן בהתהוות בהילוך מהיר. אם בבחירות הבאות האיש ינציח את עצמו, התהליך יושלם.
