ביום חמישי שעבר בחמש בבוקר כתבה רותי, בת זוגה של קורין אלאל, בקבוצת הוואטסאפ "עדכונים" שפתחו "חבורת קהלת", שמונה נשים ממושב גנות, שקורין איגדה סביב ספר קהלת, שתי מילים בלבד: "סוף דבר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
זו ההודעה שאליה קמה הקבוצה המגובשת שהולכת עם קורין כבר יותר מחמש שנים. היא לימדה אותן את הטקסטים ואת הלחן המורכב והיפה שהלחינה למגילה, אבל כבר מזמן "קהלת" הפכה תירוץ לחברות הצפופה שנרקמה בין בנות הקבוצה לקורין. שעות של צחוק במרפסת הבית של רותי וקורין בגנות, יציאות של החבורה לבר הקטן במושב הסמוך, וגם כמה הופעות שערכו עם קורין על במות מכובדות, מושבניקיות שעד לרגע שפגשו אותה לא היה שום קשר בינן לבין מוזיקה. מרגע שהתגלה שלקורין יש את סרטן הלבלב, ביולי 2022, הקבוצה עטפה את קורין ודאגה לה, הן הקימו את קבוצת הוואטסאפ "עדכונים", שרותי הייתה חברה בה. אבל זהו, עכשיו כבר לא צריך לדאוג לקורינה, כמו שהן כינו אותה בחיבה גדולה. נשאר רק לחבק את הזיכרונות הטובים ולהתגעגע.
"יום אחד, קורין כתבה בקבוצה של המושב שהיא מקימה קבוצת שירה של קהלת", נזכרת עינת מוסקוביץ מגנות. "היא מאוד התחברה לספר, וזה מושב קטן ומשפחתי, זה הבית שלה, והיא רצתה להביא את זה לפה. לא הכרתי אותה ממש לפני. זה 'שלום שלום' בצרכנייה או מפגש אצל חבר במושב, איציק. היינו יושבים אצלו כמה חבר'ה והיא באה לשיר איתנו. לא היה דבר יותר טהור, אמיתי וחברי מקורין".
אז כל כמה זמן נפגשתן איתה ללמוד קהלת?
"הגענו לסלון שלה 30 איש ונשארנו גרעין של שמונה בנות. בהתחלה, היא לימדה אותנו את הספר ואז את הלחן שהיא חיברה. זה טקסטים קשים להבנה והלחן שלה מורכב, אני רחוקה מלשיר ואף אחד ממי שהגיע לא מתעסק במוזיקה, אבל לא ויתרנו. כל יום שלישי הגענו. אחרי חצי שנה, עשינו הופעה ראשונה במושב. הזמנו את המשפחות ואת החברים שלנו. היא כל כך הייתה גאה בנו. הופענו איתה גם בתיאטרון גבעתיים ובירושלים. זה היה אמור להיגמר שם, אבל זה רק התהדק. בכל פעם שהיא הייתה פנויה, נפגשנו. אהבנו להגיע אליה, לצאת ביחד ל'שולה בחצר' בכפר אז"ר. פעם אחרונה שישבנו שם איתה, היה לפני שלושה חודשים, כשהרגישה יותר טוב.
"רוב החבורה זה נשים בשנות ה-40 לחייהן, גדלנו עליה. אבל מרגע שהתחברנו, זו לא הייתה קורין אלאל. אלא קורין, קורינה, החברה שלנו. לא הייתה לה שום מניירה. לפני שנה, היא הייתה בברית של הבן שלי. האורחים לא הפסיקו לגשת אליה, לספר לה שהיא אגדה. בשבילנו, היא הייתה חברות ושיחות וחיבוקים וחום ואהבה. היא גם הייתה מצחיקה אותנו בטירוף".
תני דוגמה.
"יום אחד כשהייתי אצל איציק, שחלק איתה גדר משותפת, הוא אמר לי, 'לכי תפתחי לקורין את השער האחורי'. הייתי עם כובע, וכשפתחתי לה וחיבקתי אותה, היא שאלה 'איפה אבא?' היא חשבה שאני הבן שלו. הרמתי את הראש ואמרתי לה, 'קורינה, זו אני'. התקרקרנו מצחוק ומאז היא קראה לי 'אבא'".
ואז קורין הודיעה להן שחלתה. "היא סיפרה לנו שמצאו לה גידול בראש הלבלב ומזל שזה בראש כי אפשר להוריד את החלק הזה בניתוח. היא הייתה מאושפזת כמה שבועות אחרי הניתוח, וכל הזמן באנו לשבת איתה. הימים הראשונים היו קשים וכואבים מאוד. גם כשיצאה מבית החולים היא סבלה, היא לא יכלה לאכול וכולנו היינו סביבה. אחרי ניתוח כזה, אתה צריך ללמוד לאכול מחדש ורותי, כפרה עליה, כל הזמן דאגה להכין לה דברים שהיא יכולה לאכול ופינקה אותה. קורין הייתה נורא רזה ורצינו שתעלה במשקל. היא נורא אהבה רביולי בטטה והייתי מזמינה לה את זה ופיצה, והיא הייתה אוכלת קצת מזה וקצת מזה. בתקופה האחרונה, התחשק לה בשר, אז היינו דואגות לה לסטייקים. אבל היא לא באמת הצליחה לאכול".
ולמרות ההתמודדות, היא לא הפסיקה להופיע כל השנה האחרונה.
"התחושה הייתה שהיא הולכת בדרך שלה בכל הכוח. זה מה שהחזיק אותה בחיים. אחרי ההופעה לפני חודש בבארבי, היא הייתה בהיי מטורף. אנחנו, החבורה, שרנו והשתוללנו יחד עם הקהל שהיה בטירוף".
במחלה פרץ מתוך קורין מעיין והתגבר והתגבר. לפני חודש הוציאה עם המוזיקאי משה ולדמן את השיר היפהפה "אגלה פניך". סנונית ראשונה מתוך האלבום "צמות קלועות" שוולדמן יוציא כבר בלעדיה. צוואה בלתי כתובה. במהלך העבודה המשותפת וההקלטות, גופה הלך ונחלש, אבל הרוח התעצמה. השירה שלה שם חזקה ויפה מאי פעם. "הכרנו לפני שלוש שנים בפרויקט שנקרא 'מקורוק', שבו מוזיקאים כותבים בהשפעת המקורות", משחזר ולדמן. "יום אחד נכנסתי לחדר עם דפים מודפסים. הייתי בעריכה של ספר השירים של אבא שלי, צבי ולדמן. אלו שירים אבודים שחשבנו שהלכו בהצפה, אבל אחרי 20 שנים נמצאו בבוידעם בקיבוץ עין צורים. קורין ראתה שאני כל הזמן מתעסק עם הניירות וביקשה שאתן לה לקרוא. בסוף הפרויקט, היא אמרה לי, 'אני לוקחת לך ורוצה להלחין מזה משהו'. חשבתי לעצמי שאם שיר אחד יולחן על ידה זה יהיה מיוחד מאוד. עבר הזמן ולא שמעתי ממנה. חשבתי ששכחה".
ואז מה קרה?
"לפני שנתיים, קצת לפני התפרצות הסרטן, הגעתי אליה הביתה לעבוד על פרויקט אחר. בהפסקת סיגריה, היא אמרה לי, 'משה, אנחנו צריכים לעשות את זה ביחד. אני צריכה שתקרב אותי לשירים האלה'. אבא שלי משורר דתי שהטקסטים שלו מגיעים מעולם המדרש ומעולם החסידות הירושלמית. הגעתי פעם בשבוע לאולפן של קורין בגנות. דיברנו על אלוהים, על החיים ועל המוות, על המשפחות של שנינו. בהמשך, גם על הכאב, ההתמודדות איתו וההתמדה למרות הכל. זו הייתה שיחה של שלוש-ארבע שעות ועבודה של חמש דקות על שיר. היא הצליחה עם המוזיקה לפאר את המילים הכבדות, שיש בהן מצד אחד אפלה ותהום, ומצד שני הומור. הפכה אותם לקפסולה שאפשר לעכל".
נוצרה חברות בין המוזיקאי הדתי הצעיר לקורין. "היא הגיעה ליומיים לאבנת, ההתנחלות שאני גר בה, בצפון ים המלח. ישבה איתנו, עם המשפחה שלי ועם השכנים. היה בה משהו פתוח ונגיש ונדיב. על רקע המלחמה והקרעים בעם, נוצר בינינו חיבור אמיתי. היא הייתה האדמו"ר שלי. זו הייתה זכות ענקית להיות איתה. היא גם התמסרה אליי ונתנה לזה להיות יצירה משותפת".
חן לי פישמן, המנהלת האישית: "קורין הייתה לא רק זן נדיר, גם ציפור משונה. זה מה שהחזיק אותה בחיים, הפיק ליין ותאוות החיים שלה. האישה המדהימה הזו בילתה 20 שעות כל יום באולפן, תוך כדי, סיימה שני ספרים. היא למדה להיות סקיפרית, עברה את כל המבחנים, עשתה קורס נגרות ולמדה תוכנת מוזיקה חדשה. היא לא הסכימה לעצור לרגע. היה לה הספק של מישהי בת מאתיים"
ואז תוך כדי העבודה, קורין חלתה.
"הספקנו להלחין את השיר האחרון ורגע לפני שהתקדמנו להקלטות קורין גילתה שהיא חולה. היו סימנים מקדימים. כאבי בטן וטשטוש, נפילה בחניון. ברגע שנודע לה, היא שיתפה. היא ידעה שאני מתפלל עליה 'קורין בת קלודין'. גם אבא שלי התפלל עליה והזכיר אותה בציון של הצדיק שלו. הבאתי לה ספר מכתבים של המורה של אבא שלי, רבי אשר פריינד, שעונה לאנשים שכותבים לו מתוך כאב וחסר. הוא מציע לעבור דרך הכאב, דרך התהומות. להסתכל על הסופיות בלי לברוח. היא אמרה לי שקראה ושזה נתן לה כוחות".
אם כך, השיחות הפילוסופיות שלכם הפכו לקונקרטיות כשהמוות הפך למוחשי?
"היא הייתה באיזו עמדה שמדחיקה את זה. כשהגעתי לבקר אותה בבית החולים אחרי הניתוח, עם מיץ תפוזים, כי שוקולד עושה לה פריחה, היא ביקשה ממני לפתוח את המחשב, 'אם אתה כבר פה, בוא נעבוד', ואחרי שעברנו על שמות השירים, היא בחרה את השם לאלבום (צמות קלועות). גם כשנכנסתי למאחורי הקלעים בסוף ההופעה האחרונה שלה בבארבי, היא רצתה לדבר על הגרפיקה של הסינגל. נדבקתי באנרגיות שלה. כשקצת התאוששה, נכנסנו לתהליך של הקלטה. זה היה בנובמבר לפני שנה. זה היה מאתגר. אני הייתי במילואים, וקורין הייתה במלחמה הפרטית שלה. כל פעם שהתאפשר, הייתי אוסף אותה מהבית והיינו נוסעים לאולפן של עופר מאירי בתל-אביב. היא כמה פעמים אמרה לי שמה שהיא עוברת לא מנותק מהסבל של העם והמדינה. שהיא מרגישה את הכאב על בשרה. זו הייתה רכבת הרים. לפעמים הגיעה על משככי כאבים. לפעמים היו ימים יותר טובים. בתקופה האחרונה, הכאבים הפכו להיות יותר ויותר בלתי נסבלים".
מה היה התכנון לגבי האלבום, דיברתם איכשהו על התרחיש שהאלבום כבר ייצא אחרי שהיא לא תהיה?
"לא הייתה שיחה כזו בינינו אף פעם. המוות ריחף מעל הראש, אבל שמנו את זה בצד. כשנפגשנו, טיילנו בעולמות אחרים. הספקנו להוציא את השיר הראשון שבועיים לפני שהיא נפטרה והתכנון היה לטפטף החוצה עוד שני שירים לפני שהאלבום ייצא. שבוע בדיוק לפני שנפטרה, היא דיברה איתי מהאשפוז, סיפרה שיאיר לפיד התקשר אליה, כי התלהב מהשיר. היא שמחה נורא שהשיר נכנס לפלייליסט של גלגלצ ואמרה לי, 'איזה שיר יפה הוצאנו? לא האמנת שככה יצליח, נכון?' היא נשמעה טוב, אבל אז היא אמרה, שאין לה עוד כוח לדבר. עדיין, קיוויתי שבמרץ הקרוב, יחד עם חגיגות ה-70 שלה, נשיק את הספר של אבא שלי ואת האלבום החדש. כל זה יקרה, אבל לצערי, בלעדיה".
לחן לי פישמן, המנהלת האישית של קורין בעשר השנים האחרונות (לפני זה הייתה מנהלת ההופעות שלה), ולקורין היה קוד מוסכם שבאמצעותו קורין אותתה בכל יום מה מצבה. "כל בוקר, היא הייתה כותבת לי, 'מאמי, הגורילה חזרה' או שהייתה שולחת סטיקר של גורילה. היו לה מלא סטיקרים מצחיקים שהיא אהבה להשתמש בהם. היו פעמים שהייתה כותבת לעודד אותי, 'מאמי, אין גורילה, אבל אל תדאגי, היא תחזור'.
"לא חשבתי שיש לי עוד משהו ללמוד על קורין אחרי כל כך הרבה שנות עבודה משותפת, אבל בשנה וחצי האחרונות למדתי להכיר אותה עוד", חן לי מספרת. "הייתה פעם שהלכנו במסדרון בית החולים כשהיא מחזיקה מוט עם מנת דם, רצינו לצאת החוצה. פתאום, אדם שישב על כיסא גלגלים עם הגב אלינו, ביקש עזרה. אמרתי לה, 'מאמי, אני אקח אותו'. היא אמרה לי, 'לא, תחזיקי לי את העמוד ואני אקח אותו'. תוך כדי, הוא אומר, 'אני שומע קול כמו של קורין אלאל'. התפקענו מצחוק והיא הצטלמה איתו".
איך השפיעו עליה הטיפולים?
"היא לא טופלה בכימותרפיה. היא הייתה אמורה להתחיל, אבל אחרי הניתוח, היא לא יכלה לצאת מהמיטה והיא ירדה נורא במשקל. הכימו ירד מהפרק. קורין הצליחה לשרוד שנה וחצי עם המחלה בלי כימותרפיה כשאנשים מתים מהמחלה הזו אחרי כמה חודשים. מי חשב אז שהיא תצליח לעשות הופעות גדולות. הרופאים היו אצלי בספיד דייל. הייתי מעדכנת אותם בלוח הופעות שלה ויום-יומיים לפני ההופעה, היא הייתה מגיעה לקבל מנת דם או עירוי ברזל, להתחזק. בגלל שהיא לא יכלה לאכול, פתחו לה פיק ליין והיא הייתה מוזנת משמונה בערב עד הבוקר. היא לקחה גרביים בכל מיני צבעים, גזרה אותם וזה מה שהיא שמה על היד לפני שעלתה להופיע".
באמת זן נדיר.
"לא רק זן נדיר, גם ציפור משונה. זה מה שהחזיק אותה בחיים, הפיק ליין ותאוות החיים שלה. האישה המדהימה הזו בילתה 20 שעות כל יום באולפן, תוך כדי, סיימה שני ספרים. היא למדה להיות סקיפרית, עברה את כל המבחנים, עשתה קורס נגרות ולמדה תוכנת מוזיקה חדשה. היא לא הסכימה לעצור לרגע. היה לה הספק של מישהי בת מאתיים".
גם כשהמצב הלך והידרדר, קורין התעקשה להופיע. "כשהיא הופיעה בבנימינה באוקטובר האחרון, היא הייתה בכאבים איומים איומים", מספרת חן לי. "שמתי לה בכיס כדור נגד כאבים שתשים מתחת ללשון תוך כדי ההופעה. היא לא ויתרה, עלתה להופעה של שעה וחצי. כשהיא ירדה, הקהל שר כדי להחזיר אותה לעוד הדרן 'שיר בכיף' והיא עם כאבים מאחורה, אמרה איי איי. הייתי אומרת לה שלפני הופעה היא קלארק קנט ועל הבמה יוצא ממנה סופרמן. כמו בבושקה, חושבים שנגמר ויוצאת עוד אחת. היא הייתה מסבירה לי שהגיטרה זה הגנרטור שלה".
ערן צור נזכר באותה הופעה בבנימינה: "הייתי המנהל האמנותי של ההופעות שלה בחמש השנים האחרונות. בהופעה עם אורחים בבנימינה היא הייתה מעולה והיה מאוד כיף. רגע אחרי, היא איבדה הכרה בחדר הלבשה. לעמוד על במה דורש המון כוח. זה כבר היה רמז לכך שזה ריסקי ואנחנו לא יודעים מה יקרה. ובכל זאת, כשנפרדנו והיא נכנסה למכונית שלקחה אותה, פתחתי את הדלת ואמרתי לה, 'יש לך ב-19.12 הופעה בבארבי ואת מתארגנת על עצמך ועושה כל מה שצריך בשביל להגיע. ראיתי כמה קשה לה וכואב לה, זה כמעט כאב לי פיזית, אבל שמרתי על הפסאדה של האדם המקצועי מולה. הפוזיציה הזו הגנה עלינו קצת. היא יכלה לספר פה ושם מה קורה, לאן זה הולך, אבל הערוץ שלה היה הנגינה וההופעות ולא המחלה. הכוחות כבר הלכו והידלדלו, אבל היא הגיעה לבארבי וכמו גיבורה אמיתית, היא נתנה הופעה מרגשת. היא אפילו שרה בסוף ההופעה סולו 'אין לי ארץ אחרת'".
הייתה לקורין עדנה בשנה האחרונה.
"חזרנו לעבוד ביחד לפני חמש שנים. שלומי שבן, שהיה המנהל אמנותי של פסטיבל מג'סטה, רצה שהיא תעלה מופע לרגל 30 שנה לאלבום 'אנטארקטיקה' ואני הפכתי למנהל המוזיקלי של הופעה. היא לא הייתה ילדה כשהתחלנו, בת 64, אבל בריאה לגמרי. יום אחד היא באה אליי לסטודיו בדרום העיר ופתאום ראיתי שהיא מאוד רזתה, חשבתי שאולי היא התחילה ספורט. שאלתי מה קורה והיא אמרה שהיא לא מרגישה טוב. לא היה לנו מושג מה הולך לבוא. למרות שיש לה סיפור משפחתי עם הסרטן. היא חלתה בסרטן השד לפני כמה שנים ואמא שלה, קלודין, ואחיה, ג'קי, נפטרו גם הם מסרטן.
"כל הזמן הייתי איתה בקשר והייתי נורא חרד לה. ראיתי אותה אחרי הניתוח בבית. היא הייתה חלשה, במיטה, אבל נחושה להמשיך. את ההופעה הראשונה אחרי שחזרה, ביטלנו פעמיים. פעם אחת בגלל 7 באוקטובר, פעם שנייה, כי קורין לא הרגישה טוב, וכשהייתי בטוח שגם פעם שלישית תתבטל בגלל מצבה ולא נעים, חברה משותפת אמרה לי, 'היא קוסמת, תראה שזה יקרה'. הניתוח נתן לה זמן שאול. הקהל חיכה לה. הוא הפך להרבה יותר צמא בשנה האחרונה. כל ההופעות היו סולד-אאוט".
שאלת אותה למה היא לא מפסיקה להופיע, במקום לנוח?
"יש כאלה שפוחדים או שזה סבל בשבילם להופיע, ויש כאלה שנהנים כמו קורין. היא יודעת שאלף איש מחכים לה ורוצים לראות אותה. זו מחויבות לאנשים ולעבודה שעשית כל החיים. על הבמה היא קיבלה כוח. היא התחילה בתור אמנית סגורה ונפתחה עם השנים, נהייתה קומוניקטיבית. רצתה לראות את כל האנשים שבאו, שנכנסו לחבק, להגיד מילה טובה ולהצטלם. האהבה שלה לאנשים ולאנשים אליה הייתה דבר מאוד מיוחד. אני כבר מזמן הגעתי הביתה כשהיא עוד הייתה בחדר הלבשה".
ויש את קורין האדם, האישה והאמא שהייתה לעומר בן ה-22, צלם קולנוע ויונתן בן ה-17. טובית מאיר להב, גם היא מחבורת קהלת, מספרת: "הבן הצעיר של קורין, יונתן, הוא שנה מעל הבת הבכורה שלי, כך שהכרתי את קורין מאז שהילדים היו בגן. קורין הייתה קודם כל אמא. יכולנו להיות באמצע חזרות באולפן ואז יונתן מגיע וכל תשומת הלב הייתה מוסחת בשנייה, כי כרגע הילד מדבר איתה. אני זוכרת שעומר, הבכור שלה, צלם, היה בהפקה בים המלח, בדיוק כשהיינו שם. הוא התקשר ב-11 בלילה וסיפר שהוא לא מרגיש טוב. אני נשבעת לך, תוך פחות מעשר דקות היא וחברה טובה מהקבוצה נסעו להביא אותו".
חן לי מוסיפה: "ייקח לרותי ולבנים עוד זמן לעכל את זה שקורין איננה. רותי הייתה במצב מאוד תפקודי, היא טיפלה בה. הבנים איבדו אמא מאוד פעילה. הם היו הדבר שהכי חשוב לה. הורה צריך לדעת להציב גבולות, קורין לא ידעה להגיד 'לא'. זה לא היה קיים. היא הייתה אמא שאומרת רק כן. כל העבודה שלה הייתה שיהיה להם, שיישאר להם. קנתה אוטו לבן הגדול. היא לא פחדה ממה שיקרה לה, אלא מה יהיה עם המשפחה שלה, שלילדים יהיה טוב".
את יודעת אם איתם היא דיברה על הסוף?
חן לי: "לא היה דיבור על זה, כי אולי אם היא תגיד משהו זה יהפוך לממשי, וזה באמת ייגמר. הייתה לה תקווה. אבל הילדים ראו שהמצב הולך ומידרדר. בסוף, אי-אפשר להסתיר את זה שהיא הולכת ונחלשת. כשהבן הצעיר שלה, יונתן, שמע אחרי הניתוח שהיא חוזרת להופיע, הוא קפץ משמחה".
כשקורין נכנסה לאשפוז האחרון שממנו לא יצאה, היא הייתה משוכנעת שכמה ימים והיא חוזרת הביתה. חן לי: "בתקופה האחרונה, הרופאים גם היו אומרים לנו, 'יש לה עוד כמה שבועות, אבל אצל קורין אי-אפשר לדעת'. לפני שבועיים, היא עוד התקשרה אליי בחצות שאני חייבת לשמוע משהו שהיא עושה. היא חיכתה לי באולפן כולה מאושרת. ביום שישי האחרון שלה, פחות משבוע לפני שנפטרה, ישבנו יחד במחלקה והיא אמרה לי, 'אני יוצאת מזה'. אפילו הבאתי לה מחשב שתמשיך לעבוד. היא הייתה כל כך משוכנעת בזה, שאת נסחפת איתה. יעל מרגלית מ'המון ווליום' הביאה לה דובי קטן שכשלוחצים עליו העיניים והשיניים שלו יוצאות. בימים אחרונים, כל רופא שנכנס אליה, היא הייתה לוחצת על הדובי ומחקה אותו. כולם התגלגלו מצחוק.
"ביום ראשון, ארבעה ימים לפני מותה, היא כבר אמרה לי שהיא מרגישה שהיא הולכת ונחלשת. הרופא נכנס לחדר ושאל אותה אם היא רוצה לדעת מה קורה. היא קראה ולמדה הכל על המחלה, היא הבינה שהסטטיסטיקה לא לטובתה. בכל זאת, קורין אמרה לו, 'לא, תגיד לה'. כשחזרתי מהשיחה בחוץ, היא שאלה מה הוא אמר לי. עניתי את מה שנהגנו להגיד אחת לשנייה, מאז שחלתה, 'יום, יום, שעה, שעה, הופעה, הופעה'".
ממש נשמע שהיא חיה מהופעה להופעה.
"השנה הזו הייתה כל כך טובה לקורין. כל השנים היא לא הבינה עד הסוף את המשמעות שלה בתרבות הישראלית. אופיר אקוניס ביקר אותה בשבוע האחרון במחלקה, נרגש, עם כל התקליטים שלה וביקש שתחתום לו. כל מילה שהאמנים שלחו לה אחרי ההופעה ריגשה אותה. כלום לא היה מובן מאליו בשבילה. בתחילת דרכה, לא הייתה הערכה אליה וגם לא תמיכה מהבית. רק השנה, אחרי כל האהבה הגדולה שקיבלה, היא אמרה לי, 'עכשיו אני מבינה שאני קורין אלאל'.
בימים האחרונים לחייה התקבצו סביב קורין, עינת, טובית וולדמן, שליבו נמשך להגיע לבית החולים להתפלל. הוא קרא תהילים בקפטריה וטובית ועינת ישבו במרפסת החדר במחלקה האונקולוגית. רותי הצטרפה אליהם מעת לעת כשרצתה לנשום אוויר. חן לי: "הייתי עם קורין בלילות כשהיא כבר לא הייתה בהכרה. אמרתי לה, 'עשית את שלך, שחררי את הכאב. לכי למקום של המנוחה'. רופא נכנס ואמר לנו, 'ככה נראה הסוף'. רצה שנבין. רותי ואני חיבקנו, ליטפנו ודיברו אל קורין. בשעה 3:30, אור ליום חמישי, כשרותי ישנה איתה במיטה, כדי שלא תהיה לבד, כמו שהבטחנו לה, קורין נפטרה".
טובית: "בשבת, רותי ביקשה מאיתנו, חבורת קהלת, שנשיר קטע בהלוויה. גילינו כשהתיישבו בחזרה שהבאנו כיסא אחד אקסטרה, לקורין. הוא נשאר ריק. קצת זייפנו והיינו צריכות את המצפן, אז פתחנו הקלטה של קורין בוואטסאפ שרה את הפסוק שהכי אהבה ואותו בחרנו, 'גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמיים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר' ואז חזרנו לסולם. כשסיימנו, הדלקנו ג'וינט, כמו שעשינו תמיד בחזרות, ואמרנו, 'קורין, לחייך'".
