1. הרבה אנשים איחלו לי מזל טוב לאחרונה, כי תאריך יום ההולדת הלועזי שלי הגיע. אני לא חוגג בלועזי אלא בעברי אבל בסדר, מה רע באיחולים רנדומליים? אני בן 49 עוד מעט, העגלה נוסעת אין עצור, וזו הזדמנות טובה לחלוק איתכם כמה מתובנות חיי, שהרי הפכתי לבעל ניסיון.
נתחיל מכך שמישהו פעם אמר לי שאתה יודע שאתה מזדקן כשאתה הולך להשתין עם עיתון. וזה נכון. הפיפי שלי אגב יוצא בקצב רגיל, אבל פשוט עושה הפסקות. עוצר להתרעננות פעמיים או שלוש בכל השתנה. הסוד הוא לדעת לא ללכת. להישאר במשתנה, למרות שלידך התחלפה משמרת. צעירים באים והולכים, אבל לך אסור להתפתות. תעמוד שם בנחת. תשהה. שום דבר לא בוער ושתי דקות נוספות שוות את הרטוב במכנסיים. אם צריך, תשלח הודעה בקבוצה המשפחתית. תעדכן שהכל בסדר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
הדבר השני הוא לקבל את העובדה שיש דברים שכבר לא תספיק לעקוב אחריהם. זה כמו שיש גיל שבו אתה מבין שאם תיפול ברחוב לא תקום לבד, אז יש גיל שבו אתה צריך להבין שלפעמים תשמע שם של מישהו פופולרי, לא תדע מיהו ופשוט תתעלם. כל מיני כוכבי יוטיוב עם מאות מיליוני עוקבים שלא נחשפת אליהם, ואם בעבר היית מיד מברר מי ומה, בגיל 49 אתה עומד כמו משה על הר נבו, מביט בבני עמך במבט עייף ואומר להם: מכאן תתקדמו לבד, חברים, אני את שלי עשיתי. אני באמת לא אצליח להכיר כל אמן שממלא את יד אליהו. הרי אני אפילו לא מצליח לעקוב אחרי השמות של ההיכל הזה.
2. הייתי שמח להמשיך לחלוק איתכם תובנות קטנות של החיים הקטנים, אבל זו לא שנה כזו של אסקפיזם, אז אצטרך גם להגיד משהו רציני שלמדתי ב-49 שנותיי: להסתכל על אנשים בעין טובה. להסתכל עליהם, גם אם הם חושבים אחרת ממני, דרך הלב. לא ליפול שדוד לטריגרים שאמורים לגרום לי להצטרף לכל מריבה שמתלקחת פה על בסיס יומי. לראות מעֵבר. לראות את הטוב.
לא תמיד זה קל. כשיש מחאה באזכרה של זאב חנוך (ז'אבו) ארליך ז"ל, הכי נוח זה לתפוס צד. לראות פה קרב בין ציבורים שאין ביניהם במשותף. אבל האם באמת אין ביניהם משותף? השבוע שלחו לי דברים שאמר גדי איזנקוט על בנו שנפל בקרב יחד עם חברו, שניים שהגיעו ממקומות שונים והיו בעלי השקפות שונות אבל אהבו האחד את השני בלב ובנפש. ומי שירים את ראשו מהפאנלים ומהטוויטר יגלה שזו לא איזו משאלת לב נאיבית. אלה מעשים שקורים בכל יום: הרחק מעין התקשורת, רוב הישראלים יודעים להתאחד סביב טוב משותף.
3. יצא לי במסגרת החמ"ל שלי לקרוא לאנשים להירשם כדי לעזור לתושבי הצפון לחזור לבתיהם. היו לנו מעל אלף נרשמים בשעה אחת, והם הצטרפו לאלפים נוספים, שיחד עם עמותת “לב אחד” התחילו בשיקום גינות ובתים במטולה ובקריית-שמונה. יש שם אנשים מימין ומשמאל. אפשר אם רוצים לעורר ביניהם ויכוח. אבל למה בעצם, אם יש להם משימה משותפת נשגבת כל כך, לעזור לאלה שהיו הרחק מביתם מעל שנה לחזור לבית נקי ונעים?
אני בן 49 ואני קובע שבידינו הדבר. אפשר באמת לבחור בטוב המשותף. זה לא קל, בטח לא כשיש מסביב כאלה שמחפשים את המדון, אבל זה אפשרי. וזה מידבק. יש בעין הטובה משהו מידבק. כשאתה הגון כלפי מי שחושב אחרת ממך, זה יוציא גם ממנו משהו אחר. כשאתה אמפתי לכאבו, הוא ירגיש שהוא יכול להיות אמפתי למצבך.
1 צפייה בגלריה
דאום עם הפצוע רון, אחרי שהחלים. כשזה הדור הצעיר שלנו, לא באמת נוכל להפסיד
(צילום: מהאלבום הפרטי)
4. באחת ההופעות בחנוכה, לחברת הייטק, שאלתי את הקהל, כמו שאני נוהג לעשות בהופעות בשנה האחרונה, מי עשה מילואים לאחרונה. ושמתי לב שלא רק בקהל מרימים ידיים. גם אחד הברמנים מאחורה. רון שמו. הוא מזכיר לי שפגשתי אותו. רון נפצע קשה לפני שנה. במשך חודש מהפציעה הוא לא ראה. תחשבו על בחור צעיר שנפצע בקרב ויש חשש למאור עיניו. והנה הוא פה, בערב חברה. ברמן. עוד גיבור ישראלי שמסתובב בינינו כאחד האדם. כמו רבים מבני דורו. וכשזה הדור הצעיר שלנו, לא באמת נוכל להפסיד. לא באמת נוכל להתפרק. לא לאורך זמן. הדור שלנו קילקל. אבל הם יתקנו. עוד יבואו ימים טובים. אני יודע, אני הרי כבר בעל ניסיון.
5. אז אני בן 49 עוד מעט, חושב על אלה שחוגגים ימי הולדת אי שם. מאה חטופים היו במנהרות בעזה גם בחנוכה הזה, שעבר עלינו בפעם השנייה ברציפות בלעדיהם. הם לא זכו להדליק נרות עם משפחותיהם. מי יודע אם הם ידעו בכלל שחנוכה הגיע.
אנחנו חיים במציאות פוצעת, ובעיניי החובה שלנו היא לעשות הכל כדי להיות ראויים וטובים יותר.
עזבו את הפוליטיקאים. מרובם לצערי לא תצמח כעת הישועה. זה הכל עלינו. אנחנו, האזרחים, חייבים להקפיד באהבת ישראל, להסתכל גם על מי שחושב אחרת מאיתנו בעין טובה. להתרכז בטוב.
זה אתגר לא קל, יש הרבה כוחות שמפעל חייהם הוא לגרום לנו לריב. אבל במדינה שבניה הלוחמים מוכנים למות האחד עבור השני בשדה הקרב, חובה עלינו ללמוד לחיות ביחד. שבת שלום.
