כשאני הגעתי לבקו"ם כדי להתגייס, אף אחד מבני המשפחה שלי לא בא ללוות אותי. אם אני לא טועה, ההורים שלי הלכו לעבודה כרגיל ואפילו לא הקפיצו אותי. פשוט עליתי לבדי על אוטובוס ונסעתי עד ללשכה. לא היה אף אחד שירגיע אותי כשעמדתי שם עם הצו המסמורטט שלי שנרטב בגשם ופחדתי להגיש אותו לחייל הזועף שעמד בכניסה. ובכל זאת לא עלה על דעתי לכעוס על ההורים שלי שלא טרחו לבוא. זה לא היה נהוג אז, בישראל של תחילת שנות ה-90, סצנת הפרידה שטופת הדמעות מהילדה שכולה הולכת לטירונות בנות פושטית. ההורים שלי ממילא לא היו יודעים מה לעשות אם הם היו מביאים אותי לשם. סתם היינו עומדים שלושתנו ושותקים עד שאבא שלי היה אומר בקול בס "או, הנה רוכל. את רוצה שאקנה לך בייגלה זעתר?" ואולי כל ההתפדחות הזאת הייתה משהו שאפיין רק את המשפחה שלי, כי אני זוכרת שברחבה לידי עמדה בחורה חמודה עם תלתלים חומים שהגיעה עם כל 11 בני ובנות המשפחה הכי קרובים שלה. סבתא שלה חיבקה אותה בחיבוק הכי צמוד שיש, ואחרי זה היא הוציאה שקיק קטן מהתיק שלה, וכשהנכדה התחילה ללכת לכיוון הכניסה, היא פשוט זרקה סילונים של מלח שולחני מעבר לכתף ימין שלה. הסתכלתי על זה מבולבלת, לא הבנתי למה היא זורקת עליה תבלינים, ורק בטירונות אחת מהבנות, שלא הגיעה מחיפה החילונית כמו מנת שרימפס בחמאה על חוף דדו, הסבירה לי שזה נגד עין הרע.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
ועכשיו אני עומדת מחוץ לבקו"ם באחד מימי השמש הכי זוהרים של החורף הזה. והבת שלי, הילדה היחידה שיש לי בחיים האלו, עומדת על מגרש הכורכר מחוץ לבסיס כשהיא מלווה בפמליה עצומה. לא פחות משבע חברות טובות שלה הגיעו לכאן, וגם כמה בנים מהשכבה. כל הלהקה הזו מקיפה את מאיה שעומדת במרכז וצוחקת בקלילות. "איך היא לא מפחדת?" אני אומרת לרן, "מה, היא לא מבינה שעוד שנייה היא עומדת מול איזו מ"כית עם פוני א-סימטרי בשם גפן שצורחת עליה?" "איפה", הוא אומר, מנוסה בגלל שהוא גייס כבר שתי בנות, "לפני שהמ"כית תצרח עליה יש לה לפחות עוד שלוש שעות פה".
כן, רן יודע הכל, אבל אני מבולבלת, אבודה אפילו, לא יודעת מה להרגיש ומה לעשות אחרי שכל הלילה שלפני לא ישנתי מרוב פחד שאני לא אתעורר להעיר אותה בזמן ושבגללי היא תהפוך לעריקה. מוזר, כבר שבועיים שאני מנסה לנחש איך אתנהג כשיגיע סוף-סוף היום שלה בבקו"ם. האם אני אתרגש? אפרוץ בבכי מטורף? יהיה לי אומץ למשוך אותה אליי ולהצמיד אותה לחיבוק אחרון?
אנשים כמוני, כנראה אין מנוס מלקרוא לנו מבוגרים ממוצא אשכנזי, לא תמיד יודעים איך להתנהג כשמשהו גדול קורה בחיים שלהם. נכון, בפנים אני אישה סופר-רגשנית שחשה הכי עמוק את כל הסנטימנטים. אהבה וצער וגעגועים ופחד. אבל בגלל איך שהתחנכתי אני לא תמיד יודעת איך להוציא את הרגשות האלו החוצה. לדבר אל מאיה פשוט ורגיל וחם, כמו כל האמהות האמיתיות. אז לפעמים גם אני מציעה בייגלה במקום חיבוק כמו איזו נכה רגשית או נשמעת כאילו ביקשתי מ-ChatGPT לכתוב לי "פנה לבת שלי כמו אמא אוהבת". הנה, בדרך לפה ניסיתי להגיד למאיה שהיא החיים שלי, כל מה שיש לי, ובמקום זה כל מה שיצא לי מהפה היה "קניתי לך גופייה תרמית מצמר מרינו, את יודעת מה זה צמר מרינו? זה של אנשים שעושים סקי באלפים".
חוץ מהחברים, מאיה הגיעה לפה כשהיא מגובה בלא פחות מארבעה הורים. אני ורן שלי, אבא א' והאישה המקסימה שלו, ענת. היו זמנים שבהם לא הייתי מסוגלת לדמיין שיום אחד נעמוד כולנו ביחד בלשכת הגיוס. אני עם הגבר שבשבילו עזבתי את הבית והתברר כמושלם בשבילי בכל דרך, בעלי לשעבר עם אישה מדהימה שהוא מאוהב בה ושאני אפילו לא מקנאת בה על זה שהיא נראית כמו דוגמנית-על בתוך הג'ינס שלה. כשהסתכלתי על ארבעתנו הרגשתי כאילו שאני עומדת על פסגה של הר גבוה, משקיפה על כל השנים, על המדבר של הזמן שעברנו כולנו, ויודעת שכל הריבים וכל הכאב, ואפילו האשמה שלי על הדרך המכוערת שבה עזבתי את הנישואים, לא היו לחינם.
"קרה בדיוק מה שצריך לקרות", אני חושבת, "כולם הגיעו למקום שלהם". קודם, כשמאיה דיברה ברצינות כזו עם הקצין שפנה אליה, החלפתי מבט עם ענת, וראיתי שגם העיניים שלה, כמו שלי, טיפה דומעות. ופתאום רציתי להודות לה, לאישה שמלווה ומגדלת את מאיה מאז שהיא בגן. יש לה כל כך הרבה נקודות זכות באישה הצעירה והמרשימה שמאיה הפכה להיות. לה וכמובן לרן, שהתעורר בחמש בבוקר מרוב התרגשות. כנראה באמת צריך כפר כדי לגדל ילד, כמו באמרה המפורסמת, ואלוהים, כמה אני שמחה שאלו האנשים הנפלאים ומלאי הלב שמרכיבים את הכפר שלי.
רק שעם כל זה, אני עדיין אמא, ולכן יש בי בכל זאת משהו שנשאר נפרד. מאיפה מגיעים הרגשות שיש לי? מהרחם? מהבטן? מהחרדה שרק לא תיפול לה שערה אחת מהראש שהתחילה כשהניחו לי אותה על הבטן ולא פסקה מאז? אין לי מושג. אני רק יודעת שכשאני מסתכלת על כל מאות האמהות שעומדות לידי במגרש, מסתבר שמאיה הגרילה יום גיוס עמוס וגדול, אני יודעת שגם הן מרגישות נפרדות. בודדות כמוני בתוך פקעת רגש פרטית. וכמו שזה קורה לי המון לאחרונה, הן מיד עולות בתוך הראש שלי. לירי. נעמה. דניאלה. קרינה. אגם. חמש התצפיתניות שעדיין מתענות בשבי חמאס. ממש כמו שאני עשיתי עם מאיה, אין לי ספק שגם ההורים שלהן קנו להן כל מה שצריך ליום הגיוס. תיק הגב שלהן בטח התפקע עד אפס מקום מכל מיני מגבות ורודות וקליפסים חמודים ולא פחות משלושה תיקי רחצה בגדלים שונים.
אנחנו חיים בעידן שבו ההורים הם חלק בלתי נפרד מהמערך הצבאי, הם מתבקשים לקנות את רוב הציוד, מקסדה טקטית לקופסה עם גומיות לתפוס את מכנסי הקופיקו. זה שובר לי את הלב, לחשוב על רמת המוכנות וההשקעה שבה ההורים היו כשהם שלחו לצבא את הבנות האלו, ואיך צה"ל קיבל אותן לתוכו באדישות כזו של לווייתן שבולע המון אצות. הדבר המוזר הוא שהצבא מתנהל פי מיליון יותר טוב מאשר בתקופתי. הכל מסודר ומאורגן בצורה מופלאה, כשהילדים נקראים סוף-סוף להיכנס פנימה, מקבלת אותנו רחבה מסודרת עם ספסלי פיקניק ומלא מקומות ישיבה. חייל בלונדיני ומתוק שנראה כאילו הוא סולן של להקת בנים מרגיע אותי שלמאיה יש עוד המון זמן. "היא באוטובוס שבע", הוא אומר ומצביע על הצג האלקטרוני, "כרגע כתוב שמעמיסים את אוטובוס חמש".
אנחנו חיים בעידן שבו ההורים הם חלק בלתי נפרד מהמערך הצבאי. זה שובר לי את הלב, לחשוב על רמת המוכנות וההשקעה שבה ההורים היו כשהם שלחו לצבא את הבנות האלו, ואיך צה"ל קיבל אותן לתוכו באדישות כזו של לווייתן שבולע המון אצות
פתאום צף בי זכרון מיום הגיוס שלי. כשהגעתי לבדיקה הגופנית, קיבל אותי רופא קירח עם סט שיניים עצומות. אני לא אשכח איך הקול שלו השתנה אחרי שהתפשטתי, כשהוא אמר לי משום מקום "יש לך שדיים ממש יפים, את יודעת? בנים אמרו לך שהם יפים?" זה היה הרגע המדויק שבו התחלתי לרצות למות, ובדיעבד המשכתי לרצות למות, וככה זה נמשך עד ליום השחרור. לפעמים אני חושבת על כל הדרך האומללה שעשיתי מאז יום הגיוס שלי, איך הייתי מש"קית ח"ן זורקת ואחר כך המשכתי לאכזב בתפקוד הגרוע שלי כקצינת שלישות. האם משהו מזה היה שונה אם הרופא הצבאי לא היה מטריד אותי ככה? אין לי מושג, רק שהצבא השוביניסטי והזחוח של אז לא היה דומה בכלום לצבא המתחשב שאני רואה מולי עכשיו. ועכשיו לא ברור לי למה להאמין, לצבא המרשים שאני רואה היום או לצבא של המחדל?
"אוטובוס שבע", אני שומעת את הכריזה. מסתבר שלמתגייסים של היום יש טקס. הטירון או הטירונית שתורם לעלות הולכים לעבר האוטובוס במין שביל כזה מוקף בסרטי ביטחון, וכל החברים והמשפחה עומדים מעבר לגדר עם בקבוקי מים ומרוקנים אותם עליהם. "תראי מה זה", רן אומר, "אנחנו פחדנו מכל סימן של מסורת. רק שאבא לא יבוא ויתחיל לקרוא תהילים בקול ויעשה פדיחות". זה כל כך מרגש לראות את דור הילדים שלנו, שגדלו עם אייפד צמוד, ואיך דווקא הם לא מתביישים להתחבר למסורת שלהם באופן הכי טבעי ולא מתנצל.
כשהיא נעמדת בתור לאוטובוס, אני מתנפלת עליה. מנשקת את הראש שלה. תפילה ישנה, לא יודעת מאיפה, קופצת לי לראש "יברך אותך האל ויחונך", אני לוחשת לה לתוך השיער, "צאתך ובואך לשלום"
פתאום אני כל כך גאה בהם, בדור החדש הזה שכבר הוגדר כדור הכי נכון. כן, דווקא הילדים האלו שכל כך פינקנו, שלא נתנו להם לצאת לטיול שנתי בלי הרצאה של חצי שעה על סכנת השיטפונות. "כל כך הרבה פחד ורעיונות איך אפשר למות או להיפגע הם ינקו מאיתנו", אני חושבת, "ובכל זאת הם יצאו ב-7 באוקטובר להילחם ברוצחים שלנו בלי להסס. כנראה מה שניצח זה לא הפחד שהעברנו להם, אלא האהבה שנתנו להם בכמויות". וזה נכון, האהבה ניצחה, האהבה שלא חששנו לתת, החיבוקים שלא פחדנו לחבק, כל השפע הרגשי הזה שהעתרנו עליהם מרגע הלידה, אולי כתנועת נגד לדור ההורים שגידל אותנו. ומסתבר שצדקנו, כי מרוב שכיבדנו אותם וחששנו לפגוע בהם, הם יצאו פרחים יפהפיים של ביטחון עצמי, כי הם גדלו באדמה בטוחה של אהבה בלי תנאים. ועכשיו, אני כבר יודעת בבירור מה לעשות כשמאיה מתכוננת לעלות על השביל בדרך לאוטובוס. לתת אהבה, פשוט ככה, בלי לערוך את המילים שלי לפני שהן יוצאות.
כשהיא נעמדת בתור לעלות על השביל, אני מתנפלת עליה. מחבקת אותה הכי חזק שיש, כמו הסבתא ההיא מיום הגיוס שלי לפני עשרות שנים. מנשקת את הראש שלה. תפילה ישנה, לא יודעת מאיפה, קופצת לי לראש "יברך אותך האל ויחונך", אני לוחשת לה לתוך השיער, "צאתך ובואך לשלום". ברור לי שאלו לא המילים הנכונות, ובכל זאת הן מרגישות לי מדויקות מאוד. יחון אותה האל ויברך אותה, שרק תחזור לי בשלום. החברים מרוקנים על מאיה לפחות חמישה בקבוקי מים. וככה היא עולה לשם, כל הבגדים רטובים, השיער ספוג. עוד הרבה לפני הגשם שיתפוס אותה בלילה בבסיס, כבר נופל עליה גשם של ברכה.
