"החיים האמיתיים, החיים שלבסוף התגלו והתבהרו ולפיכך הם החיים היחידים שנחיו במלואם, הינם הספרות", כך הכריז לפני יותר ממאה שנה מרסל פרוסט בסוף יצירתו המונומנטלית "בעקבות הזמן האבוד". מעשה הכתיבה אצל פרוסט אינו משני לחיים אלא משלים אותם, מחלץ אותם מהטפלות ומהשרירותיות שלהם, מכניס אותם לתוך סדר האמת. הספרות חיונית לא רק כדי להבין את העולם, אלא גם ובעיקר כדי לחיות בו באמת ובתמים - לחיות בו מבעד לכתיבתו.
דומה שיותם ראובני (1949-2021) היה חותם בשתי ידיו על אמירתו של פרוסט. ספרו הראשון, "בעד ההזיה" (1978), רומז כבר בכותרתו על הכיוון - הפניית עורף למציאות הגשמית, היומיומית, לטובת ההזיה, הדמיון הממציא סיפורים. וכך מתחיל הסיפור-וידוי היפהפה שנתן לספר את שמו: "בלילות אני נרדם בשעה מאוחרת, לעיתים אחרי ארבע לפנות בוקר. עד אז אני מספר לעצמי סיפורים פנטסטיים שמהם איני זוכר דבר באותה שעת צהריים מאוחרת, כאשר אני מתעורר [...] זולת זאת: הנה, אני מצליח, אפשר לתקופה קצרה ביותר שסופה יהיה נורא ואומלל (כי בינתיים איני משלם חשבונות ישנים, והריבית היא ריבית, וקיימת אף סכנה של תביעה משפטית) להיות שהרזדה ודונאיזדה והמלך שהָריאָר".
החשבונות הישנים, הצורך לעבוד, להתפרנס, אבל גם הצורך לאהוב ולהיאהב, נדחים כולם על ידי ההזיה שבה יותם ראובני (שלא היסס להציב את עצמו כגיבור ספריו) נכנס לתוך "אלף לילה ולילה" ונעשה לשהרזדה המספרת סיפורים, אבל גם לבעלה המלך ולאחותה. בהזיה של ראובני הוא מספר סיפור ושומע סיפור, סיפור שאינו נגמר, סיפור שנמשך לאורך הלילה, וכך הוא מאפשר להמשיך לחיות, לדחות את המוות ביום נוסף. אבל יותם ראובני לא היה רק הוזה בלילות, ולא היה רק סופר, משורר, מחזאי, מתרגם, עורך ומוציא לאור, אלא גם אדם חיוני מאוד, סוער, שעשה כל שעלה בידו כדי לא ליפול לתוך השגרה: "השגרה הזאת, הממוטטת כל תקווה, המשברת כל אמונה וכבר אינה מעוררת פחד". הדבר המסוכן בעיניו הוא לא השגרה עצמה אלא אובדן הפחד מפניה - אסור להיכנע, להתייאש, להפסיק להיאבק ולהתמרד. ההזיה והספרות הן אמצעים לחורר את ההוויה, לא לתת לה להיסגר על עצמה ולסגור עליך.
השגרה, מעצם טבעה, תמיד עומדת בפתח, מגיעה, חוזרת. כבר בשיריו הראשונים, כשהיה בשנות ה-20 שלו, היא אופפת את ראובני מכל עבר, בין שהוא פועל ובין שהוא עוצר ומשתתק: "כל הקיץ נדדו זרים מן הגנים/ אל מיטתי ואני/ נדדתי מן המיטה אל הגנים/ כמס שצריך לשלם לפני השינה. כמנחה./ עכשיו חורף בגנים./ עכשיו דומיה" ("חורף בגנים"). לא ברור מה עדיף: ללכת לגנים כל לילה, במין כפיית חזרה, התמכרות דורסנית, או לחדול, לשתוק? אבל האם אין שום דבר באמצע, איזה רגע של פעילות ספונטנית, מאושרת, איזו שעה של אהבה פשוטה ובלתי אמצעית? גם כששעה זו מגיעה, תודעתו הקדחתנית של ראובני לא מאפשרת לה לחלוף כך סתם ללא אבחנה אכזרית: "ישבנו בשקט וידענו/ כי זאת השעה הכי יפה שידענו/ השעה הכי יפה שנדע./ ישבנו וראינו איך חומקת לנו/ השעה הכי יפה שידענו/ השעה הכי יפה שנדע./ ישבנו וראינו וידענו" (השעה הכי יפה).
גיבור סיפורים
אצל ראובני ההווה תמיד נתון בצל האובדן, צבוע במלנכוליה גם ברגעיו היפים ביותר. אבל רגעים אלה אינם נתונים בסימן התזזית אלא השקט, העצירה מפעילות - אולי אלה רגעים של הזיה ושל כתיבה, ואלה באים בלשון רבים, שכן אז ראובני מכפיל את עצמו, נעשה מספר סיפורים, גיבור סיפורים. וכך הוא מתאר את 48 השעות שבהן היה נתון במעצר על שוטטות: "אבל שם, באבו-כביר, בין השמיכות המטונפות, בין החשודים ברצח ובאונס ובפשעים אחרים נגד המוסר - שם, נתון לטירופה של שגרה מתוכננת עד כלות, שם ניתן לי להיות באין מפריע, מזוקן, בבגדים שהזדהמו, שהרזדה ודונאיזדה והמלך שהריאר" ("בעד ההזיה").
דווקא בתא המעצר, בתוך השגרה הדכאנית מכולן, נחלץ ראובני מהחיפוש חסר הנחת וחוזר לספר לעצמו סיפורים, חוזר להיות גיבור ומאזין. הוא מצליח לצאת מהאני הקטן, הקטנוני, האני של היום, ומתגלגל לעבר "אניי הלילה": כל אותן אפשרויות סמויות, כל אותם סיפורים שאור היום המסמא לא מתיר לו לספר. ראובני נמשך ללילות ביחסי אהבה-שנאה, הלילות שבהם הוא קרוע בין תשוקתו למגע לבין תשוקתו להזיה, וניכר שעם השנים הוא הלך ונטה יותר ויותר לעבר התשוקה השנייה. בשנות ה-80 הוא כתב, בין היתר, שלושה כרכים של "יומן לילה" בזרם תודעה אסוציאטיבי, ובשנות ה-2000 שבעה כרכים עצומים של "פשר המעשים", מכפיל את עצמו לעוד ועוד דמויות, נותן פשר בשגרה וכך שובר אותה, מגלה את סודותיה, את הבטנה הנסתרת שלה, אפלתה השותקת.
אצל פרוסט הספרות מגיעה כשהחיים ה"רגילים" מסתיימים. הוא כתב מעט מאוד עד הגיעו לגיל 40, ואז, בשצף קדחתני של כעשר שנים הוא כתב את שבעת הכרכים של "בעקבות הזמן האבוד", בעודו אוטם את חלונות חדרו ומצפה את קירותיו בשעם כדי לבודד את עצמו מהחוץ, להרחיק את עצמו מהבלי העולם כדי שיוכל להקדיש את עצמו להזיה שהיא החיים האמיתיים. ראובני, לעומתו, כתב ופירסם מגיל צעיר וללא הרף, אבל בראיון לרפי וייכרט מ-2013 הוא מספר שבזמן כתיבת "פשר המעשים" הפרוסטיאני, הוא היה חייב להיעלם במשך עשר שנים, להתמקד בכתיבה, בהזיה, ולחדול מהקדחתנות של החיים. ואולם, בעוד פרוסט סיים את מפעלו, כתב את המילה "סוף" ונפח את נשמתו, יודע שבכך השלים את משימתו הגדולה לחיות חיים מלאים ואמיתיים, ראובני המשיך לחיות. ואין זה רק עניין נסיבתי: החיים אצלו תמיד חותרים להזיה, לספרות, לאמת, אבל אף פעם אינם באים לכדי שלמות וגמר בהן. תמיד יש עוד אני לגלות, עוד אפשרות סמויה לחקור, עוד הזיה להזות וסיפור לספר.
ב-2015 הוציא ראובני את "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן", שם שנשמע פרדוקסלי, שכן יותם ראובני כותב על מי שהיה, על האני הרומני שלו, לפני שעלה ארצה כנער ושינה את שמו לשם הישראלי-צברי ביותר שיכול היה להעלות על דעתו. כמעט 40 שנה קודם לכתיבתה הוא חוזה את האוטוביוגרפיה העתידית הזו, נזכר בנער הבודד והזר שהיה: "אבל אז הזיכרון לא איכסן את כל האניים המצויים בו עתה, ואשר מהם אפשר לבקש סיוע, כמעט בכל רגע" (בעד ההזיה). האניים של ראובני הם אינסופיים, וכל אחד מכתביו הוא בקשת סיוע, ניסיון לעורר אני נוסף, או כמה אניים, לאסוף אותם, לתת להם לחיות, לחלום, להזות. הוא דחס אותם בתוך דפי הוצאת "נמרוד" שהקים למטרה זו, מקליד במהירות וכמעט מבלי לעבור שוב על הטקסט, מדפיס וכורך את הדפים בדירתו, בית שהוא גם בית הוצאה לאור, בצפון הישן של תל אביב, לפני שגלה ממנה וחזר לאשדוד, עיר העולים שאליה הגיע הנער ז'אן ריבן בשנות ה-60.
וצריך לומר גם זאת: יותם ראובני היה אחד החלוצים בכתיבה על הומוסקסואליות בעברית, והחלוץ הראשי של כתיבה נועזת בגוף ראשון, אבל האני ההומו שלו היה רק אחד מהאניים שאיכלסו את נפשו. בהקדמה ל"היסטוריה עולמית של אהבת גברים" (2002), הוא כותב על בחור שמתקשר אליו מסאונה גאה בתל-אביב, מספר לו כיצד השתחררו ההומואים, לא נאלצים עוד לנדוד בגנים, יכולים סוף-סוף למצוא מקום ונחלה במרכזה של העיר. אך ראובני אינו משתכנע. בעבורו, להיות הומו חופשי ונהנתן אין פירושו לחיות את חייך במלואם. נהפוך הוא: פירושו להפסיק לפחד מהשגרה, להפסיק לדלות ממעמקי הנפש את הסיפורים שהיא מכילה, את האניים שהיא צופנת - פירושו להפסיק להזות ולהפסיק לחיות. שהרזדה, דונאיזדה והמלך שהריאר אינם נקראים לצאת מהארון כי הם מעולם לא נכנסו אליו, מהסיבה הפשוטה ששום ארון לא רחב מספיק כדי להכיל אותם ואת אינסוף סיפוריהם.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.24
