כמו כמעט כל ישראלי באמריקה, גם מאיה ערד הגיעה לזוועות 7 באוקטובר בכמה שעות איחור. ערד, תושבת קליפורניה ביומיום, הייתה באותה שבת בניו-יורק עם בתה דריה, צמודה לטלפון ולטלוויזיה ולבלבול ולחרדה ולהבנה מחלחלת שמשהו נורא מאוד קורה בנחל עוז, הקיבוץ שבו גדלה מגיל שנתיים ועד גיל 11. דריה היא סטודנטית לאמנות בקולג' קופר יוניון בניו-יורק, ועד 7 באוקטובר לא ידעה שיש אפשרות שחברים שלומדים איתה יפנו לה את הגב רק כי היא יהודייה, כי השורשים שלה ישראליים, או כי שניהם ביחד. התגובה שלה הייתה לעשות את מה שהיא אוהבת: לצייר. היא לקחה תמונות ילדות של אמה בנחל עוז, וציירה על פיהן פסטורליה קיבוצית ישנה. כשהציגה את הציורים לביקורת בשיעור, אמרו לה סטודנטים אחרים כי הם אמנם טובים, אבל פסולים אידיאולוגית כיוון שהיא עושה גלוריפיקציה לקולוניאליזם, שלא לדבר על תמיכה ברצח עם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק לרשומים:
כמה חודשים מאוחר יותר, הפכה דריה את הציורים האלה לתערוכה בקולג'. ההורים הזמינו חברים כדי שאם יהיו הפגנות, דריה לא תהיה לבד. למבקרים בתערוכה חיכו חטיפי שוקולד מישראל מונחים בערימה. התערוכה עברה בשלום, אולי כי המפגינים האנטי-ישראלים היו עסוקים בלזלול שוקולד ישראלי.
עכשיו מאיה ערד יכולה לחייך קצת כשהיא מספרת על זה, אבל כסופרת ישראלית, אשת שמאל מובהקת שנטועה עמוק מאוד באקדמיה האמריקאית, 15 החודשים האחרונים העמידו אותה למבחן. "ב-8 באוקטובר כבר היינו הקולוניאליסטים הרוצחים", אומרת ערד, "זה באמת מה שהפתיע אותי, המהירות, הריכוז והעוצמה. דווקא בסביבה המיידית שלי קיבלתי המון אמפתיה ותמיכה. אנחנו גרים בקומפלקס שכל דייריו עובדים באוניברסיטת סטנפורד, ושכנים כתבו פתקים ואפו לנו עוגיות, אבל בוודאי שנתקלתי באנטי".
מה לדוגמה?
"באפריל יצא תרגום לאנגלית של 'המורה לעברית', והיו לי כמה אירועים בניו-יורק שפשוט הרגישו אחרת. הופעתי בחנות ספרים עם הסופר ג‘ושוע כהן, ושנינו חששנו שיפוצצו לנו את האירוע. להקלתי, ולצערי, גיליתי שלאף אחד כנראה לא ממש אכפת מספרות, כי באו רק אנשים שרצו לשמוע אותנו. ממש עכשיו הייתה לי הרצאה באוניברסיטה בוושינגטון די-סי, והם התנצלו בפניי שפירסמו אותה רק ברשתות החברתיות, כי לא יכלו לשים פוסטרים בקמפוס".
7 באוקטובר הוביל לטרנד של 'הייתי שמאלן, עכשיו התפכחתי'. זה דילג עלייך?
"אני מכירה את הטרנד הזה. דעותיי לא השתנו, אבל אני הרבה יותר פסימית בנוגע ליישום הפתרון לסכסוך. בן זוגי תמיד היה אומר לבנות שלנו, 'אנחנו לא נזכה לראות את השלום, אולי אתן כן'. אחרי 7 באוקטובר הוא אמר להן, 'אולי הילדים שלכן יראו את השלום'. יש אסון הומניטרי נורא בעזה ואני מזועזעת מההרג שם, אבל לא יכולה להזדהות עם המחאה בקמפוסים בארה"ב. בדרך כלל יותר חשוב להם להצדיק אלימות ולשלול את זכות הקיום של ישראל מאשר להפסיק את ההרג בעזה. בישראל אני יכולה לעמוד בשער בגין עם אנשים שמתנגדים כמוני למלחמה, ולא מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל".
מאיה ערד גרה כבר 22 שנה בצפון קליפורניה. היא שונאת כששואלים אותה אם תחזור אי פעם לישראל, אבל לא יכולה להיות מופתעת מהשאלה. ממרחק של 14 שעות טיסה והפרש זמן של 10 שעות, ערד מייצרת, בפוריות מדהימה למדי, עוד ועוד סיפורים על ישראלים בחו"ל, מהגרים, חולמים או סתם מבקרים, ובעיקר מתעקשת — בנאמנות שבאה מאהבה חסרת תנאים לשפה — לכתוב בעברית, לקהל בישראל. היא יודעת שהריחוק מציב אותה בעמדת נחיתות מסחרית ופרסטיז'אית, ואולי גם בגלל זה היא כותבת בלי הפסקה, אבל כששוקעים לספרים שלה, זה הופך לרעש רקע ובתוך כמה עמודים יכול כל אחד למצוא את עצמו, כאדם וכישראלי, באחת הדמויות האלה.
הספר החדש שלה, 'תמורה נאותה', שיוצא בארץ בהוצאת חרגול, הוא ספר הפיקשן ה-12 שלה בקצת למעלה מ-20 שנה. יצירת הביכורים המלהיבה, 'מקום אחר ועיר זרה', הייתה ברשימת המועמדים הסופיים לפרס ספיר, ואחריה הגיעו, בין היתר, 'שבע מידות רעות', 'אמן הסיפור הקצר', 'חשד לשיטיון', 'העלמה מקזאן' ו'קנאת סופרות'. 'המורה לעברית' ו'תמונות משפחה' מורכבים משלוש נובלות על ישראלים בארה"ב ואת הז'אנר הזה, שהיא מחבבת מאוד, ממשיכה ערד גם ב'תמורה נאותה'.
3 צפייה בגלריה
מאיה ערד. "הדמויות עובדות אצלי. השאלה היא לא אם אני אוהבת אותן או לא, אלא מי מהן תיתן לי סיפור טוב"
(צילום: איליה מלניקוב)
כאן היא מספרת על מתרגמת ספרים מתוסכלת, על משפחה מקליפורניה בחופשה, ועל אישה מבוגרת שנוסעת לוונציה עם חלום להיות אמנית מפורסמת. ערד אוהבת לגעת בברנז'ה הספרותית בישראל, בחייהם של מהגרים ישראלים שאף פעם לא השאירו את הישראליות מאחור ובפנטזיות שכבר לא יתגשמו, וגם הפעם הדמויות שלה מלאות פגמים ומעוררות את כל קשת הרגשות — מתיעוב לחמלה ובחזרה.
"תמיד מוזר לי כששואלים אותי אם אני שונאת את הדמויות שלי", אומרת ערד, "יש דמויות שרואים שהסופר נורא אוהב, אבל לי כקוראת לא אכפת בכלל אם הן יחיו או ימותו בפרק הבא. מה שחשוב לי כסופרת זה שלקוראים יהיה אכפת מספיק מהדמויות כדי לקרוא עד הסוף. עגנון אהב את הדמות של חמדת, אבל אלה לא הסיפורים הכי טובים שלו. זו סכנה מאוד גדולה כשסופר אוהב את הדמויות שלו".
יותר כיף לכתוב דמויות שאת לא אוהבת כי יותר קל להתעלל בהן?
"הדמויות עובדות אצלי, אז השאלה היא לא אם אני אוהבת אותן או לא, אלא מי מהן תיתן לי סיפור טוב".
הנובלה הראשונה ב'תמורה נאותה', שגם נושאת את שם הספר, היא הטובה מבין השלוש, ועוסקת, בין היתר, בנושא חדש עבור ערד: לא ישראלים שמהגרים לארה"ב, אלא אמריקאים שעולים לישראל, והחלום הישראלי — מסתבר שיש דבר כזה — מתנפץ להם. אחת הדמויות בסיפור מגדירה אותם כ"עולים מאמריקה שהארץ הזו הרגה אותם".
"אני בטוחה שיש אנשים שהעלייה מאמריקה לארץ היא הדבר הכי טוב שקרה להם בחיים", אומרת ערד, "אבל פגשתי כאלה שבאמת חשבו שבגלל שישראל היא מדינת היהודים ומדינה דוברת אנגלית, הקליטה שלהם תהיה קלה, והתברר להם שהגירה זה דבר קשה בכל מקום".
יש יהודים אמריקאים שעלו לארץ דווקא בשנה האחרונה.
"בארוחת חג ההודיה מישהו סיפר שהבת שלו החליטה להמשיך את הקולג' בישראל, כי היה לה מאוד קשה עם מה שקרה לסטודנטים יהודים בשנה האחרונה, ובישראל היא מרגישה טוב. בהתחלה זה נראה לי מוזר, אבל אחר כך הבנתי שזה הגיוני. אני חיה פה קרוב ל-30 שנה והמון דברים עוברים לידי, כל מיני סיטואציות אנטישמיות שיהודים אמריקאים אומרים לי שהם מרגישים ואני לא רואה אותן בכלל. לעומת זאת, כשאני מבקרת בישראל אני רגישה לכל פיפס קטן. אני יודעת מה זה לעמוד בשער בגין עם משפחות החטופים, ונהגים עוברים ומסמנים תנועות גסות וצועקים 'רק ביבי'. אני יודעת מה זה לזעום על ממשלה שלא מחזירה את החטופים. יכול להיות שבאמריקה יש בי איזו בורות מבורכת בנוגע לכל מיני דברים שאחרים שמים לב אליהם, ובישראל אני רואה ומרגישה כל דבר".
"אני בטוחה שיש אנשים שהעלייה מאמריקה לארץ היא הדבר הכי טוב שקרה להם. אבל פגשתי כאלה שהתברר להם שהגירה זה דבר קשה בכל מקום"
הנובלה השנייה, 'לימונדה', עוקבת אחרי חופשה של משפחה ישראלית מקליפורניה והורים שמתקשים להתמודד עם הפרידה מהבת הגדולה שעזבה את הבית. בועז, אבי המשפחה, נמצא 20 שנה בארה"ב ועדיין בטוח שכולם מנסים לעבוד עליו והוא לא מוכן לצאת פראייר. ערד אולי לא גרה בארץ, אבל יש לה יכולת אינסטינקטיבית להשאיר את היד על הדופק הישראלי.
"לפעמים קיים אצלי חשש שאני כותבת ייצוג של ישראליות שאני זוכרת ואולי כבר לא קיימת. העורך שלי, אלי הירש, כן חי בישראל ומיישר אותי. ויש כמובן את העניין של לשמור על השפה. אני יודעת שהאנגלית שלי לעולם לא תהיה טובה מספיק, אז כדאי שאשמור על העברית. אני מדברת עברית בבית, אני קוראת המון, וזה כנראה בא על חשבון האנגלית. יש ישראלים שנמצאים פה אותו זמן כמוני, עם אנגלית יותר טובה משלי".
אמרת פעם שממילא כולם יחשבו שכל מה שאת כותבת זה עלייך.
"אני מתכוונת בעיקר לסיפורים שעוסקים בסופרות. כשכתבתי ב'קנאת סופרות' על סופרת ישראלית, אמנם צעירה ממני וחיה בישראל, אבל עדיין סופרת, היה ברור שאם אעשה אותה רזה, עם עור כהה ושיער חלק, אז יגידו, 'אה, היא בכוונה עיצבה אותה הפוך ממנה'. אז יאללה, אני כבר אתן את התיאור שלי, מה אכפת לי. אני אוהבת להגיד שאנחנו כותבות מעצמנו, אבל לא על עצמנו".
גם ב'תמורה נאותה' את עוסקת לא מעט בקנאה. זה נושא חביב עלייך.
"משום מה זה נחשב בושה לדבר על תכונה כל כך אנושית כמו קנאה, בניגוד לכעס למשל. אנשים לא מתביישים להגיד שהם כועסים. צריך לכתוב על קנאה, כי אז גם אפשר לכתוב על פרגון לא בתור ברירת מחדל אלא כמעשה אצילי".
יש משהו שאת מקנאה בו?
"יש קנאה של 'אני רוצה את זה', ויש צרות עין כללית".
צרות עין כללית זה אוניברסלי.
"שנים אחרי שעזבתי את עולם האקדמיה, היה קורה שהייתי שומעת על מישהו שחשבתי שהוא אידיוט וקיבל משרה אקדמית במסלול קביעות, והייתי אומרת 'מה לעזאזל'. קשה לקרוא לזה קנאה כי זה לא שרציתי מה שיש לו. כבר לא הייתי שם. ובכל זאת, זה היה מעצבן. ככה הנפש האנושית עובדת. אני מרגישה מאוד בת מזל מכל בחינה כסופרת, אז אני לא במצב לקנא. גם העובדה שאני לא זכאית לרוב הפרסים לספרות עברית, זה מה שיש, עשיתי בחירה לגור מחוץ לישראל. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה: יש לי הוצאת ספרים בארץ, ויש קוראים, והספרים מתקבלים וזה לא מובן מאליו שאנשים קוראים סופרים שלא חיים בישראל וכותבים על ישראלים בחו"ל. וכן, קורה גם לפעמים שמקנאים. זה נורמלי. כשהחליטו לא לאפשר לסופרים ישראלים בחו"ל להתמודד על פרס ספיר, היה בי צער, אבל זה גם נתן תחושת העצמה. זה היה כמו להכריז, 'יש סופרים ישראלים בחו"ל והם מספיק טובים בשביל להוות איום'. לא במקרה זה קרה אחרי שתושב ניו-יורק, רובי נמדר, קיבל את פרס ספיר".
"כשהחליטו לא לאפשר לסופרים ישראלים בחו"ל להתמודד על פרס ספיר, היה בי צער, אבל זה גם נתן תחושת העצמה. זה היה כמו להכריז, 'יש סופרים ישראלים בחו"ל והם מספיק טובים בשביל להוות איום'. לא במקרה זה קרה אחרי שתושב ניו יורק, רובי נמדר, קיבל את פרס ספיר"
הנובלה השלישית, 'אביב בוונציה', היא גם מכתב אהבה לעיר, וגם מדיטציה סביב חלומות בלתי מושגים וחשיבות קבלת הכרה. גיבורת הסיפור, אביבה, אישה מבוססת וגאה, בטוחה שהיא עומדת לכבוש את סצנת האמנות, וסטירת הלחי כשמתברר לה כי לעולם לא תתקבל לאצולה מכאיבה במיוחד.
הכרה כזו של האליטות חשובה לך?
"היה פעם משאל שהתאכזבתי שלא השתתפתי בו. שאלו, 'אם היית מוכרח לבחור בין הכרה של פרופסורים ומבקרים לאהבת הקהל, מה היית בוחר'. אנשים התפתלו לכל הכיוונים, אבל אם היו שואלים אותי הייתי אומרת שאני בוחרת באהבת הקהל. אני יכולה לחשוב על כמה סופרים שבחייהם הייתה להם אהבת הקהל, ואחרי מותם עלו למעמד של קלאסיקה. דיקנס, למשל. אבל אני לא יכולה לחשוב על אף מקרה של מישהו שרק מעט פרופסורים ומבקרים הכירו אותו, ואחרי מותו הפך ללהיט בקרב ההמונים".
יש לך דוגמאות ישראליות?
"הספרות העברית היא ביצה קטנה. נישאר עם דיקנס".
בחודש מאי שעבר הגיעה ערד לישראל כדי לקבל את פרס ניומן לספרות עברית, שנוסד ב-1963 וזוכיו הם קשת רחבה של גדולי הספרות העברית. ערד, חביבה וכנה וקשה לפיצוח, מתעקשת כי החוסר בהכרה ממסדית בישראל כיוון שאינה גרה בארץ כבר לא מטריד אותה, אבל אפשר לראות עליה שהזכייה בפרס הזה עשתה לה נעים במיוחד. "הם החליטו לתת שני פרסים", היא אומרת על האירוע שמקיימת האוניברסיטה העברית, "לי ולפרופ' לב חקק מאוניברסיטת UCLA. זה היה ממש הצהרתי, הם אמרו בפירוש שהם נותנים את הפרסים כהכרה לתרומתם של ישראלים באמריקה".
עוד דבר משמח שקרה לה השנה הוא יציאתו באנגלית של 'המורה לעברית'. תרגום של ספריה לאנגלית הוא חלום ישן, ועד כה חמקמק, של ערד. "זו הייתה ממש תחושה של סוף-סוף", היא אומרת, "הייתה לי שכנה בת 97 שבמשך שנים הייתה אומרת לי, 'אני רוצה לקרוא אותך לפני שאני מתה'. בשלב מסוים אמרתי לה, 'תתחילי ללמוד עברית'. בסוף היא מתה לפני שהספר יצא. או לפעמים קורה שאנשים שואלים, 'מה את עושה?' ואני עונה 'סופרת', אז הם שואלים 'מה כתבת', ועד עכשיו לא היה לי מה להראות להם באנגלית. אז כן, זו התרגשות מאוד גדולה שהספר הזה יצא, ושתירגמה אותו ג'סיקה כהן שהיא מתרגמת נפלאה".
לא מדגדג לך לכתוב ישר באנגלית?
"השתעשעתי ברעיון לכתוב את הסיפור 'המורה לעברית' באנגלית. האנגלית שלי לא מושלמת, אבל חשבתי שאולי היא מספיק טובה לייצג את עולמה של מהגרת ישראלית שנמצאת הרבה שנים באמריקה. אז כתבתי משפט אחד ונתקעתי. לא הייתי בטוחה אם לכתוב was not או wasn’t. שאלתי את הבת שלי, שהייתה אז בכתה ה', והיא הסבירה לי את ההבדל, ואז אמרתי, 'אוקיי, אם את רוצה לשאול ילדה בכיתה ה' בכל פעם שתיתקעי, אז לכי תכתבי באנגלית'".
"בקליפורניה אנחנו יודעים שטראמפ לא ייגע בנו ישירות, בניגוד לרוח בן גביר שמשתלטת על כל משטרת ישראל. באמריקה יש תחושה שבעוד ארבע שנים משהו יכול להשתנות, ובישראל אני לא רואה את זה"
ערד תחגוג החודש 54. היא נשואה לרָוִיאֵל נץ, פרופסור ללימודים קלאסיים בסטנפורד, והם הורים לדריה בת ה-20 ותמרה בת ה-17. הרזומה הענף שלה כולל גם תואר דוקטור לבלשנות, והיא לימדה באוניברסיטאות ז'נבה, הרווארד וסטנפורד. ערד עזבה את ישראל לפני 30 שנה ללימודים, ולא חזרה. "לא באמת עזבתי", היא אומרת, "אני פשוט לא חזרתי. ההחלטה לא לחזור נפלה ביוני 96', כשנתניהו נבחר. העובדה שחודשים ספורים אחרי רצח רבין, האיש הזה, שמבחינתי היה אחראי במידה רבה לרצח, נבחר, גרמה לי להרגיש שמשהו נשבר ואני לא רואה איך מתקנים אותו. אני בן אדם מאוד פסימי, אבל אני מודה שגם פסימית כמוני לא חשבה שנתניהו יביא את ישראל למצב כל כך נורא".
מצד שני את בדרך לעוד ארבע שנים עם דונלד טראמפ.
"שלושה שבועות לפני הבחירות נסעתי עם חברה לחוף הים ועברנו בחוות בהרים בצפון קליפורניה, ספרתי שם איזה חמישה שלטים בעד טראמפ ולא סתם בעד טראמפ, אלא MAGA משוגע כזה, וחשבתי שאם זה הגיע לשם, אז אבוד לנו. אבל בקליפורניה אנחנו יודעים שטראמפ לא ייגע בנו ישירות, בניגוד לרוח בן גביר שמשתלטת על כל משטרת ישראל. באמריקה יש תחושה שבעוד ארבע שנים משהו יכול להשתנות, ובישראל אני לא רואה את זה".
