בנובלה "1408" מגולל סטיבן קינג את סיפורו של סופר אימה, שמעיינו יבש לאחר פרסומו של רומן אחד. הוא נעשה לבעל טור בעיתון, המבלה מדי לילה בבית אחר שיצאו לו מוניטין של "בית רדוף"; כמובן, שום רוח אינה מפרה את שיממון ערביו של הסופר-לשעבר, והטור העיתונאי מוקדש להפרכה משועשעת של המיתוס המקומי. גיבור הנובלה חורז את טוריו הזהים-בעצם לאורך שבועות, חודשים, שנים, שדבר אינו מעיב על מניינם האפור; עד שהוא מזדמן, כצפוי, לחדר אחד שבו אורב לו לגיון של שדים, המשגשג לאורך לילה שלם על פצעיו הנפתחים. למחרת בבוקר, העיתונאי-לשעבר מעלה בשארית כוחותיו את המילים הראשונות בספרו השני. משעה שלמד על בשרו כי בכוחן של המילים להחזיר את המתים, אין לו ברירה אלא לכתוב.
סיפורו המטא-גותי של קינג, שתרם הקדמה לספרו של וולבק על לאבקרפט, מתמצת עיקר גדול של ספרות האימה: אם יש דבר נורא יותר מבית רדוף רוחות, הרי זה בית ששום רוח אינה פוקדת את חלליו. משעה ששום דבר אינו בא, אנו מופקרים לעונש הנורא מכל של זהותנו-לעצמנו. משעה שהשלדים במרתף אינם מסיקים את חדרי המגורים שלנו, והמשוגעת בעליית הגג אינה מדשנת בצעקותיה הסתומות את שתיקותינו המתארכות, מה שנותר לנו - הבה נודה בכך - אינו בגדר הנסבל. כך וולבק, בפתח חיבורו: "החיים כואבים ומאכזבים. מכאן שאין טעם לכתוב עוד רומנים ריאליסטיים. אנחנו כבר יודעים למה אפשר לצפות מהמציאות באופן כללי, ואין לנו חשק לדעת עוד". ואם יש צורך בהבהרות נוספות: "הבגרות היא גיהינום".
מין וכסף
ה"פ לאבקרפט, תלמידו הגדול ביותר של אדגר אלן פו, הותיר אחריו קובץ של סיפורים ונובלות שהיה לאחר מותו לאחד המיתוסים הגדולים והעמידים של התרבות הפופולרית. לאבקרפט ניבט אל המופע האנושי ממרחק בין-גלקטי; להשקפתו, העידן האנושי אינו אלא חרחור חולף בריאותיו הברונכיטיות של היקום. הצגת-היחיד הנלעגת של האדם מעוררת בו עניין רק משעה שרעד פתאומי מחלחל בקרשי הבמה ומצמית את רגלי השחקן. שמיכת הטלאים של האנושי לעולם קצרה מדי, ומה שנותר בחוץ חשוף למשב מקפיא העולה מתחתיתם של עידנים נשכחים. אם רק תתמסרו לרגע ללחישה הרוחשת בירכתי מוחכם בשעה שאתם טורחים על קריאת הרשימה הזאת, היא תספר לכם על הזמנים שבהם הקדמונים הילכו על פני האדמה ומשלו על הכול ברעמי מצעדם מרוצץ היבשות; על קת'ולהו הגדול, העקוד אל קרקעית הים בעירו הרקובה ר'ליה, משקיף בדממה אל הנצחים החולפים בסך מעליו, ומחשב באפלת המעמקים את היום שבו יקום מאונס משכבו ויתנשא כהר על העולם וישית עליו ממשלה של זוועה ועונג. וולבק קובע בפשטות משכנעת: "הפרדוקס הוא שאנחנו מעדיפים את היקום הזה, דוחה ככל שיהיה, על פני המציאות שלנו".
על פי וולבק, "המציאות שלנו" מתבטאת בראש ובראשונה בשני המרכיבים שלאבקרפט לא הותיר להם זכר ביצירתו: מין וכסף. וולבק מזכיר את ספקנותו של לאבקרפט כלפי פרויד, שמושגי הנפש שלו נדמים כהכלאה מגושמת בין שני העולמות המאוסים הללו: "אין בעולם זה של 'חליפין' ו'העברות', שבו נדמה לך לעתים שנקלעת בטעות לישיבת הנהלה, דבר שעשוי היה למשוך את לבו".
ואמנם, לאבקרפט אינו מבזבז משאבים על תיאורה של ישיבת ההנהלה המתמשכת של האנושי. גיבורי סיפוריו כבר הוזעקו אל מחוץ לישיבה הזאת בעוצמה שהיה בה כדי למחות כליל את זכר קיומה: משעה ששמעת את קריאתו של ק'ת'ולהו, שוב לא תשמע שום דבר אחר. וולבק מזכיר את עמנואל קאנט בזיקה למאבקו של לאבקרפט באנושי. יש טעם בהשוואה הזאת, והיא מעוררת לחשוב על סיפוריו של לאבקרפט בזיקה לדיוניו של קאנט בנשגב. קאנט מתאר בהרחבה את המשבר שמתנסה בו ההכרה האנושית נוכח הגדול-לאין מידה - גדול במידה שיש בה כדי להציף את כליה ולטרוף את מערכיה. קאנט מדגים את התופעה באמצעות רישומיהם של אוקיינוס רחב-ידיים או הר שראשו בשמיים, אך חתימתם של אלה בתודעה המפרפרת על גבולותיה-היא אינה רחוקה מזו שמטביעים עליה יצירי דמיונו שלוחי המשושים של לאבקרפט: בשני המקרים, מזומנים לעד סחרור חושים וחרדה משתקת. אלא שמכאן ואילך נפרדים ההוגה הגדול של הנאורות ומנאץ השמש המושבע על מנת שלא להיפגש עוד לעולם: אצל קאנט, האדם פודה את האינסוף מעולם-החושים, שאליו נהג לייחסו בטעות אופטית מצערת, ומשכנו לבטח בארמונה של התבונה - משמע, בקרבו פנימה. במילים אחרות, האימה לא הייתה אלא בבואה מעוותת של מותר האדם. עם תיקון הטעות, האנושי נכון במלוא שיעורו, רוחץ באורה הנצחי של התבונה הטהורה. לאבקרפט, לעומת זאת, מפקיר את האדם לקסמם המנוול של עולמות עוויתיים, שמשעה שחצית את סיפם שוב אינך זוכר את שמך. המראה הלאבקרפטית שחורה; היא אינה מחזירה את האור אלא בולעת אותו בחמדנות. הנשגב הלאבקרפטי מרושש את האדם, מוצץ את לשדו עד העצם בשאון יניקה גרגרני. החורבה שהוא מותיר אחריו אינה אלא תיבת תהודה אלמונית, צמרמורת שהיופי החולף בה אינו נועד לעיניים אנושיות.
מה שאינו מועד לאימה וליופי, מודח בחמת-מיאוס
וולבק נדרש בצדק לאירוניה החומצית של לאבקרפט. לא יהיה זה מוגזם להסמיך איכות זו לאירוניה שמייחס קירקגור לאברהם ב"חיל ורעדה". משעה שהוציא עצמו מכל מגע-ומשא עם המערכת האנושית בעקבות נכונותו להקריב את בנו, מסביר קירקגור, האירוניה של אברהם מקיפה הכול, מבטלת הכול. היא מגעת עד עצם אפשרותו של המבע האנושי. כך, האירוניה של לאבקרפט חולשת על כל מה שאנו, המסומרים לכיסאותינו באותה ישיבת הנהלה, נכנה במידה מסוימת של שכנוע עצמי "חיים".
וזה לב טענתו של וולבק בספר: יצירתו של לאבקרפט פונה נגד העולם, נגד החיים. מה שאינו מועד לאימה וליופי, מודח בחמת-מיאוס. על פי וולבק, הימים שעשה לאבקרפט בניו-יורק, עקור-באחת מפרובידנס הפוריטנית, נדחק בהמון מחפשי העבודה, ליבו את הגזענות ה"מחונכת" שאפיינה אותו לכלל שנאה פרנואידית. הצפה רגשית זו, הגובלת בטירוף, מבשרת את "הגודש המילולי המופרע של 'הטקסטים הגדולים'". כדאי להתעכב על אחת מתרביות החיידקים המילוליות שנותרו מאותה תקופה בחייו של לאבקרפט, ולברר מה בדיוק צמח שם. הנה קטע ממכתב שמביא וולבק, ובו מתאר הסופר את אוכלוסיית המהגרים של הלואר-איסט-סייד: "הדברים האורגניים ששוכנים בביב השופכין הזה לא יוכלו להיקרא אנושיים גם אם נמתח את הדמיון עד קצהו. אלו שרטוטי הכנה מפלצתיים וחסרי צורה של קופי אדם ואמבות, שנלושו ביד גסה מאיזה משקע רירי ומצחין של אדמה מרקיבה, זולגים ומתפתלים ברחובות, או אל תוך חלונות ודלתות ומתוכם, ומעלים על הדעת תולעים שורצות או מיני זוועות השוכנות במעמקי הים". וולבק מציע ניתוח פסיכולוגי של מצבו של לאבקרפט באותם ימים, ומתייחס לפחד שהוליד את השנאה שפירנסה את שיגיונות הרדיפה. אבל נדמה שאת העיקר הוא מתמצת במשפט פשוט אחד: "בלי ספק, פרוזה לאבקרפטית במיטבה". כי בצד הפחד והשנאה, הקטע שמביא וולבק מסגיר משהו אחר לגמרי: עונג. חמדת המילים המתגלגלות והדימויים המאיצים. תעופת המשפטים המסיתים זה את זה בקהלם המשתלהב. אנו עדים לרגע הפצעתו של סגנון.
כמובן: הגזענות כאן. ודאית, מרתיעה, בלתי ניתנת להכחשה. אבל בידיו של לאבקרפט, הגזענות היא גם אמצעי לטרנסצנדנציות מסגננת של המציאות. אין זה מקרה שמתארה הסוציולוגי של המציאות מתאבך ונעלם בעננה העכורה הזאת: "איזה גזע עשוי היה לעורר בו השתוללות שכזאת?" שואל וולבק, ומשיב מיד: "גם הוא עצמו לא ממש יודע; המציאויות האתניות בפועל נוטות להימחות..." הגזענות של לאבקרפט פועלת במכתב כאנרגיה אסתטית; ובתור שכזאת, היא מבטלת את העולם ומתמירה אותו לסגנון. בתקופה הנוכחית, המהלך הזה מועד לגינוי כפול: בצד ההתרעמות המורגלת נגד הגזענות הלבנה, יצירתו של לאבקרפט צפויה לעורר ביקורת בדיוק משום אותה הצרה אקסטטית של המציאות; והרי במיוחד בעידננו הרב-תרבותי, הנפרע ממורשתם הדכאנית של אבותיו על ידי הפרטה ראוותנית של האנושי, ודובר בלא הרף בקול היחיד של מגוון הקולות, "רובם של הסופרים רואים להם לחובה להציג תמונה ממצה של החיים. [...] מין, כסף, דת, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, חלוקת העושר... סופר טוב אינו רשאי להתעלם מדבר מן הדברים האלה".
אלא ש"סופר שעוסק בחיים-ככלל בהכרח מוצא את עצמו מתפשר איתם": האין זה תיאור כמעט נבואי של הספרות (ואם תרצו, האמנות בכלל) הצועדת בדרך המלך של טעמנו הטוב, חוגגת תחת הכשר אקדמי הולם את חפותה מגזענות, מיזוגיניה, הומופוביה, קסנופוביה, איסלאמופוביה ומה לא? האין האמנות ה"דמוקרטית", החשה לפקוד כל פינה ונזהרת שלא להשתיק שום קול, סופה שאינה מניחה מקום לסגנון בתורת פעולה אלימה כלפי המציאות, מעשה של התנגדות? האין אותה "פשרה" שוולבק רומז אליה מניחה לנו ספרות למודת הקשרים, מפלחת מעמדות ומרובת קולות, שבהינזרותה מכל השחתה סגנונית של רוחב מבטה מפיקה, ככלות הכול, הד מאשר של המציאות השוררת? לעיתים קרובות, הנזעקים לנקות את הספרות מכל כתם של חושך הם משרתיה האדוקים ביותר של הממשות שהם מדמים לחתור תחתיה. ביומרתם להאיר כל זווית ולדובב כל רחש, הם מעניקים למציאות כתב-הסמכה שלשונו הפקידותית, האסורה בהטיות מפלות ועינוגים שהופללו, נקייה מכל זווית או רחש. הספרות רבה עם העולם בכוח סגנונה, והסגנון כרוך במומו של המתבונן: הוא פושה בעין כקטרקט ופושט בין המילים כטחב. מי שמגוננים עלינו מפני פגיעתו הרעה מגינים על העולם מפני הספרות עצמה, מונעים בעד האמנות מלהתגשם כאירוע של התנקשות במציאות וערעור על עריצותה: כן, נגד העולם, נגד החיים. מי שאינם מוכנים להפך את עיניהם אל העיוורון המפעם בשורש כל מבט יראו הכול ולא יראו כלום. ברכתם השוויונית והצודקת תפיק מאיתנו ניד ראש עייף של הסכמה.
הסגנון הפורץ כקללה מסיפוריו וממכתביו של לאבקרפט משיג אותנו בעיצומה של ישיבת ההנהלה האינסופית שאנו כלואים בה, ועוקר את עינינו מוכות הפליאה אל החלון.
"ה"פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים", מישל וולבק, תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאה לאור: בבל, 151 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
