בזמן האחרון, לרוב די מאוחר בלילה, אני מוצא את עצמי במקום שבו מעולם לא חיפשתי: אני מתיישב מול נטפליקס ומריץ לעצמי, בבחירה מקרית, פרק או שניים או שלושה של “סיינפלד”.
המשפחה שלי בזה לי בשקט, ואז בקול רם; האישה שוקעת בנייד – זה מצחיק אותה הרבה יותר, מה יש להשוות – והילד פשוט נוחר בבוז. בהתחלה עוד ניסיתי לגרום לו לנסות: "בוא תראה פרק, תבין איזה גדול זה", והילד רק פסק: "אבא, אני לא יכול לראות שום דבר עם צחוק של קהל ברקע. זה הורס לי. אני לא מבין את זה – מה, הם מסמנים לך מתי לצחוק?"
"כן, בדיוק!"
"טוב, זה פשוט דבילי".
"אתה פשוט דבילי".
זה לרוב די סוגר את הדיון – בניצחון שלי מבחינתי – ואז, לבדי, אני מתחיל עם פרק נוסף שבו ג'ורג' קוסטנזה מגלם בו-זמנית את כל חולשות המין האנושי, ג'רי הוא החולצה הכי מכופתרת באפֶּּר ווסט, איליין היא האישה מהחלומות ומהסיוטים, וקריימר הוא קוזמו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
זה מנחם אותי כמעט מיד על כל עוולות העולם, כי מדובר בארבעה אנשים שתקועים לנצח במקום הכי טוב שאני זוכר: הרוע של הניינטיז, שהיה, בדיעבד, רוע קטן ותמים – כמעט, הייתי אומר, אוהב אדם, במובן שונא אדם, במובן הטוב של שתי המילים.
וככה אני יושב שם, ובמקום לחשוב על חיי – שהתכנסו לנקודה המדויקת שבה נותר רק לאסוף את השברים ולתהות למה, בעצם, לא הצלחתי להרכיב מהם שום דבר גדול או כלכלי יותר – אני שומע את קריימר אומר לג'ורג': "אתה מבזבז את חייך", ואת ג'ורג' עונה: "אני לא. מה שאתה קורא לו בזבוז, אני קורא לו 'לחיות'. אני חי את חיי".
קריימר: "אוקיי, כאילו מה? יש לך ג'וב?"
ג'ורג': "לא".
קריימר: "יש לך כסף?"
ג'ורג': "לא".
קריימר: "יש לך אישה?"
ג'ורג': "לא".
קריימר: "יש לך תוכניות כלשהן לעתיד?"
ג'ורג': "לא".
קריימר: "משהו בכלל קורה אצלך?"
ג'ורג': "לא".
קריימר: "יש לך סיבה נראית לעין כלשהי בכלל לקום בבוקר?"
ג'ורג': "אני אוהב לקרוא את 'הדיילי ניוז'".
עכשיו, אני לא חושב שאני ג'ורג' קוסטנזה; אף אחד לא עד הסוף ג'ורג' קוסטנזה. אבל כולנו, כידוע, ג'ורג' קוסטנזה במידה כלשהי, לפעמים אקסטרה-לארג'. וכשקוסטנזה על המסך, אתם יכולים להיות רגועים שמצבכם גרוע, אבל לא עד כדי כך גרוע.
זו נחמה עצומה, אבל יש בלראות שוב את סיינפלד נחמה גדולה אפילו יותר: כי יחסית לעולם הנוכחי ההולך ומתחרפן, הסדרה מציעה מיזנתרופיה, אנוכיות, קטנוניות וטעם רע שאפשר רק להתגעגע אליהם; עולם שבו עוד יכולנו להתעסק בשלנו – מגוחך ונבזי ככל שהיה – ולא עולם שבו טרור מפיל את מגדלי התאומים, מלחמות טורפות את המזרח התיכון ומזרח אירופה, מיליוני פליטים בדרכים, מתים בקברי אחים, שקרים ופייק בחזית, רשתות חברתיות רעילות בעורף.
כי באמת שהעולם של עכשיו הוא כריש טורף לעומת הדולפין המתוק שהיה העולם הסיינפלדי. איפה הקמצנות של ג'ורג' קוסטנזה אחרי שאיליין אילצה אותו להביא לה סלט גדול, לעומת, נאמר, מנהיג מדינה שלא מוכן בעיקרון, אף פעם, לשלם על כלום? איפה ג'ורג' שמפוטר מהעבודה ומופיע אליה בתחילת השבוע כאילו כלום, לעומת מנהיג (אותה!) מדינה שסוגר יום שבו נרצחים 1,163 מאזרחיו ונחטפים 251, ומופיע לעבודה למחרת – וגם כעבור שנה – כאילו כלום?
איפה הרשעות המוצדקת שבג'רי, הדולק אחר ישישה ברחוב רק כדי לקחת ממנה בכוח את כיכר לחם השיפון האחרונה, לעומת אשת ראש ממשלה שמפעילה את שלוחיה להטריד משפחה שכולה? איפה צחוקים על חשבון תינוק בבועה, לעומת חטיפתם והריגתם של תינוקות בני יומם? איפה תחרות מי-יישאר-מלך-האחוזה ולא יאונן, לעומת דור שלם של אנשים שמין מלכתחילה בכלל לא מעניין אותם? איפה המצאת הברו – החזייה לגברים של קריימר? לא, ברצינות; איפה? כי צריך.
כך שכל הרוע והטירוף לכאורה של סיינפלד (וניומן. ניומן!) נראים מכאן כמו שפיות טהורה וטובת מזג; כמו עולם קטן ושלם וכמעט רומנטי, סגור הרמטית בתוך בועת זכוכית מושלגת – ניו-יורק בניינטיז – ואני לוקח את מנת הסיינפלד היומית שלי כמו חיסון, שיש בו רק טיפה קטנה מהחיידק שתקף מאז את כל העולם בעוצמה גדולה והרסנית פי כמה.
כל הרוע והטירוף לכאורה של סיינפלד נראים מכאן כמו שפיות טהורה וטובת מזג; כמו עולם קטן ושלם וכמעט רומנטי, סגור הרמטית בתוך בועת זכוכית מושלגת - ניו–יורק בניינטיז
סיינפלד לא לקחה שבויים; העולם העכשווי לוקח וגם הורג. אני רואה סיינפלד וחושב לעצמי, אם לצטט את ידידי לואי ארמסטרונג, איזה עולם נפלא: עולם שבו אפשר אמנם להיטפל למהגרים, למוזרויותיהם, לריחות הגוף שלהם, אבל אין עדיין שום איסלאמיזציה של המערב, כי מה ידענו אז; אולי רק שבאירוע השנאה הקיצוני ביותר ייתכן מצב שבו הנאצי לא ימכור לך מרק.
זה היה עולם שבו אפשר היה עדיין לקיים דיון הגיוני בשאלה אם אישה יכולה להיראות מדהים בתאורה מסוימת ומכוערת בתאורה אחרת (תשובה: ברור) מבלי שעדרי ווק ופי-סי יוציאו לך כרטיס אדום. עולם שבו נכים, גמדים, זרים, תינוקות מכוערים, משותקים פיזית ורגשית ואנשים בעלי העדפה מינית שאין בה שום דבר לא בסדר, יכלו לעלות על שולחן הכותבים ולרדת ממנו היישר לשידור.
זה היה עולם של קטנוניות רעת מזג ולא מתנצלת, ועדיין לחלוטין במידות אדם. בגובה הרחוב. בלי שמץ מהמפלצתיות העכשווית, ועם שמץ סולידריות, כי כולנו, בסוף, כאלה.
ואני יודע: שידורים חוזרים הם נוסטלגיה פשוטה ומרגיעה, וסיינפלד היא נחמה ידועה מראש ואף פעם לא מאכזבת מול עולם שהולך והופך בלתי אפשרי לתפיסה ועיכול. נכון, יש יותר אנשים שיבחרו ב"חברים" – ולא, לא תוציאו ממני מילה רעה בעניין חברים, עדיין מדובר בתנ"ך של סיטקום קלאסי – אבל חברים היא מדע בדיוני, בזמן שסיינפלד עדיין רלוונטית כאיזה דגם מוקטן, נגיף מוחלש, של חיינו בזמן הזה.
"סיינפלד נגעה בכל מרקם החיים: עבודה, קריירה, הצלחה, כישלון, כסף, בורגנות, עוני, בטלה ובטלנות, משפחה, אהבה, זוגיות - הנעלם הגדול - חברים, גזענות, הומוסקסואליות, קרתנות, קרחנות (מקרחת), ריחות גוף (בהגזמה כרגיל: המכונית המצחינה), זקנה, מחלה, מוות, וזו גדולתה", כתבה חברתי הקולנוענית דבורית שרגל אחרי שסיימה בינג' פתאומי על כל העונות.
והיא צודקת. סיינפלד היא שנותינו הטובות ביותר – כלומר הפחות גרועות – בקליפת אגוז. 180 קליפות. ואני בהחלט רואה את עצמי צופה בה ברצף גם כשאגיע להיות, בשעה טובה, ישיש סיעודי מזיל ריר שאינו מבין יותר כמעט כלום ממה שהוא רואה על המסך, ועדיין הרבה יותר מכפי שהוא מבין על העולם שבחוץ ומה שנהיה ממנו. או, במילותיו הנצחיות של ג'רי לג'ורג': "יודע מה המסר שאתה משדר לעולם עם מכנסי הטרנינג האלה? אתה אומר לעולם: 'ויתרתי, אני לא מסוגל להתנהל בחברה נורמלית. אני אומלל, אז לפחות שיהיה לי גם נוח'".
אני חוזר לסיינפלד בסוף היום כי ויתרתי. וכי זה נוח.
