שלוש שנים עברו מאז עזבה אנגלה מרקל את משרת הקנצלרית, וגרמניה ואירופה כולה עדיין מתעסקות במורשתה, לטוב ולרע. ספר הזיכרונות שלה, אם כן, זכה להתעניינות טרם יציאתו לאור ולהדלפות שנועדו לקידום מכירות. על הפרק, הקשרים עם פוטין והתלקחות המלחמה באוקראינה, דעתה של מרקל על דונלד טראמפ, מנהיגי אירופה ואיך לא - בנימין נתניהו. אלא שכגודל הציפייה והמתח עומק האכזבה והתסכול מכך שאין בספר הרבה חדש. אנגלה מרקל, שהבטיחה לדבר על הכול בגילוי לב, נמנעת מסקירה נוקבת של הסוגיות הקשות.
ספרה של מרקל מתחלק לשתי תקופות חיים: לפני ובמהלך כהונתה כקנצלרית, הכוללות 35 שנה במזרח גרמניה ו-35 שנה בפוליטיקה. ועם זאת, כוונתה של מרקל בכתיבת הספר אינה ברורה לגמרי. על ספרים מסוג זה, שכותבים מנהיגים פוליטיים לאחר פרישתם מן החיים הפוליטיים, נאמר בעקבות וינסטון צ'רצ'יל כי מנהיג הרוצה לצאת "טוב" בספרי ההיסטוריה מוטב שיכתוב את הספרים בעצמו. אנגלה מרקל לא הצליחה במשימתה, אם זו אכן הייתה כוונתה. הספר עוסק בכל ההיבטים של חייה הפוליטיים, ומקפיד לגולל לעייפה כל דיון, כל מפגש וכל מעשה שעשתה. כשהיא מתארת פגישה מכרעת וחשובה של ראשי מדינות אירופה, היא אינה פוסחת על ציון סדר הישיבה סביב השולחן, מי ישב לשמאלה ומי לימינה, ומי מן המנהיגים איחר להתייצב באיחור של חמש דקות. דומה כי גם קוראיה של מרקל בגרמניה יתקשו לזהות את רכיבי הרשימות המתישות. קשה להתנער מן הרושם שמרקל בחרה להתעלם משיקולי חשוב וחשוב פחות כשעיצבה את המתווה לספרה. ברצונה להדגיש כי שום היבט של חיי הציבור בגרמניה לא נעלם מעיניה, ועל כן היא אף מייחדת עמודים לא מעטים לתיאור חלקיה ומגעיה בפתרון אחד המשברים שפקדו את נבחרת הכדורגל של ארצה. כאוהד כדורגל אני מודה לכותבת שהאירה את עיניי בתעלומה שהטרידה אותי שנים רבות. אך איני משוכנע שסיפור זה ודעותיה הפילוסופיות של הקנצלרית על לקחי עולם הכדורגל אכן ירתקו את כל הקוראים.
אבל עם מה מרקל לא מתמודדת כראוי? בעיקר עם המשבר הקשה שמסעיר את החיים הפוליטיים והחברתיים בגרמניה בימים אלה. בחוגים רבים נשמעת הטענה כי גרמניה משלמת את מחיר המשגים של ממשל הקנצלרית, שכיהנה בין השנים 2005-2021. הביקורת והדרישה להבהרות מתרכזות בשתי סוגיות עיקריות: רוסיה-אוקראינה ובעיית הפליטים במדינה.
בסוגיית המלחמה במזרח אירופה, רבים טענו - ובראשם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי - כי למרקל יש חלק נכבד בגיבוש המדיניות התוקפנית של רוסיה כלפי אוקראינה. המבקרים נתלים בהתנגדותה הנחרצת של גרמניה בראשות מרקל לבקשותיהן של אוקראינה וגיאורגיה להצטרף לנאט"ו, וטוענים כי בכך - על אף בקשותיה ותביעותיה של ארה"ב - הוא שהניע את פוטין לפלוש לאוקראינה. מרקל אינה מכחישה את יחסה המסתייג, אך מתגוננת בספרה כי להתנגדות זו היו חברות מדינות נוספות. כמו כן, מציינים המבקרים את שיתוף הפעולה של גרמניה במפעל הזרמת הגז הטבעי הרוסי, וזאת על אף תחנוני אוקראינה והמדינות הבלטיות שנפגעו קשות מן המיזם. אנגלה מרקל שיתפה פעולה עם מנהיג עריץ ופגעה קשות ביכולתה של אירופה להתגונן מול איומיה של רוסיה. בספרה דוחה מרקל את ההאשמות, טוענת כי גרמניה לא הייתה המדינה היחידה שנהנתה מן הגז של "גזפרום", החברה הרוסית הממשלתית, ומסבירה כי לנגד עיניה עמד תמיד השיקול של התעשייה הגרמנית והידיעה שכל מוצא אחר לצורכי האנרגיה, פירושו היה פגיעה קשה באיכות הסביבה.
הנושא המרכזי השני הוא בעיית הפליטים בגרמניה. אין ספק שלמרקל יש מנדט גדול בהתחזקותה של מפלגת הימין הקיצוני, "אלטרנטיבה לגרמניה" (AFD), ובהתחזקותו של הימין הקיצוני במדינה בכללותו. מלחמת האזרחים בסוריה ומצוקת הרעב באפריקה התגברו מאוד בעשור השני של המאה ה-21. מיליוני פליטים סורים הגיעו לטורקיה, וחלקם הגדול ביקש להמשיך את דרכו אל מדינות היבשת. טורקיה לא חסמה את דרכם, אך הצורך המיידי במציאת פתרון לבעיה נתקל בגישות שונות במדינות אירופה. הונגריה של ויקטור אורבן הקיפה את עצמה בגדרות, אוסטריה התירה לפליטים לעבור בשטחה אך דרשה בתקיפות גיבושה של מדיניות משותפת למדינות האיחוד האירופי. מרקל, לעומת זאת, קיבלה אותם בברכה. מאות אלפי פליטים הגיעו לתחנות הרכבת בגרמניה וביקשו מעמד של פליטים פוליטיים. מרקל מציינת בגאווה את היחס ההומניטרי שגילו בני ארצה למראה הנרדפים, אך היא אינה מתמודדת עם התוצאות הקשות. קשיים כלכליים יוחסו עד מהרה בידי קבוצות הימין למאות אלפי הפליטים שדילדלו את אוצרות המדינה, דתם של המהגרים והתגברות של מגמות איסלאמיסטיות קיצוניות חידדו במהרה את המצוקה, תקיפה אלימה של עשרות נשים גרמניות בידי מאות מהגרים סורים ואפגנים בחגיגות הסילבסטר בקלן, בשנת 2016, המחישו את המדיניות הכושלת. בספרה היא מנסה להצדיק את המהלכים שנקטה ואת תפקידה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. שוב ושוב היא מפילה את טעויותיה על אחרים, בדגש על יחסן המתנכר של שכנותיה באירופה.
פרק אחד מייחדת מרקל בספרה למדינת ישראל. כמו מנהיגים אחרים בארצה, לפניה ואחריה, היא מדגישה את החוב המיוחד של ארצה לשלומה ולביטחונה של ישראל. היא טורחת לפרט את פרטי מסעותיה במדינה ואת הפגישות שקיימה עם אנשיה, החל מביקורה הראשון כשרה ב-1991 ועד ביקורה האחרון במדינה כקנצלרית ב-2021. היא מתארת את יחסיה עם פוליטיקאים ישראלים שעימם עבדה, בהם נפתלי בנט ואהוד אולמרט שנזכרים לטוב, ובנימין נתניהו שנזכר פחות לטובה. מרקל כותבת שהיא תומכת בפתרון שתי המדינות, ומדגישה את הוויתורים הכואבים שעל ישראל לעשות, כמו עצירת הרחבת ההתנחלויות. ועוד היא כותבת, שמשנת 2009 ואילך הפערים בינה לבין נתניהו הפכו "בלתי ניתנים לגישור". אף על פי כן למרקל חשוב להפריד בין הפוליטיקה למחויבותה של גרמניה לישראל, ומבקרת נחרצות את ההפגנות האנטישמיות בגרמניה אחרי טבח 7 באוקטובר; היא מציינת שישראל היא "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון", ומגנה את חוסר הסולידריות העולמית אחרי מתקפת חמאס. מרקל, שמתגאה בספרה בהזדמנות שניתנה לה לנאום בכנסת, מבינה גם את החלטתם של אחדים מחבריה לצאת מן האולם כשהחלה לשאת את דבריה בגרמנית. לשיא של התרגשות וגאווה הגיעה כאשר נשיא המדינה שמעון פרס ליווה אותה לביקור בקברו ובביתו של דוד בן-גוריון, המנהיג הישראלי הראשון שניהל שיח עם הקנצלר הראשון של מדינתה לאחר המלחמה, קונרד אדנאואר.
אנגלה מרקל הייתה מנהיגה ראויה ושוחרת טוב לארצה, לאירופה ולעולם. כשהיא מונה אחד לאחד את הרשימה הארוכה והמייגעת של הישגיה ופועלה, חייבים להודות בחשיבות מפעלה. אולי העולם משתנה לנגד עינינו ומנהיגים מסוגה של מרקל אינם מעוררים בימינו תהילה. כשהיא פורסת את מגילת חייה ודרכה בפוליטיקה היא כותבת: "הרדיקליזם לא נחשב בעיניי לדרך הטובה ביותר להישגים פוליטיים בעולם שמקיים את החירויות החוקתיות שמבטיחה הדמוקרטיה, הארגונים הלא ממשלתיים והפעילים האזרחיים. בניגוד לארגוני הנשים שנאלצו להילחם על מנת להשיג את מטרותיהם, אני הייתי צריכה להשיג רוב של תמיכה בהצעותיי כדי להשיג את מטרותיי, ולעיתים גם נאלצתי להשלים עם פשרות". •
Angela Merkel with Beate Baumann, Freedom: Memoirs 1954-2021, הוצאה לאור: St. Martin Press, עמודים: 709.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.24
