ברית // יהודית הנדל
בתחילה היו הימים סתוויים וריח של שלכת נדף מִטַּרְפֵּי האילנות החשׂופים. שתי שדרות האלונים שבמחנה נוטפים היו מים ומעֵין רחמים סמויים היו מתעוררים על העלים הבודדים, שעוד הרעידו פה ושם על הענפים. עריריים ודלוחים עמדו האלונים הגדולים, ולחלוחית ועירום היו מרחפים בחלל האוויר, ואמת הָעֲרִירוּת הזדקרה עד להתכווצות שבלב.
בוקר-בוקר היו השמיים מעוננים ומשום מה נדמה לו לאדם כי משונה-מוזר היה אילו זרחה לפתע השמש ואור אביבי היה מזדהר על פני חללו של עולם.
ובפעם הראשונה נעשתה מובנת לך העובדה, כי שחרית אין להם, לבקרים בחורף, וזריחות אין להם. כי אחד-אחד, בנפרד, הם עולים, ללא מעגלות וקשר. והעובדה הייתה כה קרובה, כה מוחשית, כה מתמזגת עם כל מה שמסביב, עד שהרהור התגנב אל הלב, כי אפשר ולא בודד כל כך האדם בטבע, הנה גם האלונים הגדולים, הבקרים האלה – –
אמת גדולה הייתה מהבהבת בחללו של החורף באותה שנה. ועָדָה נתכווצה בתוכה והייתה מלחשת לעצמה:
יש חורף בעולם, עָדָה, יש חורף...
אך בערבים היה הכחול עמוק והאור הבוקע מן החדרים חמים ורך, ורצון היה מתעורר לגשת למישהו ולבקשו, כי ילטף את ראשך. פשוט ילטפוֹ לטֵף היטב. כי הרי אפשר ובכל אחד מן החדרים הללו יושבים עכשיו שניים, שניים. אולי קוראים הם יחדיו ולרגעים ראשיהם המורכנים נוגעים זה בזה; אולי מסַפרים הם זה עם זו ובת-צחוק עולה על שפתיהם.
האורות שבחדרים היו נעשים פתאום רחוקים מאוד, רחוקים לאין שיעור, ובחדר הקטן, המיותם, צורבת ודולקת רק ודאוּת אחת: מַתִּי נסע. נסע. נסע בלי לדעת אם יחזור, מתי ואיך יחזור. ולנסוע אליו אי אפשר. אי אפשר גם אם תעלה הנפש בשרֵפה. ואל כל התהומות הנפערים שם לרגלי האדם מוכרח הוא להציץ לבדו.
לבדו.
כל החורף הייתה דולקת הוודאוּת האחת בחדרהּ של עדה:
מַתִּי נסע.
אחר כך הוריקו השדות מסביב וריחות של שחרים מוקדמים, נפלאים, נטפו מראשי ההרים. כלניות האדימו על פני כל הגבעות מסביב, והטללים השקופים כמו רחצו הרבה מן העגמומית שבלב. ונוח היה לשכוח כי מדבריות יש בעולם, ובמדבריות הללו אפשר מתנועע עכשיו מַתִּי באוטו גדול, וצהובים השחרים במדבריות, וגדושים הלילות מוקשים ופצצות ונהם חזיתות —
עם ערב היו מתרוצצים הילדים במחנה, מבהיקים וקלים וצוחקים מלוא-הפה, ובועז הקטן, בנהּ של מרים, הידידה הטובה, היה נלחץ לעתים אל עדה, ועיניו הגדולות, התינוקיות היו אומרות אז דומם: למה את עצובה היום, עדה? אל תהי עצובה כל כך, עדה! – היה טוב לא להיות עוד שרוי בעצבוּת ולשכוח.
איפה הוא מַתִּי עכשיו? איפה? אפשר ויושב הוא עכשיו באוהל גדול ופרוץ, ורעמי מלחמה מנהמים, וריח רקב של חללים נישא מלוא כל הגבעות מסביב. אפשר מאוהלו של מַתִּי נישא הריח?
לא טוב להרהר בכך. אביב עולם, ועוד הרבה אביבים יבואו, ורוחות קלות תנשובנה, והמדבריות ירחיקו-ירחיקו...
ומי יודע? כמה מִשקעים כבר נערמו בלבבות, ואם גם אחרי-אחרי — עוד יבואו רוחות האביב הצחות, האם אפשר יהיה עוד לגרוף ולטהר את החולות שנערמו בלבבות? אם... האם שרד עוד משהו מתחת למשקעים?
ולעדה היה כה מוזר שאנשים מהלכים פה. שהם נוטעים וזורעים ואוהבים זה את זו. שילדים צוחקים, ש...
אבל טוב היה לא להיות עצובה ולשכוח.
היא התרגלה לבדידוּת. התרגלה אליה כשם שאדם מתרגל ליללת תנים בלילות. התרגלה שבוקר-בוקר צריך לקום לעבודה. לקום בדד. ואחרי העבודה צריך לחזור לחדר מיותם. לחזור בדד. ובדד צריך לשכב בערב בתוך המיטה הרחבה השומרת בחוּבה זיכרונות של כל כך הרבה חמימוּת.
עדה התרגלה. היא התרגלה לכך שעם כל ידיעת זוועה ברדיו הייתה חשה פתאום, בקרבהּ, בתוך דמה, זורמת ודופקת, זורמת ודופקת, את דמותו הגדולה והיקרה של מתי. ולעתים, שלא ברצונה הייתה צפה ועולה פתאום הדמות בתוך שדה אפֵל, אי-שם, בין...
אבל עדה התרגלה שעל כל אלה צריך להתגבר, שעל כל אלה אסור לחשוב.
היא התרגלה.
לעתים עומדת לה אישה ומסתכלת באופק ודומה לה כי נקודה שחורה עוד מתנועעת שם. כבאותו בוקר כאשר מתי נסע. וזהרוּר מרצד בנקודה זו. זהרוּר קטן כל כך, כגחלילית. ואור עולם זורח מן הזהרור.
אפשר כי אישה פותה היא האישה הזאת שדומה לה כי אור עולם זורח מזהרוּר קטן כל כך. אישה פותה.
אפשר –
והימים עוברים, עוברים.
הנה עבר גם החורף, וְהַקָּמָה בשדה עלתה כל כך יפה. וכשזאב החצרן, החסון ובהיר-העיניים, עובר את המחנה בעגלתו העמוסה, מתרחב שם משהו בלב.
הוֹ, כמה מתרחב – –
עדה עומדת ומתבוננת אחרי העגלה המתרחקת, ועיניה הכחולות, הסיגליות, מתחייכות לעצמן.
עדה פוסעת אז אט-אט וכותבת למתי: "פה הכול כתיקונו, מתי. מתקרב הקציר וזאב מביא מן השדה עגלות מלאות. הימים פה עכשיו בהירים ושקופים, מתי, והשקט גדול, ובחדרנו..."
כך היה אביבהּ של אותה שנה.
וגם האביב עבר.
בתחילת הקיץ, חדלו פתאום לבוא מכתבים ממתי. זה היה קיץ של שנת 1941, ובכרתים השתוללה מלחמה אכזרית וגם מתי היה שם. ומכתב לא בא.
עברו ימים.
ומכתבים לא באו.
בבוקר, כשהפעמון צלצל וקרא לעבודה, היו השמיים בחוץ בהירים ותכולים ורחבים.
"צריך לקום", אמרה אל נפשה, "צריך לרדת לגן. צריך..."
הראש היה עייף ונדוד-שינה.
וגם אחר כך לא בא מכתב. הלילה ארך עד הבוקר. הבוקר ארך עד הערב.
עדה נכנסה אל חדר האוכל. התבוננה ברשימת המכתבים, ושבה ויצאה –
ואחר כך הייתה שבת, ובשבת אינו מגיע דואר; בליל שבת, כשגמרה את עבודתה, הלכה למחסן הבגדים. קיבלה בגדי שבת חדשים. חזרה לחדרהּ. סידרה את החדר. שטפה את הרצפה. השקתה את הצברים הקטנים שעל האשנב. הסתובבה אילך ואילך בפסיעותיה הקטנות, הטופפות מעט. הגוף היה זקוף, כתמיד.
אחר הלכה למקלחת. וכשחזרה לחדרהּ נקייה ופניה השחומים כתמיד שופעים איזה כוח נעלם, סידרה את בגדי העבודה בארון הקטן שעל המרפסת, צופפה את וִילָאוֹת החלון. חלצה נעליה. שילבה זו בזו את ידיה. שׂמה אותן מתחת לראש. ושכבה על הספה.
שכבה והביטה לתקרה –
בחוץ הומים הדשאים. הממטרות מסתובבות. ילדים מכרכרים. ליל שבת.
אָח, כמה מגוחך שיש עוד ליל שבת בעולם! כאילו אין כל הימים מחרוזת של אימה אחת גדולה. כאילו מַתִּי שם יודע טעמו של ליל שבת. כאילו לא שכח העולם את מניין הימים.
נשמעה נקישה בדלת ונכנסה מרים.
"את חדלת לבוא אפילו לארוחת ערב, עדה. את שוכבת כל הערב בחדרך. כך לא טוב".
שתיקה.
עדה מרימה מעט את ראשה.
"אני שומעת רעש. האם הילדים רועשים, מרים?"
"הילדים משחקים, עדה. שעת ערב עכשיו. הם משחקים בדשאים".
עדה זוקפת את ראשה עוד יותר: "הילדים, כן..."
"לי אין ילד", אומרת עדה פתאום.
ריח ערבית עולה מבחוץ – חריף, חמים. בלי משים תופסת עדה בידה של מרים.
"הלוא תביני, אילו היה לי ילד הייתי לוחצת אותו אליי. הייתי אומרת לו: אבא שלך יחזור. מוכרח לחזור. כשם שמוכרח היה ללכת. כן מוכרח הוא לחזור".
היא לוחצת את ידה של מרים בכוח. עד לכאב.
"הלוא תביני. אילו היה לי ילד אפשר היה לומר לו זאת. והוא היה מאמין בכך. ועכשיו?... אין למי לומר זאת. וגם... וגם כולנו יודעים שיכול להיות אחרת".
באחד הערבים מיד לאחר העבודה, כשעדה ישבה על הדשא לפוש מעט, ניגש אליה דוידק'ה, המזכיר, ומסר לה מכתב. מכתב צבאי, רשמי, חתום.
עדה החווירה.
קמה.
בתנועה אחת. כזיקית.
עמדה רגע. נזדקפה. צעדה צעד אחד קדימה. נרתעה. ונטלה את המכתב.
החיוורון שבפניה היה מבהיק וקפוא. אף תו לא זע בהם, בפנים הללו. ידיה לחצו את המכתב בכוח. לא זעו ולא רעדו. דוממות היו.
בפסיעות אִטיות הלכה עדה.
בידהּ היה לחוץ המכתב הסגור.
גם כשנכנסה אל החדר לא פתחה את המכתב. היא סגרה אחריה את הדלת. בשקט. כאילו היה בחדר מוּטל חולה יקר מאוד. גם את החלון סגרה.
אחר כך הרימה מעט את המכתב ולחצתוֹ אל לחיה. מין אותיות מוזרות היו לו, אותיות שמרקדות לפני העיניים. והנייר היה מוארך. וקר.
ולילה. לילה ארוך. לילה מוזר. ומרים יושבת ממול. דומה לה שהיא שומעת אפילו איך נושמת מרים. אולם מרים היא רחוקה מאוד. מרחק כזה – –
אך לא. מרים אינה בחדר... רק היא לבדה פה. ואולי גם מתי. הוא גוחן עליה ולוחש מה. דומה שהיא שומעת אפילו את קולו. קול עמוק. קול חם. קול בלי מילים. רק קול. כגוש של לב. והקול רועד. בגופהּ. בידהּ. בצווארהּ. הוא מתנגן בתוכה. כמו כינור. כינור בלי מיתרים. כינור עצום. אבל בכל זאת כינור.
עדה רועדת מקור.
ופתאום מבריק ברק בראשה. איזה חוֹם! הרי... הרי מַתִּי בשבי –
כל גופהּ בוער. דומה לה שהיא נחנקת. איזה הר כבד רובץ עליה. מתפורר. פירורי העפר מכסים את כל גופהּ.
היא קמה ובלי דעת יצאה מן החדר. הלילה צלול מאוד. עמוק. נשבו ריחות של תחילת קיץ. של אדמה. של חציר. דומה כי היום הודיעו על "בעֵרת" הקציר. זאב סיפר לה זאת. עוד בבוקר. ואמר שדרושים פַלַּאחים. וחבל שמתי איננו.
בראשה נתהווה מין ערפל. לא, על כך אין לה כוח לחשוב. היא רועדת. דומה כי קראה פעם שאת השבויים מעַנים. את זאת קראה מזמן רב מאוד. אי-פעם. וגם מתי שם, ואפשר גם את מתי יְעַנּוּ. אילו עיניים לו, למתי? אה, כן, עיניים שחורות לו למתי. עמוקות. כשהיה גוחן עליה היו עיניו דולקות באש נפלאה.
מה פירוש, יְעַנּוּ?
עדה הולכת לבדה בתוך השדרה. אילנות גבוהים וצמרות מאַוושות. ואיפה מַתִּי? למה נותן הוא לה ללכת לבדה? למה אינו נוטל את ראשה בידיו? ידיו כואבות, אומר הוא. ידיו נפוחות. האין הן מלאות כוויות? והן מלטפות את ראשה. לא מלטפות, לוחצות. פניו נצמדים אל פניה. דומה, עיניו מביטות בה. אבל... הרי אין להן כל גוון, לעיניו. כל אור. ריקות הן. כבויות. שטופות דם. והיא שומעת את קולו של מתי. הוא מדבר. כל גופו מדבר. ואפשר ידיו מדברות.
"לטפי אותנו, עדה, לטפי אותנו... הרי תמיד אהבת אותנו כל כך".
עדה רוצה ללטפן, אך אינה יכולה. מין סלידה מְמַלְּאָה את כל גופהּ. והנה היא שומעת רחש. מישהו הולך. מַתִּי? היא מנערת את גופהּ. רוצה להתעורר. בכוח.
בשדרת האלונים הולכים שניים – דוידק'ה הולך שם. הוא וחברתו. הוא חובק את כתפיה בידיו. ידיו בריאות. ממש כך היה גם מתי חובק את כתפיה. אולם עכשיו היא עומדת פה בשדרה לבדה. לבדה.
פתאום הִכּה בפניה ריח החציר. עדה נשמה ונשמה, בכל גופהּ נשמה. כל הלב נשם. רק עתה, בבת אחת, הבינה את כל האימה. הבינה עד לחרדה. בהיגיון שבזוועה.
בשבי.
מה חשבה אז? מה הִרהרה? כיצד ישבה שם? אינה זוכרת. אבל כשקמה היה הכול בהיר יותר. תרנגולים קִרקרו. עלתה געיית הצאן מן הדיר. עוד מעט ויעלה גם השחר. שחר רחוק. ויצלצלו בגבעה לעבודה... ואנשי הגבעה ילכו לעבודתם. גם דוידק'ה וחברתו ילכו.
והיא? עדה?
אותו בוקר כבר ידע כל המחנה כי מתי בשבי. איש לא דיבר על כך. איש לא שאל. אולם כל הגבעה ידעה זאת.
על פני החצר הייתה נסוכה שתיקה כבדה. בשבי –
בשעה הקבועה הופתעה כל קבוצת הירקנים לראות את עדה יורדת לגן. היא ירדה מחדרהּ. בבגדי העבודה. כתמול-שלשום. כמדי יום ביומו.
לאט-לאט הלכה, שקטה ודוממת. כנושאת בתוכה צו גורל גדול, שאין ממנו מפלט. נכנסה אל הגן. נטלה את כלי עבודתה. ניגשה אל הטור שהפסיקה בו אתמול, והחלה לעבוד.
דמומה הלכה בין השדות וריססה. דמומה גחנה על הירק העולה. גופהּ היה חיוור וזקוף וריח של ודאוּת גדולה עלה מן הידיים החיוורות שעברו בין השורות וריססו את הירקות בדממה.
רק לרגעים הייתה מנערת פתאום את ראשה בתנועה מוזרה. דומה היה לה שידיו של מתי לוחצות על פניה. שהיא נושמת אותן, בגופהּ. שבה הן. חלק ממנה.
לחיות, לחיות —
כל גופהּ מרעיד. היא קופצת את ידיה ומהדקת אותן לגופהּ.
בכל כוחה.
מתוך "כרטיסים לסמי דייוויס" מאת יהודית הנדל, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה. קיבץ והוסיף אחרית דבר: גיא ארליך.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.24
