התקשורת האמריקאית מאוהבת בזירות פשע, ובתחנות חדשות מקומיות ממהרים להזניק צוותי צילום לכל מקום שאליו המשטרה ממהרת. לדיווחים האלה דינמיקה ידועה מראש של צילומים מפוקסלים, סרטי משטרה ושכנים מזועזעים. אותם שכנים גם מתראיינים, כמובן, ואחד הביטויים שבהם הם משתמשים מדי פעם הוא שאחרי גילוי הפשע "היה חוק בכל מקום" (There was law everywhere). הכוונה היא שהמשטרה הגיעה, והיו שוטרים בכל האזור. אלא שהמנהג של האנגלית, להשתמש במונחים מופשטים כדי לתאר את האחראיים על התחום (עובד גם ב-Justice לשופט וב-Fire Chief למפקד תחנת כיבוי אש), עושה כאן שירות טוב. זאת משום שהמשטרה היא אכן הביטוי המוחשי ביותר לחוק במרחב הציבורי. המשטרה מסמלת את הסדר והביטחון, ובמובן עמוק - את ריבונות המדינה. היא החוליה המקשרת בין החקיקה של בית הנבחרים לבין האזרח. ככזו תפקידה הוא משמעותי ביותר לא רק במובן של אכיפה, אלא גם בנראות, ומעל לכל בהוצאה לפועל ובביטוי המיידי ביותר של סמכות המדינה. המשטרה, הרי, היא הכלי שבו המדינה, שיש לה כידוע מונופול על השימוש בכוח, משתמשת בכוח. משום כך, כל מפגש בין המשטרה לבין האזרחים, כפי שכותבים גיא בן-פורת ויאיר יאסן בספרם החדש, "חשודים מיידיים: מיעוטים, משטרה ואזרחות בישראל", "הופך את החוק ממערכת אבסטרקטית להתנסות ישירה וקונקרטית של שליטה המציפה שאלות של שוויון והוגנות, וכן מזמן לאזרחים אפשרות להשוות את עצמם לאחרים, ומתוך כך להבין את מעמדם".
1 צפייה בגלריה
המעצר האלים של אמיתי עבודי, בן ה-18 , במסגרת ההפגנות נגד ההפיכה המשפטית
(צילום: יובל חן)
די להביט בהשוואות החוזרות ונשנות שכולנו עורכים בין הטיפול המשטרתי במפגינים מקבוצות שונות כדי להבין עד כמה המשטרה מתפקדת כמדד לבחינה עצמית של מעמד האזרחים מול המדינה. למשטרה יש כוח אדיר בעצם היותה הממשק המיידי בין האזרח לחוק, ודאי, כפי שמבהירים המחברים, כאשר לשוטרים גם סמכות לפרש את החוק דרך מושגים גמישים כדוגמת "חשד סביר", או להשתמש בצורות שונות בעבירות כמו "הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו". המשטרה מהווה נייר לקמוס למעמד האזרח, ולמעמד השוויון אל מול החוק של האזרחים.
נייר הלקמוס הזה, כידוע, הוכתם לאחרונה באופן קשה. בראש משטרת ישראל עומד עבריין מורשע ותומך טרור, פונדמנטליסט דתי חסר אחריות, שהופך את המשטרה למיליציה אלימה כלפי מפגינים מצד מסוים, ופוטר אותה מאכיפת החוק כלפי מפגינים מהצד השני. כלפי ציבור שלם - הציבור הערבי - המשטרה בפועל מסירה ידיה מאחריות ומאכיפה לגבי פשע חמור, ואילו מורות שרוקדות לא טוב מובאות לחקירה עם פלנלית על העיניים.
הספר החדש הזה יצא אפוא בדיוק בזמן. בן-פורת ויאסן חוקרים את ההיסטוריה של יחסי הגומלין בין משטרת ישראל לבין קבוצות המיעוט שבין אזרחי ישראל - האזרחים הערבים, מחאות המזרחים בוואדי סאליב והפנתרים השחורים, מחאות יוצאי אתיופיה - ודרכם מעלים מסקנות לגבי תפקיד ותפקוד המשטרה בדמוקרטיה. כפי שהם מבארים, המשטרה צמחה יחד עם מדינת הלאום. עד לפני כמה מאות שנים כלל לא היו שוטרים, אלא רק חיילים. המצאת האזרח (להבדיל מנתין) הביאה גם להמצאת השוטר, שהוא המנגנון הממלכתי לפעולת המדינה מול מקור הסמכות של הממשלה, הלוא הוא האזרח. מכאן יש להבין עד כמה רגיש התפקיד שממלאת המשטרה בחברה דמוקרטית: היא באת הכוח של המדינה כלפי האזרחים, ותפקידה לאכוף את החוק. אולם האזרחים הם שבוחרים את המחוקקים, ובסופו של דבר קובעים לא רק מה החוק, אלא גם גם מהי סמכותה של המשטרה כלפיהם. משום כך, ככל שהתפתחה הדמוקרטיה, הפכה גם המשטרה במקביל למנגנון שהיה מחויב לשקיפות ולפיקוח ציבורי. המשטרה, כגילום הישיר ביותר של החוק, שהאזרחים, דרך נציגיהם, חוקקו, ממילא הייתה חייבת לתת דין וחשבון קודם כל לאותם אזרחים.
מתוך המחקר המוצג בספר אפשר להבין עד כמה משטרת ישראל בעת הזאת סטתה מהדרך. המשטרה משרתת לא את כלל הציבור, אלא את השר הממונה עליה, שבעצמו מוטה כמובן פוליטית ופועל למען חלק קטן מאוד בציבור. גם שקיפות אין, שהרי המשטרה ממאנת לשחרר את נתוני הפשיעה והאכיפה כבר זמן רב. שלטון החוק מתפורר, כאשר המשטרה מסרבת לעצור חשודים בפריצה לבסיס צה"ל בעת מלחמה, ומרבה במעצרים של מפגינים לא אלימים כנגד הממשלה. עולה על כולם החוק שעבר לאחרונה, שאלמלא היינו במצב מלחמה היה צריך להיות הכותרת הראשית בכל יום מחדש. תחת הכותרת המטעה "חוק ההגנה על הציבור מפני ארגוני פשיעה", החוק מבטל למעשה את זכותם של אזרחי ישראל להליך משפטי ומאפשר למשטרה לצמצם את חירותו של כל אזרח על פי מידע מודיעיני בלבד, כלומר ללא ראיות ופסק דין, ורק תוך אישור משופט ומהיועמ"ש.
הזכות למשפט הוגן, להבאת ראיות כנגד הנאשם לפני פסק הדין, היא מהזכויות העתיקות ביותר. כעת המשטרה תוכל לאסור על אזרח כלשהו להיכנס ליישוב מסוים, לחייב אותו להישאר במעצר בית, לשלול את רישיון הנהיגה שלו, לאסור עליו לגלוש באינטרנט או למנוע ממנו לצאת מהארץ ללא כל ראיות וללא הליך פלילי. באופן אירוני החוק הזה מבהיר עד כמה חשוב שמערכת המשפט ושומרי הסף יהיו עצמאיים, שכן משמעותו היא שאם הממשלה תמנה את השופטים ואת היועמ"ש כראות עיניה, המשטרה - שכבר הפכה פוליטית ומוטה - תוכל לשלול מכל מי שמעצבן את בן גביר את חירותו או חירותה.
זה כיום החוק במדינת ישראל. הספר החשוב של בן-פורת ויאסן מסביר עד כמה הוא רחוק, עד כמה אנחנו רחוקים, מתפקוד תקין של משטרה בדמוקרטיה, ומה יש לעשות כדי לתקן את המשטרה, שהיא חלק כל כך חשוב בדמוקרטיה שלנו.
"חשודים מיידיים", גיא בן-פורת ויאיר יאסן, הוצאה לאור: למדא — האוניברסיטה הפתוחה, 358 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.25
