קשה לחשוב על דמות ציבורית שפועלה וסגנונה רחוקים יותר ממציאות חיינו העכשווית, מאשר שולמית אלוני. החל מתוכנית הרדיו שלה, "מחוץ לשעות הקבלה", ששודרה בראשית שנות ה-60 ובה העניקה לציבור ייעוץ משפטי בהתמודדות מול הבירוקרטיה המסורבלת והמוסדות האטומים, וכלה בפועלה הפרלמנטרי שהגיע לשיאו בכהונתה כשרה בממשלת רבין בשנות ה-90, בכל אלה ניצבו בראש מעייניה שירות האזרח וטובתו, ועמידה נחרצת על עקרונותיה גם במחירים פוליטיים ואישיים קשים. לכן לא מובן מאליו שבהוצאת אסיה החליטו להוציא לאור דווקא עכשיו את ספרה של גיא עד "שולמית אלוני: האישה שהרגיזה פעמיים — כשאמרה וכשצדקה".
עד מגוללת את סיפור חייה של אלוני, החל מילדותה שעוצבה מתוך משברים משפחתיים וקושי כלכלי ועד פרישתה מהחיים הפוליטיים, תוך שהיא משרטטת את הנסיבות ואת האירועים שעיצבו את תודעתה והובילו אותה לחיים הציבוריים: הצורך לעבוד כדי לסייע במימון לימודיה בבית הספר, המפגש הראשון עם הידיעות על אימי השואה, וכן אירוע שנחרת בזיכרונה של הילדה שולמית, ובו חבורת בריונים יהודים התעללו ברוכל ערבי והשחיתו את מרכולתו, וכל זאת בשם ערך העבודה העברית. כך, דרך הנרטיב שהיא יוצרת לחייה של אלוני, מציבה עד את הקורא מול מראה המשקפת את פגמי היסוד שמלווים את החברה והפוליטיקה בישראל מראשיתם, וזאת בעדינות ומבלי להיגרר לדידקטיקה.
עם זאת, העדינות נבלעת לא פעם בהחלטה הלא-מוצלחת לסקור את כל מהלך חייה של אלוני במקום להתמקד בתקופה מסוימת או בתחום פעילות אחד. זוהי בחירה אופיינית לז'אנר הביוגרפיות לילדים, והיא אחת מנקודות החולשה שלו, בעיקר כשמדובר בדמות רבת-פעלים כמו שולמית אלוני. הספר קטן המידות, המכיל פחות מ-90 עמודים, מתפקע מרוב מלל ומידע שמתישים את הקורא ומקשים עליו להישאר בסופו עם אנקדוטה או רעיון שילוו אותו גם אחרי הקריאה. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שכמה וכמה קטעים בספר מכילים פיקנטריה מיותרת שאיננה משרתת את הנרטיב ורק מוסיפה לעומס, כמו העובדה שטשרניחובסקי בדק פעם את הילדה שולמית אלוני, תיאור יום חתונתה או האופן שבו חברתה לימדה אותה להתלבש ולהתאפר עם בחירתה לכנסת - אנקדוטות שמוטב היה לוותר עליהן כדי לאפשר לחלקים המעניינים והחשובים יותר לזרוח.
העודפות עלולה גם להוליד אפקט הפוך מזה שמבקש הספר לייצר: על כריכתו מצוין כי הוא חלק מ"סדרת יסודות האזרחות" של ההוצאה, וניכר כי עד מנגישה לקוראים הצעירים את מפעל חייה של אלוני מתוך רצון לעורר בהם השראה להיות אזרחים פעילים יותר, אולם בכמות המידע האדירה יש משהו מציף ומשתק, שעשוי להוביל דווקא לרפיון ידיים מול ה"סופר-וומניות" הבלתי נדלית הזו.
לכך נוספת גם העובדה שעד ממעטת לעסוק בחולשותיה ובכישלונותיה של אלוני, בעובדה שחדות הלשון וחוסר הדיפלומטיות אמנם איפשרו לה לקדם רעיונות גדולים, אך גם סיבכו אותה לא פעם בצרות ששיאן דחיקתה ממשרד החינוך בממשלת רבין, בחוסר הרצון או היכולת להתמודד עם כאבי ילדותה והטבעת הרגשות הקשים בפעילות קדחתנית ובלתי פוסקת ועוד. אלה נעדרים כמעט לגמרי, מה שמחזק אף יותר את הקושי של הקורא הצעיר לחוש אמפתיה והזדהות עם אלוני כאדם, ומתוכן לצאת לפעולה. נקודת חולשה נוספת של הספר היא היעדר קונטקסט ברור דיו לפועלה של אלוני. עד לא מסבירה לקוראיה הצעירים את האקלים שבתוכו פעלה גיבורתה: היא לא מציינת שכאשר נבחרה לכנסת השישית היו בה רק עשר חברות לעומת 110 חברים, ושרוב האימהות הצעירות בנות דורה לא נהגו לפתח קריירה ציבורית, ואלה שפרצו דרך ועשו זאת ספגו לא פעם זלזול, הקטנה והשפלה. היא לא מבהירה שמי שכינתה את השקפת עולמה "ליברליזם רדיקלי" ופעלה למען זכויותיו של הפרט מעצם אנושיותו, עשתה זאת בחברה לאומית מאוד ובתחילה גם במפלגה בעלת עקרונות סוציאליסטיים, סביבות שערכו של היחיד בהן היה נמוך לעומת זה של המעמד והאומה.
לקורא המבוגר הדברים אולי מובנים מאליהם, אבל בספר לילדים צריך היה להתעכב עליהם, והעובדה שאינם מוסברים מעמעמת את הקול הייחודי של אלוני ואת מידת האומץ שנדרשה ממנה כדי לנהוג כפי שנהגה. ניכר שהספר יכול היה להרוויח מאוד מעריכה קפדנית יותר שתזקק את הקול הזה ואת כתיבתה של עד, שבחירתה להציג לילדים בימינו את רעיונותיה של שולמית אלוני היא בחירה אמיצה כשלעצמה.
"שולמית אלוני: האישה שהרגיזה פעמיים — כשאמרה וכשצדקה", גיא עד, איור: יזהר כהן, הוצאה לאור: אסיה, 86 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
