חבורת יחדיו של סופרי המודרנה ("אסכולת שלונסקי"), פעלה בבתי הקפה התל-אביביים בין השנים 1926-1939, ופירסמה את יבוליה בכתבי העת "כתובים" ו"טורים". הבולטים בין חבריה היו מייסדהּ אברהם שלונסקי ושני הצעירים נתן אלתרמן ולאה גולדברג. בחבורה השתלב גם רפאל אליעז, "עולה חדש" מבולגריה, שסגנונו והשקפת עולמו חיבבו אותו על חבריה. בביקורת ובמחקר יצירתו אינה נזכרת תכופות (חקרוה כמדומה רק ד"ר חיים נגיד וד"ר אלי אשד). ולא בצדק, אליעז היה משורר מצוין ומתרגם פורה של מחזות קלאסיים ומודרניים. במיוחד התבלט בתרגומי שייקספיר, לוֹפֶּה דה-וֶגָה, ברכט ולורקה.
משוררי ה"אסכולה", רובם טיפוסים בוהמיינים, עמדו בעמדה אופוזיציונית לשירה הלאומית ולסגנונה הקלאסי-הרומנטי, אף בזוּ לממסד ולערכי החברה הבורגנית. ביתם היה בית הקפה וחייהם האישיים היו סוערים ופרובוקטיביים. הם לא התנזרו מיין ומנשים, וזילזלו בכל כבילות - בלשון, בספרות ובחייהם החוץ-ספרותיים. לימים, טבע שלונסקי את משחק המילים "אשת חוֹק ואשת חֵיק", המעמת את הנישואים הממוסדים עם האהבה האסורה, הפורקת כבלי חוק ומשמעת. הוא עצמו, אלתרמן, פֶּן, אליעז ואחרים מבני החבורה, נהנו משני העולמות.
פרשת אהבים שהסעירה את המדינה בראשית שנות ה-60 - רצח אשתו של אליעז בידי המאהבת שלו - פגעה במעמדו של המשורר ב"קריית ספר" העברית. במהלך חייו נהנה אליעז מפופולריות בזכות תרגומיו ופזמוניו היפים. אחד מפזמוניו, "הרועה הקטנה מן הגיא", היה לריקוד עם שבוצע תכופות בלוויית לבוש כמו-תנ"כי במופעי זמר בעיר ובהתיישבות העובדת. נשים נכרכו אחריו, ובמשפחתו ה"ממוסדת" התנהלו החיים כסדרם. לאחר האירוע המר היו שהפנו כלפיו אצבע מאשימה בגין ה-Crime Passionnel שהתחולל בעקבות רומן כלל-לא-אפלטוני בן ארבע שנים עם צעירה נשואה בעלת כישורים יצירתיים, שהתאהבה בו עד כלות. אליעז נפטר בטרם עת בגיל 69. עיריית תל-אביב קראה על שמו רחוב בשכונה דרומית נידחת, ולא באזור יוקרתי בין חבריו הבכירים: שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג.
יו"ר גנזים, הסופרת אדיבה גפן, הפועלת כ"מיילדת" הטורחת בהוצאתם לאוויר העולם של אוצרות הטמונים בבטן האדמה, עודדה אותי לשוטט בארכיון אליעז, ובו מצאתי טיוטה רחבת היקף שעליה רשום "מחזה לא-גמור". בפה פעור קראתי את 88 דפיו של המחזה הקטוע, המגולל את סיפור אהבתו של אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה, לרחל היפה, בתו של יהודה אבן-עזרא, שר האוצר היהודי שלו. בתחילה חשבתי שמדובר בתרגום מחזהו של לוֹפֶּה דה-וֶגָה "היהודייה מטולדו" (1617), אך בדיקה מעמיקה יותר בעזרתו של פרויקט גוטנברג, המעמיד לרשות הקוראים טקסטים היסטוריים, הבהירה לי שמדובר במחזה מקורי בתכלית המושפע ממקורות ספרדיים וגרמניים, עתיקים ומודרניים.
גאונים חד-פעמיים
קשה לדעת מה היו התנאים ששררו בתרבות המאה ה-16 וראשית המאה ה-17, שגרמו לצמיחתם של גאונים חד-פעמיים, כדוגמת מיכלאנג'לו ולאונרדו דה-וינצ'י בתחומי האמנויות הפלסטיות ושל סופרי ענק כדוגמת ויליאם שייקספיר, מיגל דה-סרוונטס ולוֹפֶּה דה-וֶגָה (האחרון חיבר יותר מאלפיים מחזות, שרק כרבע מהם שרד). האם היה זה גילוי "העולם החדש", שהעניק לאמנים את תחושת המרחבים האין-סופיים? האם הייתה זו ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית, רבת-הכבלים, ועלייתם של הפרוטסטנטים והאנגליקנים, החופשיים יותר בדעותיהם?
המחזה האליזבתני "הצטיין" בעיצוב דמותו של היהודי כדמות מקיאוֶולית שבאה על עונשה בסצנת הסיום לצהלת קהל הצופים. ידוע במיוחד הוא מחזהו של כריסטופר מרלו "היהודי ממלטה" (1589), שגיבורו בָּרָאבַּאס הוא עשיר מופלג, בעליה של טירה מפוארת. שמו, על שם "בר-אבא" (שהורד מן הצלב וישו נצלב במקומו), עשהו מטרה לשנאת הצופים. מרלו תיאר את מושל מלטה המנשל את היהודי מהונו, ומפקיע את טירתו לעשותו מִנזר. היהודי העשיר משכנע את בתו היפה אביגיל, אהובת בן-המושל, להיכנס למנזר במִרמה כנזירה, ולגנוב את הזהב השדוד. גם מחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה" (1596) מתאר יהודי עשיר כקורח, שבתו היחידה מאוהבת באציל נוצרי. כאן וכאן מתוארים איש-הון היהודי ובתו היחידה יפה (המוכנה ככלות הכל לבגוד בעמה ובדתהּ למען האהבה, וכך גם בסיפור על "היהודייה מטולדו").
20 שנה לאחר העלאת "הסוחר מוונציה" חיבר לופה דה-וֶגָה ("שייקספיר הספרדי", מחברם של יותר מאלפיים מחזות שרק כרבע מהם שרד), את מחזהו "היהודייה מטולדו", עיבוד כמו-אגדי לסיפור שערורייתי שאירע במציאוּת: אהבתו האסורה של אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה, לרחל היהודייה (המכוּנה גם "פרמוזה" - "היפה"), למגינת-לִבּה של אשתו החוקית. מדוע החזיר דה-וֶגָה את הגלגל 400 שנים לאחור? הנושא היהודי בכלל, וכניסתן של צעירות יהודיות יפות לחצרות המלכים, הסעיר את דמיונם של סופרים, הגם שבתקופת שייקספיר ודה-וֶגָה כבר גורשו יהודי ספרד וישיבתם באנגליה הייתה עדיין אסורה. באגן הים התיכון, לעומת זאת, היו בקרב היהודים עשירים מופלגים, כמו דון יוסף נשיא ואשתו דונה גרציה, שהונם האגדי היה לצנינים בעיני ההמונים, שהשתוקקו לראות על במת התיאטרון את היהודי נגרר אל עמוד הקלון ואל מותו.
ואין מדובר באגדה בעלמא: בכרוניקה שחיבר אלפונסו העשירי ב-1270, מסופר על פרשת אהבים שניהל סבו המלך עם רחל יפת-התואר, בתו של שר האוצר היהודי של ממלכתו, שאיתה הסתגר בטירה מבודדת שבע שנים תמימות, ואחר כך בעידוד אישתו, שניסתה לנתק את קשריו עם היהודייה, יצא למלחמה במאורים (Moors) שבָּהּ נחל כישלון חרוץ. הסיפור הצית את דמיונם של סופרים אחדים מבני העת החדשה, ביניהם אנטון גרילפרצר, המשורר הלאומי האוסטרי, שחיבר ב-1872 את מחזהו "היהודייה מטולדו". במחצית הראשונה של המאה ה-19 חיברו שני מחזאים צרפתים - פייר שֶבאליֶיה והיפּוֹליט לוּקס - מלודרמה וטרגדיה על הנושא, וגם באופרה הפופולרית "היהודייה" מאת ז'ק פרומנטל הלוי (1835) מסופר סיפור אהבתה של רחל ה"יהודייה" לאציל נכרי המתחפש ליהודי כדי לִזכות בחסדיה.
בשנת 1955, בעוד העולם מתאושש מפגעי מלחמת העולם והשואה, הוצגה בפריז טרגדיה בשם "דונה פרמוזה" על המלך אלפונסו השמיני ורחל אהובתו היהודייה, והסופר היהודי-הגרמני ליון פויכטוונגר פירסם באותה שנה את רב-המכר שלו "היהודייה מטולדו", שעד מהרה תורגם לעברית (ראה אור לראשונה ב-1957 בתרגומה של עדנה קורנפלד בשם "בלדה ספרדית"). מחזהו הלא-גמור של אליעז, שנכתב כנראה בשנות ה-60 או בראשית שנות ה-70, מושפע אמנם ממחזהו של דה-וֶגָה ומספרו של פויכטוונגר, ובסיועם הוא מתחקה אחר מקורות האנטישמיוּת ואחר הצטרפותם של יהודים למלחמות לא-להם לצורכי הישרדוּת, אך אין הוא תרגום או עיבוד של קודמיו.
נשאר בעיזבון
מדוע לא סיים אליעז את המחזה "הספרדי" הנפלא, שדפיו נשארו בגנזים כאבן-חן שאין לה הופכין? לדעתי הוא לא הספיק לסיימו, בטרם לקה באירוע-מוחי ב-1973, שהחיש את מותו, והותיר אחריו רק תמונות אחדות שחזר וליטש פעמים אחדות. בכתבה גדולה מאת אמיר בן-דוד מיום 16 באוקטובר 2022, שכותרתה "המשורר, אשתו והמאהבת", מסופר שארכיונו האישי של המשורר רפאל אליעז שמור בשש קופסאות קרטון גדולות בארכיון גנזים, בבית אריאלה בתל-אביב: "אפשר למצוא שם מכתבים שכתב ושקיבל, צילומים משפחתיים, מחברות מלאות בכתב צפוף של ניסיונות תרגום, גרסאות מוקדמות של שירים. אך גם בסריקה קפדנית, אי-אפשר למצוא שם אפילו רמז לאסון שנחת עליו, כשהתברר שהמאהבת שלו, עליזה פאנו, רצחה את פולה, אשתו ואם שני בניו".
אני סבורה, לעומת זאת, ששני האירועים הטראומטיים שאירעו בזמן שחלף בין פרסום ספרו של ליון פויכטוונגר ותרגומו העברי הראשון לבין מותו של אליעז - רצח אשתו בידי המאהבת שלו ופציעתו של בנו הצנחן באחד המִרדפים בבקעת-הירדן - הטביעו את חותמם על מחזהו הלא-גמור שחוּבּר בעקבות דה-וֶגָה ופויכטוונגר. ייתכן שאליעז פנה לכתיבת המחזה כמין טיפול פוסט-טראומטי שערך לעצמו, כדי למצוא פורקן לסבלו. הוא פנה לסיפור שיש בו "משולש" של אהבה אסורה בין גבר נשוי לאשת-חוֹק לבין אשת-חֵיק יפה המוכנה להקריב קורבן גדול למען האהבה. הוא אף פנה לסיפור הדן בגלוי בהיקסמותם של גברים ממלחמות, חרף הסיכונים והפגעים.
אין ספק שאליעז היה נתון בדאגה מתמדת לאמנון, בנו הצנחן, שאחרי מלחמת ששת הימים הועלה לדרגת רס"ן, ולאחר פציעתו במִרדף אף השתתף במלחמת יום הכיפורים והועלה לדרגת סגן-אלוף (נפילתו במלחמת שלום הגליל אירעה אחרי מות אביו). דומה שלא נטעה אם נשער ששתי החוויות הקשות שעברו עליו בשנות ה-60 - רצח אשתו ופציעת בנו בצבא -מתבטאות במחזה הלא-גמור, שבו נרצחת רחל הצעירה האהובה - אשת-החיק היפה ולא האישה החוקית לאונור, קרת המבט והשפתיים, שמאיצה בבעלה לצאת לקרב חסר-סיכוי נגד המאוּרים.
ואף זאת, ב-1973 השתחררה הצעירה עליזה פאנו לאחר שבע שנות מאסר בגין הרצח (עקב שורה של חנינות שניתנה אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים). בינתיים נשא אליעז את אשתו השלישית דבורה, והוליד שני בנים נוספים. שמא גרם שחרורה של האהובה הקטלנית מהכלא לאליעז זעזוע נוסף? מכל מקום, בסוף שנת 1973 הוא לקה באירוע מוחי שהחיש את קיצו, והוא נפטר בטרם עת בקיץ 1974. המחזה הנפלא שכתב, אך השאירו קטוע, נשאר בעיזבון, ומצפה למחקר מעמיק שיחשוף את יופיו, את צידו הרעיוני המורכב ואת הרזים האישיים הכלואים בו בין הקלעים.
ציטוטים מהמחזה הלא-גמור:
גרסרן (בנו בן ה-35 של ראש שרי המלך) על המשיכה לנשים זרות:
במערומיה, בתוך המים הירקרקים, בין הצללים המפזזים על שדיה, בין כתמי השמש המתנפצים כיהלומים קטנים, בתנאים כאלה גם המכוערות יפות הן. והעיקר שכחתי – היא נכרייה [...] אתה מאבד עשתונותיך. אתה נחלש. אתה מתעלם מן הצלב והחרב.
*
המלך אלפונסו גוער בגרסרן, בן גילו הרווק, על חיי הזימה שלו:
להתעלס עם אחת ולחלום על אחרת?! הלא זה צירוף מביש, שרק אציל ספרדי יכול להעלות מבטנו ההומייה. (מתרכך). אף-על-פי-כן אני מקנא בכשרונך לתחבל הרפתקאות-זימה בכל מצב ביש. איהו השועל התמים דון מנריקה עכשיו? ישמע מפי בנו היחיד כיצד הוא מצליח לחבר מדריגלים על שדיה של כופרת, ולהקדישם לאהובתו לאות מסירות ואומֶן!
*
המלך אלפונסו מבטיח לאהובתו היהודייה רחל לכבוש את סביליה למענה:
המלך מבטיח לרחל להכתירה בכתר מלכות, אך רחל חוששת פן אשתו המלכה תשליכנה מן הארמון כהגר בשעתה, ולהלן קטע מהדיאלוג הנערך ביניהם:
אלפונסו לרחל: מרטין הגיבור יטביל אותך ואת תצאי נקייה מכל נדר העומד על דרך אושרנו. בנך יגאל את אדמות ספרד, ואת תענדי לראשו את נזר הניצחון!
רחל: ולאונור? אתה מדמדם יקירי. האושר שלנו מוטל על מִדבּר של דרדרים.
אלפונסו: ועת חוששת שיום אחד אניחך על מִדבּר זה. הא?
*
המחבר מסביר שהיהודי זקוק לשלום, שהוא "סחורה יהודית" טיפוסית, שכֵּן המלחמות הן בעוכריהם של בני עמו:
כל מגפה, כל אסון, על ראש היהודים! לא, השלום איננו אידאליזם משיחי אצל יהודה, כי אם לחם חוקו [...]. יהודה, על אף חישוביו המדוקדקים, המתמטיים, יש בו מתכונות הקלפן הנועז. הוא הפסיד את מעמדו, את בתו, את כספו, את שמו ואת חייו!
פורסם לראשונה: 00:00, 20.12.24
