"לא הייתי כלום מבחינתי. התביישתי במבטא שלי, התביישתי בזה שאני לא ישראלית מספיק, והתביישתי בזה שאני לא צרפתית מספיק, ולא הייתי תוניסאית גם. אף פעם לא חשבתי שאני אהיה זמרת, אבל אהבתי מוזיקה. כל הזמן. המוזיקה בעצם הצילה אותי. טיפלה בי. היא עזרה לי להתמודד עם הפחדים שלי, עם הבעיות שלי הפנימיות".
הדוברת היא קורין אלאל, והתהליכים שעליהם היא מדברת התרחשו כולם בתוך חמש שנים, מ-1987 ל-1992: שנים שבהן היא נהפכה מרוקיסטית עצבנית למי שמזוהה עם אחד ההמנונים של המדינה; שנים שבהן מפיקים וחברות תקליטים החלו להשקיע בה כסף אחרי שנאלצה לממן מכיסה את אלבומיה הקודמים; שנים שבהן הפסיקו לנזוף בה שהיא מזייפת; שנים שבהן היא כבשה את רשימות ההשמעה ברדיו ושינתה את עורה – מנסיכת השוליים ליקירת המיינסטרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
היא עצמה הייתה די נבוכה מההגדרות האלה. "מה זה המיינסטרים, הרחוב הראשי? מה זה 'הגעתי לטופ?' הגעתי למקום שפשוט אנשים מכל הגילים נורא אוהבים, ברמות שלא היה ככה פעם".
השיחה איתה על אותה תקופה מעצבת הוקלטה באפריל 2022 לצורך פודקאסט מוזיקלי שתוכנן ב-ynet על חמש שנים משמעותיות בקריירות של אמנים. זה היה שנה לפני שהתחילה להרגיש רע ואובחנה עם סרטן הלבלב, שנתיים וחצי לפני שהלכה לעולמה. נפגשנו בביתה במושב גנות. הפודקאסט בסופו של דבר לא שודר, וההקלטה נשמרה אצלי במחשב.
1987. חלפו עשר שנים מאז החלה אלאל להתפרסם בפרויקט "ארץ טרופית יפה" שהוביל מתי כספי וכזמרת ליווי של אריק איינשטיין ב"עטור מצחך זהב שחור". שלוש שנים מאז שהוציאה את אלבומה הראשון, שלמעשה היה נטול שם, אבל כולם קוראים לו "מותק". האלבום זכה לביקורות משבחות, מיתג את אלאל כאמנית פורצת דרך, אבל לא הצליח מבחינה מסחרית. מסיבה זו, כשביקשה להוציא אלבום נוסף, חברות התקליטים לא בדיוק עמדו בתור כדי לעזור לה להוציא אותו, והיא נאלצה להפיק ולממן את "פירות אסורים" לבד.
"אף אחד לא האמין בי", סיפרה. "הייתה לי חברה מאוד טובה שאמרה לי שכל פעם שהיא שומעת אותי, היא חושבת שאני מזייפת. הייתי מופיעה עם מיקי גבריאלוב בכל מיני קיבוצים בדרום, וקיבלנו פידבקים: 'הזמרת פשוט לא נשמעת טוב, לא מבינים אותה'. לא אהבו בכלל. אבל זה לא עצר אותי, למזלי. כי אני לא חשבתי ככה".
האמנת בעצמך.
"כן. לא הייתי בן אדם רך כזה ששר יפה. לא היה לי חשק לייפות דברים. רציתי, אתה יודע, להיות דוך. כאילו, אם משהו מעצבן אותי, להגיד אותו. ובאמת, שני האלבומים הראשונים זה היה עצבים".
הייתה המון הערכה כלפייך מהברנז'ה, המון פרגון בעיתונים, ביקורות טובות, אבל תכלס לא הסכימו להשקיע בך כסף.
"לא רק שלא הסכימו. ב'מותק', באלבום הראשון, קיבלתי מחברת סי-בי-אס מכתב, 'קיבלנו את השירים שלך, והיינו מאוד שמחים אם אפשר לתת את השיר האחרון לזמרת שלנו'. אמרתי, כוס אמק. אתה מבין? הם שמעו את כל האלבום, הגיעו לשיר האחרון, והם רוצים לתת למישהו אחר. וזה לא עניין אותי".
"פירות אסורים" התקבל יפה אצל מבקרי המוזיקה אבל לא הצליח מבחינה מסחרית. ואז הגיעה לאלאל הצעה שאי-אפשר לסרב לה (על אף שהיא ממש רצתה): אריק איינשטיין עבר חברת תקליטים וביקש להקליט מחדש את "עטור מצחך".
"וואו. זה היה הסיוט שלי", היא צחקה. "הייתי אז בתקופה של קריזה פנימית, עצבים, וכבר לא היה לי את הקול הגבוה הזה מההקלטה המקורית של 'עטור מצחך'. לא רציתי אותו גם. הייתי נגדו. רק לפני משהו כמו עשר שנים עשו איזו תוכנית עם כל השירים שלי מההתחלה, והקשבתי לקול שלי, ואמרתי, 'יו, איזה קול יפה היה לי. למה עשיתי לעצמי את זה? למה לא אהבתי אותו? למה דרכתי עליו?' אז אמרתי לעצמי שאף אחד לא אוהב את הקול שלי. אף אחד לא אמר לי שיש לי קול יפה. אפילו אריק לא אמר לי.
"הקשבתי לקול שלי מההתחלה, ואמרתי, 'יו, למה לא אהבתי אותו? למה דרכתי עליו?' אף אחד לא אמר לי שיש לי קול יפה. אפילו אריק איינשטיין שלקח אותי ל'עטור מצחך'"
"לפני ההקלטה המחודשת פגשתי את יהודית רביץ מחוץ לאולפן וביקשתי ממנה 'בואי נתחלף, אני אשיר את השורות שלך ואת תשירי את שלי, כי אני לא אגיע לצלילים הגבוהים'. היא אמרה לי, אין בעיה, אבל כשאריק שמע את זה, הוא אמר, 'למה? מה קרה? תראי, תיכנסי לאולפן, שמה, מולי, תשימי את האוזניות, נשים לך פלייבק, ורק תשירי'. ככה היה".
שנה לאחר מכן, ב-1989, יצא "אנטארקטיקה", אלבומה השלישי של אלאל. האלבום היווה את נקודת הפריצה שלה לתודעה, עם שירים כמו "אנטארקטיקה" ("אין סוסים שמדברים עברית"), "ארץ קטנה עם שפם", "התעשייה האבירית" ו"שיר לשירה". הוא זכה להצלחה מסחרית גדולה והגיע בתוך זמן קצר למעמד של אלבום זהב.
"חנה גולדברג כתבה את 'אנטארקטיקה' לאיזה זמר שלא אהב את השיר", נזכרה אלאל. "כשנתקלתי בשורה הראשונה וראיתי את ה'אין סוסים שמדברים עברית', נזכרתי בכל החיים שלי, כשבאתי לארץ בגיל שמונה מתוניס, וחשבתי, 'מעניין באיזו שפה החיות מדברות פה', והיה הסוס הראשון שפגשתי, בגיל 10-11, עם חברה שלי, כשהלכנו לעשן את הסיגריה הראשונה בנתניה, והסוס הכי חשוב, הסוס של הנשיא של תוניס, בורגיבה, שהיה עובר ברחוב עם השיירה שלו, והיינו עומדים במרפסת, אבא שלי, אמא שלי ואח שלי, והיינו צועקים, 'אח יה בורגיבה, אח יה בורגיבה', באהבה כזאת. ובתוניס יש פסל ענק שלו רכוב על סוס שחור, ענק-ענק. וזכרתי את זה. אז השיר דיבר אליי".
4 צפייה בגלריה
אלאל ז"ל עם יהודית רביץ. "אני מתה עליה, היא מצחיקה אותי נורא"
(צילום: רון סולומון ז"ל)
יהודית רביץ הפיקה את האלבום.
"היינו בצבא ביחד, הופענו ביחד, אני מתה עליה, היא מצחיקה אותי נורא. עשיתי את האלבום הראשון לבד, את השני לבד, בשלישי הרגשתי שהגיע הזמן שנעבוד ביחד".
היו הרבה אמירות אקטואליות, פוליטיות, באלבום. "ארץ קטנה עם שפם", "התעשייה האבירית".
"זה לא סתם מגיע. ב'פירות אסורים' המבקר יוסי חרסונסקי כתב על השיר 'מלחמה' משהו שאני לא שוכחת אותו עד היום: שאי-אפשר לדבר על המלחמה כשאנחנו במלחמה. ב'אנטראקטיקה' אמרתי שאני לא אחזור על הטעות הזאת: אני לא אדבר אחד לאחד על משהו – אני צריכה לעוף למעלה. אז כשעשיתי את 'ארץ קטנה עם שפם', זה אותו דבר מבחינתי. זה להגיד את אותו כאב, או את אותו כעס או את אותה שאלה, למה זה ככה, למה אנחנו סובלים".
ידעתם שזה יהיה להיט כזה גדול?
"לא, לא ידענו כלום. אבל ידענו שמשהו אחר קורה באלבום הזה, כי באמת בחרתי טקסטים אחרים, הבנתי משהו בעברית. קודם כל, ביטלתי את ה'רררר', הייתה לי ר' מתגלגלת, והר' הזאת הוציאה ממני את האמת, כאילו זו לא אני".
עם אלבומה השלישי הגיעה לשיאים חדשים, לקהל חדש. "ל'אנטארקטיקה' היה אור, היו לו חיים. אנשים היו פוגשים אותי ברחוב, אחד על אחד, מחבקים אותי ואוהבים אותי כאילו אני חברה שלהם, ואני גם מרגישה חברה שלהם. זה כאילו חלום".
זה מרגיש כוכבת?
"לא יודעת מה זה כוכבת, הרגשתי שאנשים שמחו לראות אותי. כוכבת אף פעם לא היה בסלנג שלי. הייתי אנטי-כוכבת. לא אהבתי. בשבילי, כוכבת זה להתלבש כוכבת, להתאפר כוכבת, לחשוב כוכבת, ואני אף פעם לא הייתי כזאת. אפילו בצילומי העטיפה של 'פירות אסורים', בגרסה הראשונה הייתי מאופרת ואמרתי 'נו וויי' ועשינו תמונות חדשות, בלי איפור.
"מה זה בכלל כוכבת? תראה, אחרי ההופעה הראשונה של 'אנטארקטיקה', פרמיירה בקאמרי, קיבלתי שם אלבום זהב, וכשיצאתי, ככה עם האלבום זהב הגדול הזה ביד, הלכתי לחפש את האוטו, ואז קלטתי שגררו אותי, והייתי צריכה ב-12 בלילה לאסוף אותו מאיזה מוסך בדרום תל-אביב.
"הגעתי למקום, אמרתי לבחור שם, 'תשמע, אני רוצה את האוטו, ויש לי תקליט זהב'. אמר, 'יופי, מזל טוב, אבל את צריכה לשלם קנס'. חתמתי על משהו וחזרתי הביתה עם הקנס ועם תקליט הזהב. רגע ככה, רגע ככה. זה החיים".
"בפרמיירה של 'אנטארקטיקה' קיבלתי אלבום זהב, וכשיצאתי קלטתי שגררו לי את הרכב. ככה, עם האלבום הגדול ביד, נסעתי להוציא את האוטו ממוסך בדרום תל־אביב. זה החיים"
האלבום הבא, "שפת אמי", שיצא ב-1990, נולד מיוזמה של המפיקה טמירה ירדני למופע שירים באותו שם בבימוי צדי צרפתי. "היא הייתה המפיקה הראשונה שאהבה אותי. היא האמינה בי. היא לא אמרה לי שאני מזייפת, כמו כל המפיקים האחרים.
"אחרי ההצלחה של 'אנטארקטיקה' טמירה אמרה 'בואי נעשה שירים צרפתיים, את תוניסאית, צרפתייה'. אמרתי לה, 'לא רוצה'. למה? כי התביישתי בזה. וכשהיא אמרה לי, 'בואי תעשי שירים מהילדות', אמרתי לה 'לא'. ואיך שאמרתי לה לא, אמרתי לעצמי, 'קורין, יש לך בעיה. למה אמרת לה לא? אז תגידי לה כן, כי זה יעזור לך לטפל בעצמך'".
אז ב"שפת אמי" סגרת מעגל בחיים שלך.
"כן, למשל עם אדית פיאף, שמתה כשהייתי בת שבע. אני זוכרת את הכותרת בעיתון בתוניס, 'אדית פיאף א-מורט'. זה היה המוות הראשון שחוויתי. ואחרי שנים, כשגדלתי, והתחלתי לשיר, הלכתי לחפש את הקבר שלה בפר לה שז בפריז. ובמופע היו 'החיים בוורוד' שלה, 'שלושת הפעמונים' ו'המנון לאהבה'.
"טמירה הציעה שנפנה לאהוד מנור שיתרגם. ישבתי בבית ביפו והקשבתי למאות קסטות של שירים צרפתיים. מאות. כל שיר שאהבתי, כתבתי על הקסטה, ואז אמרתי לאהוד, זה וזה וזה.
"ביום לפני הבכורה, כמה שעות לפני החזרה הגנרלית, ישבתי על הדשא מחוץ לאולם עם הגיטרה, והייתי מאוד עצבנית. אהוד הגיע ושאל, 'מה קרה, קורין?' אמרתי, 'מה, אני כל כך עצבנית, את השיר שאני הכי אוהבת, והכי מהילדות שלי, והכי והכי והכי – 'אי שם בלב' – לא אמרתי לך לתרגם'. ואז הוא מוציא דף מהמעיל ואומר, 'ידעתי. הנה, קחי'. אני נשבעת לך".
היו גם ארבעה שירים מקוריים, למשל "זאת לא חוכמה לומר ז'ה טם". זה שיר אהבה לגבר.
"נכון".
היית אז עמוק בארון.
"כן. אבל לא הייתי בארון שלי פרטי. אז אני לא חושבת שבכלל דיברו על ארון. האנשים שעבדו איתי ידעו עליי הכל, כולל המשפחה שלי וכולל כולם, אבל בהופעות הייתי בן אדם מאוד סגור, לא כמו היום. פחדתי לדבר. לא הייתי מדברת בין השירים, כי הייתי אומרת לעצמי, מה אני אגיד? המילים של השירים יותר טובות ממה שאני אגיד. וככה שנים לא דיברתי".
"לא הייתי בארון שלי הפרטי. המשפחה שלי והאנשים סביבי ידעו הכל, אבל בהופעות הייתי בן אדם מאוד סגור. לא הייתי מדברת בין השירים, כי מה אני אגיד? וככה שנים לא דיברתי"
השאלה אם היית שרה שיר כזה היום.
"כל שיר אני יכולה לשיר לגבר היום. אני שרה לילדים שלי. היו לי הרבה חברים שאהבתי. גברים זה לא עם שאני לא אוהבת. זה עם שאני מאוד אוהבת. יש גברים מדהימים".
עוד נקודה: אישה בעולם גברי מאוד.
"תראה, הגברים שעבדתי איתם זה היה אהוד מנור, זה היה צדי צרפתי, זה היה מתי כספי, זה היה אריק סיני, זה היה מאיר גולדברג, זה היה ערן צור. אנשים שאהבתי. הם היו גברים, אבל הם לא נתנו לי הרגשה של אישה בעולם גברי.
"הפעם היחידה שעשו לי הרגשה לא טובה הייתה ב'פירות אסורים'. לקחתי סאונדמן שהיה חבר שלי והוא הבטיח לי שהוא יעשה לי את הסאונד הכי טוב בעולם. שילמתי מלא כסף, אבל אחרי המיקסים אמרתי לו, זה לא נשמע טוב. הוא אומר, תביאי את זה אליי הביתה, תשמעי אצלי. אמרתי, אוקיי. היינו אצלו בבית, וזה אותו דבר. זה נשמע חולה, כאילו לאלבום יש אדמת. והוא אומר, את לא מבינה במוזיקה. וכאן הרגשתי מושפלת. ואני עד היום מושפלת מדברים כאלה. פחות. אבל עדיין".
בינואר 1991, בזמן מלחמת המפרץ, הופסק המופע, ואלאל התפנתה להפקת האלבום הראשון של להקת כרמלה גרוס ואגנר לצד ברי סחרוף. בשנים הבאות טיפחה כישרונות צעירים נוספים, בהם להקת המכשפות והכוכבת הכרזימטית שלה ענבל פרלמוטר ז"ל ואביתר בנאי.
איך הגעת מ"שפת אמי" לכרמלה גרוס ואגנר?
"אצלי כל דבר קורה במקרה. את ערן צור הכרתי כשהוא למד מוזיקה ברימון ובא לנגן בשביל התלמידים בבית הספר לסאונד שעשיתי בו קורס. עבדנו ביחד משמונה בבוקר עד 12 בלילה, כל יום. נהיינו חברים בלי לדבר. הוא ניגן, ולא היינו צריכים לדבר. ואז, לפני ההופעות של 'אנטארקטיקה' אמרתי לטמירה, 'פגשתי בסיסט נורא טוב, אולי נלך לשמוע אותו?' הלכנו לראות אותו מופיע עם המתופף שלמה דשת, וישר התאהבנו בהם ולקחנו אותם איתנו.
"מתישהו ערן אמר לי שיש לו להקה ושאל אם אני יכולה להפיק אותו. ככה הגענו לכרמלה. הוא גם הופיע איתי ב'שפת אמי' והיה פשוט מדהים. מבחינתי הוא היה גרמני כזה, ואמרתי לעצמי, איך הוא יתחבר לשירים בצרפתית? ואז, כשהתחלנו את החזרות, הוא התחיל ללמוד צרפתית, והוא התאהב בצרפתית ונסע לצרפת. הבן אדם הזה השתנה לי מול העיניים".
תיארת לעצמך שהולך לצמוח פה אמן חשוב?
"לא. לא ידעתי כלום על כלום. אני עשיתי רק מה שאני אוהבת. מאוד אהבתי את זה שהוא היה כן איתי ופתוח אליי, למרות שהיה ביישן נורא וחסר ביטחון – לא כשהוא ניגן, אבל בחיים הפרטיים. אבל הוא סיפר לי דברים קשים על החיים שלו בחיפה, ועל האובדן של אבא שלו, כל הקטע הזה של איך אתה מוציא מהגוף שלך את כל הלא-טוב ולהגיד את זה בלי להתבייש. לקח לי זמן להבין שאני חייבת ללכת עם האמת שלו ולא לשנות אותו".
ב-1992 יצא "זן נדיר", מאלבומיה הבולטים ביותר של אלאל, שרבים משיריו, כמו "ימי הפרח והאהבה" ו"זן נדיר", הפכו ללהיטים. "את השיר 'זן נדיר' הלחנתי בכלל לזמרת הראלה בר במהלך העבודה על 'פירות אסורים'", סיפרה.
"נפגשנו בפסטיגל 85', שתינו היינו זמרות חדשות, והיא אומרת לי 'תשמעי, את חייבת להכיר את מאיר גולדברג'. אמרתי, 'טוב. מי זה?' 'הוא כותב שירים'. אמרתי, 'טוב. תביאי לי את הטלפון שלו'. 'לא, את לא מבינה, הוא כותב פתקים, וכל הבית שלו פתקים. את חייבת לפגוש אותו'.
"אחרי כמה ימים הראלה הביאה לי לפסטיגל מילים של מאיר, שאני אראה, והלחנתי לה את המילים האלה ונתתי לה את השיר. ואז נפגשתי עם מאיר ובחרתי את 'הטבעת נפלה', 'ארץ קטנה עם שפם' ו'התעשייה האבירית'. אחרי 'שפת אמי', כשרציתי לעשות עוד אלבום, רציתי את 'זן נדיר'. זה היה כבר שנים אחרי אבל התקשרתי להראלה, והיא אומרת לי, 'בטח, זה שיר גדול, תקליטי אותו את, אני כבר הפסקתי לשיר'. וככה הוא נכנס".
ב-1992 עיבדה והפיקה יחד עם אילן וירצברג את אלבומה של גלי עטרי "ביום שאחרי". אלאל הלחינה לאלבום את הלהיט הגדול ביותר מתוכו, "חזקה מהרוח" למילים של אסתר שמיר, וכן את "ערמונים מהאש" שכתב מאיר גולדברג.
איך נולד "חזקה מהרוח"?
"כשריטה נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון, היא ביקשה מכל המלחינים הישראלים לכתוב לה שיר, ואני הלחנתי לה שיר שהיא לא לקחה. כשגלי עשתה תקליט, השמעתי לה את השיר, אבל היא לא אהבה את המילים. ואז פנינו לאסתר שמיר".
קורין אלאל השתנתה לגמרי בשנים האלה.
"מאיזו בחינה? לטוב או לרע?"
מעבר משוליים למיינסטרים.
"אתה רואה מעבר משוליים למיינסטרים. מבחינתי זה כמו 'זן נדיר' שהיה בשוליים, שהיה בתוך קסטה סגור, והוא חיכה כל כך הרבה שנים עד שהוא פרץ. הוא לא עשה שינוי, מעבר למיינסטרים, הוא פשוט הגיע לזמן שלו".
אפרופו העבודה עם גלי, היא הקליטה ב-1986 את "אין לי ארץ אחרת" שהלחנת. מתי את הקלטת אותו?
"במהלך ההופעות של 'אנטארקטיקה'. הייתי מופיעה עם זה, וטמירה לקחה אותי לאולפן, והקליטה אותי ככה, בלי כלום, עם הגיטרה, אקפלה. היא נורא אהבה אותי שרה את זה. היא הייתה אומרת, 'יו, איך את עושה את זה?' כי זה לא כמו גלי, זה היה באמת אחרת".
הרוקיסטית מול...
"זה לא העניין. העניין הוא מה אתה עושה לאנשים. אם אתה עושה את הדבר הנכון, זה לא משנה אם אתה רוק או פופ".
מה היחס שלך לשיר הזה?
"אני הרוסה עליו כי הוא יותר גדול ממני. אני קטנה לידו. ממש עפר. כלום. אנשים אוהבים אותו, צריכים אותו. אבל אז, כשהופעתי איתו ב'אנטארקטיקה', בראש שלי הרגשתי שאני שקרנית. הרגשתי לא נוח איתו ולא אהבתי את זה".
למה?
"כי אמרתי לעצמי, מה זה, אין לי ארץ אחרת? יש לי גם את המולדת שלי, את תוניס. ואז ב-1999 הוזמנתי להדלקת נר ראשון בתוניס ורק אז, שם, הבנתי את השיר. הבנתי שזה העיניים של האנשים, זה לא הבתים. כי הלכתי לבית שלי, הלכתי לבית של סבא וסבתא שלי, הלכתי לבית הספר שלי, למנזר, הלכתי לכל המקומות, אבל האנשים לא היו האנשים שלי. אף אחד לא הכיר אותי, ואלה בכלל לא היו אנשים שאני רוצה להכיר. הבנתי שהארץ שלי אלה העיניים, זו האהבה הזאת שאתה רואה באנשים. היום, תדע לך, אני לא מופיעה בחושך. אני חייבת לראות אור. אני חייבת לראות את העיניים של האנשים".
"ב-1999 הוזמנתי להדלקת נר ראשון בתוניס, ורק אז, שם, הבנתי את 'אין לי ארץ אחרת'. הבנתי שהארץ שלי אלה העיניים, זאת האהבה הזאת שאתה רואה באנשים. הבנתי שתוניס לא מעניינת אותי, ובאמת אין לי ארץ אחרת. ואז חזרתי לארץ ושרתי את זה יותר שלם"
אז בביקור ההוא בתוניס הרגשת שאין לך ארץ אחרת?
"בדיוק. רציתי לפתור את זה. הבנתי שתוניס לא מעניינת אותי, ובאמת אין לי ארץ אחרת. ואז חזרתי לארץ ושרתי את זה יותר שלם".
השיר הזה הפך למעין המנון, במיוחד אחרי רצח רבין.
"כל התקופה שאחרי הרצח גלי ואני היינו כמו בן אדם אחד עם השיר הזה. הזמינו אותנו לשיר את זה יחד בכל מיני אירועים. וזה היה כל כך יפה, זו באמת המהות של השיר. האהבה הזאת של השיר הזה, שלי ושל גלי, של הקהל, של מה שהשיר הזה אומר".
זה השיר הכי גדול שלך?
"אני אוהבת את 'כשזה עמוק', אבל זה הכי גדול מבחינת הקהל".
אני מניח שאחרי שכולנו לא נהיה פה, השיר הזה עוד יהיה כאן.
"כן. אפילו הבן הקטן שלי שר אותו איתי בהופעות לפעמים. הוא עולה איתי לבמות, נגיד ביום העצמאות, ושר איתי את זה. זה מאוד מרגש".
